מעוז צור ישועתי למשורר ושמו מרדכי מאת אפרים חזן

חנוכה תשע"ד

לקריאת המאמר

מבוא

החנוכה חביב היה על הפייטנים לאורך כל הדורות, ופיוטים רבים נכתבו לכבודו הן במסגרות ליטורגיות (פיוטים שנכתבו כדי להשתלב בתפילה במקום קבוע) והן במסגרות פתוחות יותר. הפיוטים מגוונים ביותר: מהם המספרים על נס החנוכה ומהם המבקשים להציב את חג החנוכה כדוגמה וכסמל לגאולה העתידה. פיוטים אלו קושרים בין חנוכת החשמונאים לחנוכה לעתיד לבוא ובין אור הנרות לאור הגאולה; ויש שהם קושרים את האור ואת מנורת החנוכה גם לחזון המנורה של זכריה, הלוא הוא הפטרת שבת חנוכה ("רני ושמחי", זכריה ב, יד ואילך). גם חנוכת המשכן וקרבנות הנשיאים משתלבים בכלל הפיוטים. נושא אחר שפייטנים בנו עליו רבים מפיוטיהם הוא הלכות החנוכה – החל בפיוט הקדום ועד לשירת הרב קוק.

'מעוז צור ישועתי' הוא פיוט לחנוכה הנאמר לאחר הדלקת הנרות במנהגי אשכנז. בזמננו "אומץ" הפיוט גם בקהילות ספרדיות ומזרחיות שונות – בעיקר בשנות המדינה. פיוט זה שייך לפיוטי הגאולה: הוא עוסק בתקופות היסטוריות שונות בחיי עם ישראל ומתאר את הגאולה שהייתה בכל אחת מהן (ראו בעיון להלן).

זהו פיוט סטרופי בן שש מחרוזות. בנוסחים מסוימים נשמטה המחרוזת האחרונה, ולפי עדותו של בעל סידור עבודת ישראל "אין חרוז זה בשום סדור ישן גם אינו מן המחבר אלא הוספת אחרון". בנוסחים אחרים נוספו מחרוזות אחרות, אך אלו לא נקלטו בסידורים הרגילים.

כל אחת ממחרוזות הפיוט חורזת לעצמה ובכל אחת ארבעה טורים: שלושת הטורים הראשונים מתחלקים לשתי צלעות, ואילו הטור הרביעי מתחלק לשלוש והחריזה הפנימית בו מתגוונת.

מבנה החריזה: א/ב א/ב ב/ב ג/ג/ב    ד/ה ד/ה ה/ה ו/ו/ה

משקל: שש הברות דקדוקיות בצלע, כלומר השוואים הנעים והחטפים מצטרפים להברה שאחריהם ואין להם מעמד בפני עצמם (המילה יְשׁוּעָתִי למשל היא בת שלוש הברות: יְשׁוּ-עָ-תִי).

הפיוט וביאורו

מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי / לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.
תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי / וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ / מִצַּר הַמְּנַבֵּחַ.
אַז אֶגְמֹר / בְּשִׁיר מִזְמוֹר / חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ:

מעוז צור ישועתי – כינוי לקב"ה על פי תהלים לא, ג: "הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹז לְבֵית מְצוּדוֹת לְהוֹשִׁיעֵנִי", ופירש רד"ק: "מפני רודפי שלא ישיגוני, ואעוז בך כמו שיעוז אדם בצור גבוה". לך נאה לשבח – על פי בראשית רבה ו, ב: "לך נאה לומר שירה" – שישראל אמרו שירה על הנסים שעשה הקב"ה עמהם. תכון – יתכונן וייבנה. בית תפילתי – כינוי לבית המקדש על פי ישעיהו נו, ז: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים". לשון הנקבה בפועל תִּכּוֹן מתייחסת כביכול למילה תְּפִלָּה על פי תהלים קמא, ב: "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ". ושם – בבית המקדש. תודה נזבח – נקריב קרבן תודה על הגאולה ועל חנוכת הבית; והוא על דרך תהלים קז, כב: "וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה". לעת תכין מטבח מצר המנבח – בעת הגאולה ובניין בית המקדש תיעשה נקמה באויב המחרף ומגדף ומבקש בכך להעביר את ישראל על דתם. עוד יש בציור הנביחה רמז לפגיעות ולפרעות. "תכין מטבח" על פי ישעיהו יד, כא. "מצר" כמו 'לצר'. "המנבח" על פי ישעיהו נו, י; והעניין על פי מדרש ויקרא רבה לג, ו: "את וכלבא שוין… מיד נבח ככלבא…" המדבר בנבוכדנצר המבקש לעבדו כעבודה זרה, ובקשה זו בעיני ישראל כמוה כנביחת כלב. אז – בעת הגאולה, בניין בית המקדש והנקמה באויב. אגמר – אשלים את שירי, על דרך 'גמר את ההלל' (על פי משנה פסחים י, ז). בשיר מזמור חנכת המזבח – על פי תהלים ל, א: "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד". מזמור זה נאמר במנהגי הספרדים לאחר הדלקת נרות החנוכה.

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי / בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה.
חַיַּי מֵרְרוּ בְּקֹשִׁי / בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה.
וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה / הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה.
חֵיל פַּרְעֹה / וְכָל־זַרְעוֹ / יָרְדוּ כְאֶבֶן מְצוּלָה:

רעות שבעה נפשי – בשעבוד מצרים; על פי תהלים פח, ד: "כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי". ביגון כחי כלה – על פי תהלים לא, יא: "כִּי כָלוּ בְיָגוֹן חַיַּי וּשְׁנוֹתַי בַּאֲנָחָה"; ורמז אל שמות ב, כג: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ". חיי מררו בקשי – על פי שמות א, יד: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה". בשעבוד מלכות עגלה – זה שעבוד מצרים. עגלה הוא כינוי למצרים על פי ירמיהו מו, כ: "עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם". ובידו הגדולה – הקב"ה בכוחו הרב; על פי שמות יד, לא: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם". הסגולה – כינוי לישראל שהם עם סגולה; על פי שמות יט, ה: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים". חיל פרעה וכל זרעו ירדו כאבן מצולה – על פי שמות טו, ד–ה: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם… יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן". וכל זרעו – הם כלל המצרים, שראו בפרעה את אביהם ואלוהיהם.

דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי / וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי.
וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי, / כִּי זָרִים עָבַדְתִּי.
וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי / כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי.
קֵץ בָּבֶל, זְרֻבָּבֶל / לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי:

דביר קדשו – על פי תהלים כח, ב: "בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קָדְשֶׁךָ", ונדרש במדרש תהלים ל, א (הוא מזמור שיר חנוכת הבית לדוד): "מקום שדיברות יוצאות לעולם, שנאמר כי מציון תצא תורה". הביאני – הקב"ה הביאנו לארץ ישראל ולבית הבחירה הוא דביר קודשו; והעניין על פי שמות טו, יז. וגם שם לא שקטתי – שבכל ימי בית ראשון והתקופה שקדמה לו לא היו לישראל ימים רבים של שקט ומרגוע. נוגשׂ – כינוי לנבוכדנצר על פי ישעיהו יד, ד. והגלני – זו גלות בבל. זרים – עבודה זרה; על פי דברים לב, טז: "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ". ויין רעל מסכתי – במו ידי מזגתי לעצמי יין מורעל על ידי מעשי הרעים; והציור על פי תהלים ס, ה: "הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה". כמעט שעברתי – הלשון על פי שיר השירים ג, ד: "כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי"; ועניינו שעת הגאולה הגיעה מהרה כנאמר בטור הבא. קץ בבל – קץ גלות בבל. זרובבל – היה ביד זרובבל (זכריה ד, ט ועוד). לקץ שבעים נושעתי – כאמור בירמיהו כט, י: "כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה".

כְּרֹת קוֹמַת בְּרוֹש בִּקֵּשׁ / אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא.
וְנִהְיָתָה לוֹ לְמוֹקֵשׁ / וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה.
רֹאש יְמִינִי נִשֵּׂאתָ / וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ.
רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו / עַל הָעֵץ תָּלִיתָ:

במחרוזת זו מספר הפייטן על נס הפורים, ופתח ברצונו של המן בן המדתא להרוג את מרדכי ואת כלל ישראל. ברוש – כינוי למרדכי היהודי על פי מגילה י ע"ב: "ברוש זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים…", ונראה שכיוון הפייטן בכינוי זה גם לכלל ישראל על פי הושע יד, ט: "אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן". עניין הכריתה מתאים לנאמר במגילה: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד" (אסתר ג, יג). ונהיתה – בקשתו להרוג את מרדכי. ונהיָתה – צורת הפסק לצורך המשקל. למוקש – שהרי סופו שנתלה "עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי" (אסתר ז, י). וגאותו – כמסופר באסתר ה, יא. נשבתה – כמתואר באסתר ו, יג: "אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו… כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו". ראש ימיני נשאת – רוממת וגידלת את מרדכי. ימיני – משבט בנימין; כינוי למרדכי על פי אסתר ב, ה: "אִישׁ יְמִינִי". ואויב שמו מחית – המן, שהוא מזרע עמלק, נמחה שמו; והוא על פי דברים כה, יט: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". רב בניו וקניניו – בניו הרבים ועושרו שנתגאה בהם; ראו אסתר ה, יא. על העץ תלית – מתייחס אל "בניו" על פי אסתר ט, יד. וייחס הפייטן המעשה ישירות לקב"ה אף על פי שבמגילה לא נזכר שם ה'.

יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי / אֲזַי בִּימֵי חַשְׁמַנִּים
וּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי / וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים.
וּמִנּוֹתַר קַנְקַנִּים / נַעֲשָׂה נֵס לְשׁוֹשַׁנִּים.
בְּנֵי בִינָה, יְמֵי שְׁמוֹנָה / קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים:

יונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים – השוו תפילת 'על הנסים': "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמוני ובניו כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל…". חשמנים – הם החשמונאים, ותפס הפייטן לשון מקרא על פי תהלים סח, לב. ופרצו חומות מגדלי – ראו משנה מידות ב, ג "ושלוש עשרה פְּרָצוֹת היו שם שפרצום מלכי יון, חזרו וגדרום…". וטמאו כל השמנים – על פי בבלי שבת כא ע"ב: "שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל". ומנותר קנקנים – מכל השמנים שהיו במקדש "בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד" (בבלי שבת שם). נעשה נס – כנאמר שם: "ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים". לשושנים – כינוי לכנסת ישראל על פי שיר השירים ב, ב: "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים"; וראו רש"י לתהלים סט, א: "על ישראל שהם כשושנה בין החוחים, שהחוחים מנקבין אותם…". בני בינה – הם חכמי ישראל על פי דברי הימים א יב, לג ומדרש הפסוק בבראשית רבה כו, צט. השוו גם פיוט הרשות לחזרת הש"ץ לימים נוראים ולמועדים במנהגי אשכנז "מסוד חכמים ונבונים ומלמד דעת מבינים". קבעו שיר ורננים – על פי בבלי שבת שם: "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", והשוו תפילת 'על הנסים': "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול".

חֲשֹׂף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ / וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה.
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ / מִמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה.
כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה / וְאֵין קֵץ לְזֹאת הָרָעָה.
דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן / הָקֵם רוֹעִים שִׁבְעָה.

חשוף זרוע קדשך – על פי ישעיהו נב, י: "חָשַׂף ה' אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ". וקרב קץ הישועה – השוו שיר השירים רבה ב, ח: "הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם, אלא מדלג על ההרים…'"; ולשון "קֵץ" ראו גם בבית ג, והוא על פי דניאל יב, ו ועוד. נקם נקמת עבדיך – ראו תפילת 'אבינו מלכנו': "נקום נקמת דם עבדיך השפוך", והשוו תפילת 'אב הרחמים' שלפני הכנסת ספר תורה במנהגי האשכנזים. ממלכות הרשעה  השוו תפילת 'על הנסים': "כשעמדה מלכות יון הרשעה…" כי ארכה השעה ואין קץ לזאת הרעה – שמכל הגלויות והצרות שנמנו במחרוזות הקודמות נגאלנו במהרה, ואילו הגלות האחרונה נמשכת לאין קץ. הגרסה הרווחת "לימי הרעה" אינה תואמת את המשקל. דחה – הפל ומגר. אדמון – כינוי לעשו על פי בראשית כה, כה. בספרות חז"ל ובפיוט לדורותיו כינוי זה מציין את מלכות רומי ואת מלכויות הנוצרים. כינוי זה עצמו משמש בפיוט של הקליר לראש השנה, והביאו רש"י בפירושו לתורה בבראשית ל, כב. בצל צלמון – החוסה בצל הצלם והצלב. מילת 'צלמון' על פי תהלים סח, טו, והיא מתקשרת בצליליה אל המילה 'צלמוות'. הקם רועים שבעה – על פי מיכה ה, ד; והרועים מציינים הנהגה רמה לעם ישראל כנגד כל אויביו בעת הגאולה.

עיון ודיון

בתיאור השיר העלינו את בעיית הנוסח ואת הטענה כי המחרוזת האחרונה היא תוספת מאוחרת. ואולם מאחר שמחרוזת זו זכתה להתקבל ברוב הסידורים ומאחר שהיא משתלבת יפה באווירה ובהקשר ומשקלה מדויק – נתייחס אל השיר בנוסחו המקובל. עם זה נזכור היטב את הערתו של בעל סידור עבודת ישראל שהובאה לעיל כשנבוא לשקול את ההשערה העולה במקומות שונים על זמנו של המחבר. השערה זו אומרת כי המחבר האנונימי 'מרדכי' – כפי שהשם מצטרף מן האקרוסטיכון (האותיות הראשונות של בתי השיר) – כִּיוֵון דבריו נגד המלך פרידריך ברברוסה שהיה אדמוני, ומכאן הבקשה "דחה אדמון / בצל צלמון". ברם אם תוספת מאוחרת לפנינו, הרי שאין לדברים אחיזה במציאות. מי שמכיר את השירה והפיוט ואת המאפיינים הפואטיים שלהם ידחה טענה זו מכול וכול מטעמים ספרותיים: אחד מן היסודות הפואטיים המרכזיים בפיוט לדורותיו הוא השימוש בכינויים. הכינוי 'אדמון' כבר קיים בפיוט מאות שנים קודם לפיוטנו, ובכלל זה בפיוט הנאמר בתפילות ראש השנה במנהגי אשכנז ששם צמח פיוטנו. בביאור הצבענו על כך שאף רש"י ציטט מפיוטו של ר' אלעזר הקליר בפירושו לבראשית. נמצא שאין לנו אלא לדחות את הקשר בין הפיוט למלך שהוזכר.

פייטננו חי כנראה באמצע המאה השלוש־עשרה, וזאת על סמך המקורות הקדומים ביותר שבהם מופיע הפיוט ועל סמך העובדה שהוא כתב את פיוטו במשקל המיוחד לשירת הקודש הספרדית, הוא משקל ההברות הדקדוקי שהוצג לעיל בתיאור השיר (וראו א' חזן, תורת השיר בפיוט הספרדי, ירושלים תשמ"ו, עמ' 47). כלומר הפיוט נכתב בתקופה שהשפעת שירת ספרד הגיעה לאשכנז.

מראשי המחרוזות בפיוטנו מצטרפת החתימה 'מרדכי', ולזה נוסף הצירוף 'חזק' העולה מן המחרוזת האחרונה. חתימת השם מבליטה את המבנה: חמש מחרוזות בנות ארבעה טורים כל אחת ועוד מחרוזת מסיימת – שכאמור היא בסימן שאלה. התבנית חופפת היטב את התוכן הבנוי על תקופות היסטוריות בחיי עם ישראל ועל הגאולה שהייתה בימים ההם, והקדיש הפייטן מחרוזת לכל תקופה: גלות מצרים, גלות בבל, סיפור המגילה וכמובן סיפור החנוכה שהוא עיקר העניין במעמד הדלקת הנרות. המחרוזת הראשונה היא מעין הקדמה של תודה לקב"ה ("לך נאה לשבח") שהוא מגן לישראל ומושיעם ("מעוז צור ישועתי"), ועיקר התקווה בה היא קרבן התודה לעתיד לבוא שיוקרב בחנוכת המזבח לעת הגאולה השלמה. על בקשה זו, בהדגשת יסוד הנקמה באויב, חוזרת המחרוזת האחרונה הנחשבת לתוספת. יש המסתייגים מביטויי הנקמה באויב המופיעים בפיוטנו. ברם אם נזכור שהפיוט נכתב בתקופה של גזרות ורדיפות אכזריות – תקופת מסעי הצלב המאוחרים, נבין שבקשת עונש לאויב הפוגע היא חלק מבקשת הגנה מפרעות דומות בעתיד על רקע מעשי האכזריות הנוראיים של הפורעים, כמתואר בספר גזרות אשכנז וצרפת (עיינו א"מ הברמן, ירושלים תשל"א).

המסגרת ההיסטורית על ארבעת פרקיה משמשת דוגמה וסמל לתקווה המובעת במחרוזת הפתיחה, והדברים נקשרים ומתחברים ברקמה מסועפת אל מקורות המקרא וספרות חז"ל, כפי שהובא במפורט בביאור השיר. במרקם זה בולט השימוש בכינויים: עיקרם של הכינויים הוא לציין דבר או דמות לא בשמם הישיר אלא בדרך אחרת המתקשרת לעניין – כגון תכונה או מעשה ואף דימוי או ביטוי המתקשרים אל השם המכונה. בשונה מן השם השכיח והשגרתי, הכינוי מביא את הקורא לחשוב על המשמעות הטמונה בו ומבליט צד כלשהו בשם או בדמות המתקשר אל עניין השיר. כך למשל הכינוי הראשון בשירנו "מעוז צור ישועתי": כינוי זה פונה אל הקב"ה שהוא מושיע ומגן, ובחינה זו היא המתאימה לשירנו מצד תכניו ומצד הבקשה העולה בו. עוד יש בכינוי זה קשר לפסוק המקראי שהוא מיוסד עליו (ראו פירוט בביאור) על הפרשנויות ועל המדרשים הנלווים אל הפסוק.

נקודה מעניינת היא שאלת הדובר והנמען: הפנייה בפתיחת השיר ממענת את הנאמר לקב"ה בדיבור ישיר בלשון נוכח כדרך סגנון התפילה. ואולם במחרוזות השנייה והשלישית עובר הדובר לדבר על הקב"ה בגוף שלישי. השינוי בהתייחסות אל הנמען וכן חילופי העמדה של הדובר הם מן המאפיינים של שירת הקודש (ראו בהרחבה א' חזן, תורת השיר בפיוט הספרדי, עמ' 268–274). השינוי במעמדו של הנמען משקף את המתח בין קרבה למרחק בפנייתנו בתפילה אל בורא עולם: מצד אחד אנו פונים אל אלוהינו ואלוהי אבותינו שהתורה הבטיחתנו "כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כג, ו) – ואל אוהב פונים בדיבור ישיר ומתוך קרבה. אך בה בעת אנו זוכרים כי הוא "האל הגדול הגיבור והנורא אל עליון…" ('מתוך תפילת העמידה'), ואליו פונים מתוך יראה ומתוך מודעות למרחק הגדול. מתח זה מתואר באופן פיוטי מופלא בשירו של ר' יהודה הלוי "יה אנה אמצאך / מקומך נעלה ונעלם // ואנה לא אמצאך כבודך מלא עולם", והוא עולה גם משירי קודש אחרים. מעניין כי בשירנו סיפורי העבר משתמשים בלשון נסתר כלפי הקב"ה, ואילו הבקשות לעתיד פונות אליו בלשון נוכח ובדיבור ישיר.