מושב אביבים נוסד בשנת תשי"ח (1958) בגליל העליון, סמוך לגבול לבנון ומצפון לקיבוץ יראון, ועל כן נקרא תחילה יראון ב'. לאחר זמן קצר ניתן לו שמו הקבוע – אביבים – על שם נחל אביב ועין אביב שבסביבתו, ובעיקר על שום התחדשות היישוב בגליל.

המילה אָבִיב מוכרת עוד מן המקרא, ובו היא איננה משמשת במשמעותה היום 'עונת המעבר בין החורף לקיץ', אלא במובן 'צמח צעיר', וככל הנראה היא קרובה למילה אֵב – צמח צעיר ורענן (היא מוכרת יותר בצירופים בְּאִבּוֹ ואִבֵּי הַנַּחַל). בספר שמות המילה אָבִיב מציינת תבואה לפני גמר הבשלתה, בעודה ירוקה וגרעיניה רכים: "כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב" (ט, לא), ומכאן הצירוף המקראי "חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (לד, יח) – החודש שבו התבואה במצב של אביב.

מושב אבן מנחם הוקם בשנת תש"ך (1960) בגליל המערבי. בתחילה נקרא שומֵרה ב' על שום סמיכותו למושב שומֵרה, ולבסוף נקרא על שמו של ד"ר ארתור מנחם הנטקה (נפטר בתשרי תשט"ז [1955]), מראשי ההסתדרות הציונית בגרמניה ו'קרן היסוד'.

הקידומת אֶבֶן נבחרה על פי נופו הסַלעי של המקום ובשונה מיישובים אחרים שיש בשמם הקידומת 'אבן': אבן יהודה (בשרון) – בנוטריקון שמו של אליעזר בן יהודה; אבן ספיר (בהרי ירושלים) – כשמו של ספר המסעות הנודע של ר' יעקב ספיר; אבן שמואל (בשפלת יהודה); אבני איתן (בגולן) – ראשי תיבות של שמות שישה מחברי גרעין שנפלו במערכות ישראל; אבני חפץ (בשומרון) – על פי "וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ" (ישעיהו נד, יב).

קיבוץ אדמית נוסד בשנת תשי"ט (1958) בגליל המערבי סמוך לגבול לבנון. הקיבוץ נקרא בשם אתר סמוך – חִ'רבת אִדְמִת'.

בשם אדמית נקראת גם הרמה הנישאה מעל הנחלים נמר ובצת שממנה נשקפים נופי הגליל והלבנון וכן יער נטע־אדם הידוע באחת מתופעות הטבע המרהיבות בארץ הנמצאות בתחומו: מערת קשת – כינויהּ של קשת אבן טבעית אדירת ממדים באחד מרכסי נחל בצת. השם המקורי לא הוברר דיו. שמות מקומות מקראיים דומים הם אָדָם, אֲדָמָה, אַדְמָה, אֲדָמִי ומַעֲלֵה אֲדֻמִּים.

העיר אופקים נוסדה בשנת תשט"ו (1955) בחבל הבשור שבנגב המערבי כמרכז אֲזורי שהפך עד מהרה לעיירה קטנה. במרוצת השנים נקלטו בה תושבים מגלי עלייה שונים, ובעבור ארבעים שנה מהיווסדה היא הוכרזה עיר. השם אופקים ניתן לה על שום האופקים הנגלים ממנה לכל עבר. גוש היישובים שקדם לה באזור נקרא 'מרחבים', והרעיון אפוא אחד.

המילה אופק מציינת 'קו הנראה לעין כאילו השמיים והארץ נפגשים בו'. היא אולי נשמעת מילה עתיקת יומין בלשוננו כמו רעותיה מן השורש אפ"ק כגון אִפּוּק ואָפִיק (ואפילו: "אֲפִיקִים בַּנֶּגֶב" מתהלים קכו, ד), אולם למעשה מדובר במילה ערבית (أُفْق, 'אֻפְק') שקיבלה צורה עברית בלשון המתרגמים בימי הביניים כשנדרשו למונחים מתחומים מדעיים. המילה אופקים מציינת בימינו בהשאלה גם את רוחב ידיעותיו של אדם, ובהתאם נוצרו הצירופים צר־אופקים ורחב־אופקים.

קיבוץ ארז הוקם בשנת תש"ט (1949) במישור החוף הדרומי, מדרום לאשקלון. קבוצת המייסדים, שרבים מחבריה לחמו במלחמת העצמאות במבצע יואב, נקראה 'ארז' – ובשם זה נקרא הקיבוץ. בשמו של הקיבוץ נקרא מעבר הגבול הסמוך בקצה קצהו של הכביש הארצי שמספרו 4.

ארז הוא אחד משמות העצים הנפוצים בתנ"ך. בעת העתיקה הרבו להשתמש בארז לבנייה הודות לגודלו, לחוזקו ולעמידותו, ובשל תכונות אלו הוא משמש בתנ"ך בשלל מימרות וביטויים סמל לחוסן ולגובה: "וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים" (ישעיהו ב, יג) וכן לצמיחה ולשגשוג: "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" (צב, יג). במגילת שיר השירים הדוד מתואר בין היתר בדימוי לארז: "מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים" (ה, טו), ומכאן מטבע הלשון 'בחור כארז' בימינו.

קיבוץ בארי עלה לקרקע בשנת תש"ז (1946) במסגרת 'אחת עשרה הנקודות בנגב'. הוא נקרא על שם ברל כצנלסון – מאבות תנועת העבודה בארץ ישראל – ש'בארי' היה שמו העברי.

בְּאֵרִי הוא שם פרטי שנזכר בתנ"ך; שם אביו של הנביא הושע שפעל בממלכת ישראל בימי הבית הראשון וגם שם אביהָ החיתי של יהודית, אשת עשו. לצידו משמשים במקרא גם השמות הקרובים בְּאֵרָה ובְאֵרָא. ייתכן שבארי הוא שם ייחוס של מקום שבשמו יש היסוד בְּאֵר.

מושב בצת נוסד בשנת תש"ט (1949) בגליל המערבי. המושב קם סמוך לכפר הערבי אל־בס'ה, המשמר את שם היישוב היהודי הקדום בצת, הנזכר במקורות חז"ל.

בשנת תשל"ג (1973) התגלתה בתל רחוב שבעמק בית שאן כתובת פסיפס מתקופת התלמוד, ובה נזכרים עשרות שמות יישובים – ובהם גם בצת. הוא נמנה עם העיירות שבתחום צור לעניין מצוות התלויות בארץ.

קיבוץ ברעם הוקם בסיוון תש"ט (1949) בגליל העליון, בהרי מרום הגליל, סמוך לגבול לבנון. הקיבוץ נקרא על שם כְּפַר בַּרְעָם, יישוב יהודי קדום מימי בית שני ששרד מאות בשנים גם בימי הביניים ובו שרידי בית כנסת מהמפוארים בארץ. את השם הקדום שימר הכפר הערבי בִּרְעִם ששכן במקום עד מלחמת העצמאות.

השם ברעם לא הוברר דיו (ונראה שהשם הערבי המציין 'ניצן', נבט', הוא רק התאמה של השם הקדום למילה מוכרת בערבית). אם אומנם יש בַּשם הרכיב עַם, הרי שהוא מצטרף לרשימת שמות ארוכה מסוגו במקורותינו. עַם היא מילה שמית עתיקה וגם רכיב רווח בשמות פרטיים כגון עמינדב וירבעם ובשמות מקומות כמו יוקמעם או יוקנעם, כנראה על פי ההוראה היסודית 'משפחה' או 'בן משפחה', ובהרחבה בהוראה המוכרת יותר – 'קיבוץ אנשים בני מוצא משותף', 'קהל', 'ציבור'.

קיבוץ גבים הוקם בשנת תש"ז (1947) בצפון־מערב הנגב. בתחילה נקרא שמו 'שדה עקיבא' על שם האגרונום עקיבא אטינגר, ולאחר זמן מה שונה שמו לגבים, על שם הגומות הטבעיות בנחלים, ובכללם נחלי הנגב, המתמלאות מי גשמים בימות החורף ונקראות גבים.

המילה גֵּבִים (בצורת הרבים) נזכרת במקרא: "עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים" (מלכים ב ג, טז). מילים דומות ידועות גם מלשונות שמיות אחרות; בארמית למשל בור הוא 'גוב, גובּא'; הצירוף 'גוב האריות' הוא תרגום של "גֻּבָּא דִי אַרְיָוָתָא" שבחלק הארמי בספר דניאל. כבר במקרא נזכר מקום יישוב בשם גֵּבִים מצפון לירושלים, כנראה על שום ריבוי המערות והבורות שבסביבתו.

מושב דוב"ב עלה לקרקע באלול תשי"ח (1958) בגליל העליון, בהרי מרום הגליל, סמוך לגבול לבנון. המושב נקרא על שם דוד בלוך־בלומנפלד, מראשי תנועת העבודה בארץ ישראל, והוא מונצח בראשי התיבות של שמו.

הפועל דובב מופיע פעם אחת ויחידה במקרא – במגילת שיר השירים: "וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים" (ז, י). הוצע לקשור את הפועל דובב עם זב 'נטף' (אולי בדומה ל"נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ" במקום אחר). אפשרות אחרת היא שהוראתו היסודית היא לדבר ולמלמל (מן השורש דב"ב, כמו המילה דִּבָּה, שעניינה דיבור). בספרות חז"ל הפסוק "דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים" נדרש על מי שאינם בחיים (ישֵׁנים), ואמירת שמועה מפיהם גורמת ש"שפתותיהם דובבות בקבר", והרי זה ביטוי לנחת רוח.

מושב דישון נוסד בשנת תשי"ד (1953) בהרי נפתלי שבגליל העליון. הוא נקרא על שם בעל החיים המקראי הנזכר בספר דברים: "אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר" (יד, ה), ובדמיון לצליל השם הערבי דַיְשוּם/דַיְשוּן, שמו של כפר ערבי־אלג'ירי מן המאה ה־19 שננטש במלחמת העצמאות.

המושב נמצא בנחלת נפתלי המקראית, ובזכות בעל החיים המזוהה עימו – איילה (על פי "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה", בראשית מט, כא) – ניתנו למקומות בסביבה שמות בעלי חיים שמופיעים בפסוק מספר דברים, ובהם שדה איילה, הר צבי, הר יחמור ובקעת יחמור, עין תאו, הר זֶמֶר, וכן הר דישון, נחל דישון ומושב דישון. בימינו מזוהה הדישון עם בעל חיים מדברי דומה לראם ובעל קרניים מפותלות ומרשימות במיוחד.

קיבוץ דן נוסד בל"ג בעומר תרצ"ט (1939) בעמק החולה, והוא אחד מיישובי 'מצודות אוסישקין', אשכול יישובים באצבע הגליל שעלו לקרקע במבצע חומה ומגדל בעקבות מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט. בתחילה נקרא שמו אוסישקין ב', כשמו של הוגה המבצע, ואולם חברי הקיבוץ ביקשו להיקרא בשמה של העיר המקראית (החשובה) דן, שלמרגלות שרידיה בתל דן יושב הקיבוץ.

במקרא מסופר ששם העיר בראשונה היה לַיִשׁ (או לֶשֶׁם) ובני שבט דן שישבו בה שינו את שמה לדן: "וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הָעִיר דָּן בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם אֲשֶׁר יוּלַּד לְיִשְׂרָאֵל וְאוּלָם לַיִשׁ שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (שופטים יח, כט). העיר דן נחשבה לקצה גבולה הצפוני של ארץ ישראל, ועל כן היא מונצחת בצירוף מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע – ביטוי ל'כל הארץ כולה'. כך למשל בימי שלמה: "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה" (מלכים א ה, ה). השם דן שרד בביטוי גם בצורתו המעודכנת – 'מדן ועד אילת'.

קיבוץ דפנה נוסד בל"ג בעומר תרצ"ט (1939) בעמק החולה, ראשון ליישובי 'מצודות אוסישקין', אשכול יישובים באצבע הגליל שעלו לקרקע במבצע חומה ומגדל בעקבות מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט. בתחילה נקרא שמו אוסישקין א', כשמו של הוגה המבצע, ואולם חברי הקיבוץ ביקשו להיקרא בשמו של יישוב קדום (ששרידיו נמצאו בסמוך), המזוהה עם "דפני של אנטוכיה" שנזכר בספרות חז"ל ובכתבי יוסף בן־מתתיהו. בחלק מתרגומי המקרא בא השם 'דפני' תחת הָרִבְלָה, עיר בגבול הצפוני של הארץ המובטחת (על פי במדבר לד).

דַּפְנָה הוא שם נרדף לשם העץ עָר אָצִיל, ממייצגיו המובהקים של החורש הים־תיכוני. השם דפנה נשאל מן היוונית – Δάϕνη (באותיות לטיניות: Dafne). הוא נודע במיוחד הודות לצורה הסמלית של זרי הניצחון שקלעו היוונים הקדמונים מענפיו, ומכאן מטבע הלשון "נח על זרי הדפנה" במובן 'נהנה מן ההצלחה ואינו מתאמץ עוד'. שם הצמח דפנה מופיע בתלמוד הבבלי, בדרך כלל בטקסט הארמי בצורה 'דפנא', אבל עוד במקורות מוצאים את השם השמי־עברי עָר. בימינו השם היווני דפנה הוא השם העממי, ואילו עָר, הידוע מן העברית, הארמית והערבית, נקבע כשם הרשמי.

קיבוץ הגושרים נוסד בשנת תש"ח (1948) באצבע הגליל; בתחילה במקומו של מושב נחלים (שנדד למרכז הארץ), ולאחר מכן במקום הקבע מעט צפונה משם. את השם נתנו חברי הקבוצה, אולי ברמז לגשרים מעל נחלי הסביבה, ובמיוחד גשר דולב שעל השניר.

המילה גּוֹשֵׁר (צורת היחיד של גושרים) נדירה, ואפשר למצוא אותה מעט מעט בהוראת 'בונה גשרים' בספרות העברית החדשה. מכל מקום ברור ששם היישוב סמלי ואינו חייב לשקף בניית גשרים של ממש. מעניין שהמילה הבסיסית כל כך גֶּשֶׁר מתועדת בעברית רק החל בספרות חז"ל.

קיבוץ זיקים נוסד בשנת תש"ט (1949) במישור החוף הדרומי. מקור השם קשור (בדרך זו או אחרת) לתרגום שורה מרוסית מתוך חליפת מכתבים מראשית המאה התשע־עשרה בין מהפכנים רוסים – "מִזיקים תצא להבה" [תרגום אחר: "מהניצוץ תוצת האש"].

זיקים הם ניצוצות, רשפי אש, הבזקי אור. המילה זיקים (ביחיד זֵק, זִיק או זִיקה) קרובה אל המילה הארמית זיקוקין. בלשון המקרא נראה שזיקים (או זיקות) הם חיצים בוערים: "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת" (משלי כו, יח), ובספרות חז"ל – גרמי שמיים ששובֶל אור נראֶה בתנועתם: "על הזיקים ועל הזועות ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות" (משנה ברכות ט, ב). בתלמוד הבבלי המילה 'זיקים' שבמשנה מתפרשת 'כוכבא דְּשביט'.

מושב זרעית נוסד בשנת תשכ"ז (1967) בגליל העליון סמוך לגבול לבנון. שם היישוב זַרְעִית קשור בעיקרו לפעולה החקלאית של הטמנת זרעים באדמה ומשמר גם את השם הערבי חִ'רבת מַזְרַעַה שמצפון למושב. שמו הרשמי של המושב הוא כְּפַר רוֹזֶנְוַלְד (זַרְעִית), על שמו של נדבן יהודי אמריקאי שעשה למען ההתיישבות בארץ. תושבי המקום העדיפו את השם העברי זרעית (שהוא גם שם ציפור שיר ממשפחת העפרוניים), שהקשרו החקלאי מתאים יפה לשמות היישובים השכנים שהוקמו במקביל אליו – שתולה ונטועה – והדברים באו אל עמק השווה בנוטריקון: "זכר רוזנוולד עימנו יישאר תמיד".

השורש זר"ע מוכר משמם של שמות מקומות, ובראשם יִזְרְעֶאל שבמקרא, עיר חשובה בעמק הפורה הגדול בארץ ישראל. בימינו – הקיבוצים מִזְרָע והַזּוֹרֵעַ בקרבת עמק יזרעאל, בֵּית זֶרַע בעמק הירדן וזְרוּעָה שבנגב. השם הערבי מַזְרַעַה, שנקרה פה ושם בשמות מקומות, מציין ביסודו בית חווה וגם שדה זרוע.

קיבוץ חולית החל את דרכו בשנת תשל"ה (1975) כהיאחזות נח"ל בשם 'אחימר' בפתחת רפיח שבחבל ימית, וכשהפך קיבוץ מן המניין נקרא שמו 'חולית' על שם הדיונות – חוֹליוֹת בעברית – המאפיינות את האזור. בעקבות הסכם השלום עם מצרים עבר הקיבוץ בשנת תשמ"ב (1982) לחבל שלום.

המילה חול מופיעה גם בשמה של העיר חוֹלוֹן היושבת על אחת מרצועות החול של מישור החוף. השם חולון (בכתיבים חֹלוֹן וחֹלֹן) לקוח משמם של שני מקומות יישוב בתנ"ך, בהרי יהודה ובעבר הירדן. עיר אחרת בארץ שחול מעורב בשמה היא רַמְלָה – רַמְל (رَمْل) בערבית הוא 'חול'.

קיבוץ חניתה עלה לקרקע בי"ח באדר ב' תרצ"ח (21 במרץ 1938), ראשון ליישובי חומה ומגדל בגליל המערבי בגבול הלבנון. השם חניתה משמר שם יישוב עברי קדום בסביבת מקום, שנשתמר בשם הערבי חִ'רבת חאנותא.

חניתא (או חנותה) היה יישוב עברי מוכר בתקופת התלמוד (אף כי שרידי יישוב קיימים במקום גם מתקופות קדומות יותר). הוא נזכר בתוספתא במסכת שביעית (ד, ט; "ברייתא דתחומין") ובכתובת הפסיפס מתל רחוב כאחת מן העיירות שבתחום צור (לעניין חיוב במצוות התלויות בארץ). לאמיתו של דבר נזכרים במקורות אלו שתי עיירות סמוכות בשם זה: חניתא עיליתא וחניתא ארעיתא – היינו העליונה והתחתונה או העילית והתחתית. יישוב הקבע בימינו נמצא במקומה של חניתה עילית. אפשר שהשם מרמז על היותן מקום חניה באזור הסְפר שבין הגליל ללבנון ולסוריה.

מושב העובדים יכיני נוסד בשנת תש"י (1950) בצפון־מערב הנגב במקום שנקרא אל־מֻחרקה. השם יָכיני לקוח מפסוק בספר במדבר: "בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִנְמוּאֵל מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי לְיָמִין מִשְׁפַּחַת הַיָּמִינִי לְיָכִין מִשְׁפַּחַת הַיָּכִינִי" (כו, יב). יָכִין הוא אפוא אחד מבניו של שמעון, ויָכִינִי הוא שם הייחוס שנגזר ממנו (משפחתו של יכין). על פי תיאור ההתנחלות במקרא, נחלתו של שבט שמעון משתרעת על פני הנגב וזו הסיבה לבחירת השם.

יכין הוא שמם של כמה אישים במקרא, והוא מוכר גם מן הכנענית הפֵניקית. סביר להניח שמדובר בקיצור שם תאופורי (שם הכולל רכיב של שם אל), ובתנ"ך – יְהוֹיָכִין, היינו 'האל יכין', 'יכונן ויקיים'. יכין הוא גם שמו של אחד משנֵי עמודי הנחושת (לצד בֹּעַז) שהקים שלמה בבית המקדש.

קיבוץ יפתח הוקם בקיץ תש"ח (1948) ברמות נפתלי שבגליל העליון בידי יוצאי חטיבת הפלמ"ח יפת"ח, שנלחמה באזור זה במלחמת העצמאות זמן קצר לפני כן. החטיבה נקראה על שם מבצע להגנה על יישובי הגליל שהחל לפני קוּם המדינה (מבצע יפתח). יפת"ח הם ראשי התיבות יגאל פּייקוביץ' תל חי – שמם של מפקד החטיבה (שם נעוריו של יגאל אלון) ומְקומו של מטה החטיבה.

יִפְתָּח הוא שמו של אחד השופטים שהושיעו את שבטי ישראל בתקופה הארוכה שלפני כינון הממלכה המאוחדת. השם יִפְתָּח בנוי כצורת עתיד של הפועל פָּתַח. מקובל להסביר שזהו קיצור של שם תאופורי (שם הנושא רכיב של שם אלוהות), ואומנם בתנ"ך נזכר גם מקום בשם יִפְתַּח־אֵל, ואף דומה לזה שם מקראי אחר – פְּתַחְיָה. הרחק מן הקיבוץ הצפוני, באזור השפלה, היה יִפְתָּח שמו של יישוב מקראי (יהושע טו, מג).

קיבוץ יראון נוסד בשנת תש"ט (1949) בגליל העליון, בין השאר בידי יוצאי חטיבת יפתח שלחמו באזור זה במלחמת העצמאות. הקיבוץ נקרא בשמו של יישוב מקראי (הנזכר ביהושע יט, לח), מערי המבצר בנחלת שבט נפתלי, שככל הנראה נשתמר בשם הכפר הערבי הסמוך יַארוּן, מן העֵבר השני של הגבול עם לבנון.

יש המזהים את השם יראון בכתובת עתיקה המפרטת את כיבושי תגלת פלאסר השלישי מלך אשור ומתוארכת למאה השמינית לפסה"נ. הזיהוי מתקבל על הדעת לאור הימצאות שרידי יישוב קדום בשני תילים ידועים באותו אזור הנזכרים אף הם באותה הרשימה – קדש וחצור. שניהם נזכרים גם בכיבושי מלך אשור במקרא (מלכים ב טו, כט).

מושב ישע נוסד בצפון־מערב הנגב בשנת תשי"ז (1957), לאחר מבצע קדש, ויושביו הראשונים – מעולי מצרים (שעזבוה בעקבות המלחמה). בתחילה נקרא שמו מבטחים ג', כשם המושב הסמוך, ואולם בהמשך נקבע שמו הרשמי יֵשַׁע, אולי על פי הפסוק "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ ה' מְשִׁיחוֹ, יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קׇדְשׁוֹ בִּגְבֻרוֹת יֶשַׁע יְמִינוֹ" (תהלים כ, ז) ואולי על פי הפסוק "יָצָאתָ לְיֵשַׁע עַמֶּךָ לְיֵשַׁע אֶת מְשִׁיחֶךָ" (חבקוק ג, יג).

יֵשַׁע (או יֶשַׁע) פירושו יְשׁוּעָה, ואומנם מילים מן השורש יש"ע הן היסודיות ביותר במקרא להבעת הציפייה להצלה מצרה ומצוקה – מידי אדם או בעזרת האל, למן המעשה היום־יומי ועד הגאולה העתידה לבוא. יעידו על כך ריבוי המילים הכלליות: ישע, ישועה, תשועה, מוֹשָׁעָה, והשמות הפרטיים: יהושע, הושע, ישעיהו, יִשְׁעִי, יֵשׁוּעַ, הושעיה ומֵישָׁע. חלקם אומצו כשמות יישובים בימינו: ישע, ישעי והושעיה, וכן כפר יהושע, בית יהושע וגבעת ישעיהו.

מושב יתד עלה לקרקע בשנת תש"ם (1980) בפתחת שלום שבנגב המערבי, ממול העיר רפיח. השם יתד מסמל את ההיאחזות בקרקע הנגב, ואפשר שניתן בהשראת המימרה התלמודית "אשרי אדם שיש לו יתד במי להתלות בה" (ירושלמי ברכות א, ד).

יתד היא ביסודהּ קְנֵה עץ מחודד בקצהו שנועצים בקרקע לקשור בו מֵיתָר של אוהל. המילה יָתֵד משמשת במקורותינו – לשון מקרא ולשון חכמים – גם בזכר וגם בנקבה: "אִם יִקְחוּ מִמֶּנּוּ יָתֵד לִתְלוֹת עָלָיו כָּל כֶּלִי" (יחזקאל טו, ג); "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ" (דברים כג, יד). בהשראת הפסוק "וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן" בספר ישעיהו (כב, כג) נוצר הביטוי 'יתד נאמן' (אף שבמקור התואר 'נאמן' נסב על המילה מָקוֹם ולא על יָתֵד, ולפי הפסוקים הבאים עולה שיתד שם בנקבה). ביטוי זה משמש פה ושם בספרות הרבנית ובספרות ההשכלה (וכן בכתביו של ש"י עגנון) לציון יסוד איתן שאפשר להישען עליו (ומכאן גם שם העיתון החרדי הנודע).

קיבוץ כיסופים עלה לקרקע בשִלהי שנת תש"י (1951) בצפון־מערב הנגב. גרעין המייסדים מקורו באמריקה הצפונית ובאמריקה הדרומית, ובַשם 'כיסופים' מובעים הגעגועים לארץ ישראל.

פעלים מן השורש כס"ף בהוראת 'ערגה, כמיהה, השתוקקות' מצויים במקרא: "כְּאַרְיֵה יִכְסוֹף לִטְרֹף" (תהלים יז, יב); "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי" (שם פד, ג). בלשון הפיוט הארץ־ישראלי הקדום מוצאים את שם העצם כִּסּוּף, ובימינו נוהגת צורת הרבים כִּסּוּפִים.

קיבוץ כפר גלעדי נוסד בתשרי תרע"ז (1916) באצבע הגליל, מדרום למושבה מטולה. בתחילה נקרא הקיבוץ כפר ב"ג – ראשי התיבות בר גיורא (שמו של ארגון ההגנה החשאי שפעל בעשור שלפני כן), ולאחר מותו של מנהיג ארגון 'השומר' ישראל גלעדי, ממייסדי הקיבוץ – קבעו חברי הקיבוץ את שמו כפר גלעדי.

גִּלְעָד או הַגִּלְעָד הוא שמו של חבל ארץ הררי בעבר הירדן המזרחי. הגלעד נזכר לראשונה בסיפור הברית שבין יעקב ללבן: שם מצליח לבן להדביק את יעקב עם נשיו, ילדיו, רכושו ומקנהו בבורחם מבית לבן אל ארץ כנען. במקום הברית מוקם גל אבנים – "וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד" (בראשית לא, מז). לבן מעניק למקום שם ארמי, ויעקב מעניק לו שם עברי זהה בהוראתו. יש מי שסובר שהֶלחם המילים גַּל ועֵד הוא מקור השם גִּלְעָד. גם אם לא, נראה כי לכל הפחות זהו מעין מדרש שֵם. אחרים משערים כי השם מבוסס על השורש גלע"ד, המוכר מן הערבית במובן 'קשה ומחוספס' (וגם 'עז ואמיץ'), אולי לציון מקום הררי וסַלעי. גִּלְעָדִי הוא כמובן שם ייחוס מן גִּלְעָד.

מושב יוּבַל, הידוע יותר בשמו כפר יובל, נוסד בשנת תשי"ב (1952) באצבע הגליל, דרומית למושבה מטולה. היישוב נקרא כך על שום היובַלים הרבים השופעים באזור, ובעיקר נחל עיון – מיובליו של נהר הירדן. סיבה נוספת לבחירה בשם היא קרבת צלילו למילה אָבֵל, הפותחת את שמו של תל סמוך מתקופת המקרא – אָבֵל בֵּית מַעֲכָה – כמו את שמותיהם של מקומות אחרים הנזכרים במקרא, ובהם אָבֵל כְּרָמִים ואָבֵל מְחוֹלָה.

יוּבַל היא מילה יחידאית במקרא. היא נזכרת בברכה יפה מדברי הנביא ירמיהו: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי" (יז, ז–ח). המילה יוּבַל נתפרשׁה במשמע 'פלג מים' על פי ההקשר בפסוק ועל פי שורשה יב"ל – לציון הובלת המים. על פי רוב מזהים חוקרי המקרא את המילה אָבֵל בשמות מקומות עם יוּבַל.

קיבוץ כפר עזה נוסד בשנת תשי"א (1951). בתחילה נקרא 'שׁדמות' ו'יגב', אך לאחר זמן קצר נקבע שמו כפר עזה, על שום ישיבתו ממול העיר עזה וסמוּך ונראֶה לשדותיה.

עַזָּה (במלרע) נזכרת במקרא עשרים פעמים, והיא ידועה בעיקר כאחת מחמש ערי הפלשתים, לצד אשדוד, אשקלון, גת ועקרון. בעברית המוכרת לנו השם עזה – בשם העיר, בשם הקיבוץ ובשמות רחובות רבים בישראל – נהגֶה בעי"ן לועית עד ימינו, ואולם מתחילה היה העיצור הראשון בשם דומה בהגייתו ל־ר חיכּית־אחורית (غ בערבית). ראיות להגייתו המקורית מצויות עוד במאה השלישית לפסה"נ בפי יהודי אלכסנדרייה שתרגמו את התורה ליוונית וכתבו תחתיו את האות היוונית גמא. על כן עד היום שם העיר עזה במרבית הלשונות Gaza.

קיבוץ כרם שלום החל את דרכו כהיאחזות נח"ל סמוך למפגש הגבולות ישראל–עזה–מצרים בחולות ניצנה בשנת תשט"ז (1956). בתחילה נקרא 'כרם אבשלום' על פי השם הערבי 'כרם אבו־סאלם' (שמקורו בשם פרטי) וגם זכר לאבשלום פיינברג שנפל בחולות רפיח. זמן קצר לאחר מכן שינה את שמו לכרם שלום, ובימינו השם משקף את הכמיהה לשלום.

המילה כרם מצויה בכמה שמות יישובים בארץ. במקרא נזכר יישוב בשם בית הכרם (למשל בירמיהו ו, א) ויש המזהים אותו עם עין כרם במערב ירושלים. במשנה נזכרת בקעת בית כרם, בקעה רחבה ופורייה בגבול שבין הגליל התחתון לגליל העליון, ואומנם באותו אזור נמצא הכפר מַגְ'ד אל־כֻּרוּם (מילולית: מֶגֶד הכרמים), שככל הנראה משמר שם עברי קדום, וכן העיר החדשה כַּרְמִיאֵל.

מושב לימן נוסד בשנת תש"ט (1949) בצפון מישור החוף הצפוני בידי חיילים משוחררים ולכן נקרא בתחילה 'צה"ל'. השם הכללי למדי הוחלף כעשור מאוחר יותר בַּשם כְּפַר לִימָן (ובהמשך קוצר), על שמו של הסֵנָטוֹר היהודי הרברט ליהמן (Lehman) שביקר במקום. מעניקי השם הוסיפו והטעימו שלימן היא מילה ממקורות חז"ל – צורה אחרת של המילה נָמֵל.

המילה לימן שאולה מן היוונית העתיקה – λιμήν (באותיות לטיניות: limen), למשל: "כיון שהגיע ללמינה של יפו התחיל מבעבע מתחת הספינה" (ירושלמי יומא ג, י). היא מוכרת יותר בצורה משׂוכלת העיצורים נָמֵל (כנראה בהשפעת הצורה במקורות היהודיים מבבל) המשמשת עד ימינו. במקרא המילה העברית לנמל היא המילה היחידאית מָחוֹז: "וַיַּנְחֵם אֶל מְחוֹז חֶפְצָם" (תהלים קז, ל). בימינו מָחוֹז מתפרש 'אזור', ומְחוֹז חֶפְצוֹ – 'המקום שאליו הוא רוצה להגיע', ונמצא שהוראתה המקורית נשתכחה.

מבטחים הוקם לראשונה כקיבוץ בשנת תש"ז (1947) בצפון־מערב הנגב. הקיבוץ עמד בקרבות מלחמת העצמאות אך פונה זמן קצר לאחר מכן והוקם מחדש כמושב עובדים בשנת תש"י (1950). שם היישוב ניתן לו על פי הפסוק "וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם וּבְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים וּבִמְנוּחֹת שַׁאֲנַנּוֹת" (ישעיהו לב, י). מִבְטַחִים היא צורת הרבים של מִבְטָח – היינו 'ביטחון', 'מקום בטוח'.

השורש בט"ח הוליד לא מעט מילים בלשון המקרא. מכולן רווח בה הפועל בָּטַח במובן 'סמך', 'נתן אמון' (כגון "בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד" – ישעיהו כו, ד) וכן הפועל הִבְטִיחַ. נפוצה למדי גם המילה בֶּטַח (כגון "וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח" – דברים יב, י). מילים נדירות יותר הן בִּטָּחוֹן, בִּטְחָה (רק בצירוף בְּבִטְחָה) ו־בַּטֻּחָה (רק בצורת הרבים בַּטֻּחוֹת). דומה כי בין השמות לפעלים משתקף הבדל קל של משמעות: השמות עניינם 'שלום ושלווה' והפעלים עיקרם 'אֵמון'; ואומנם אין אֵמון אלא הרגשת ביטחון ושלמות כפי שמשתקף בפסוק "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ" (ירמיהו יז, ז).

קיבוץ מגן נוסד בקיץ תש"ט (1949) לרגלי מִשְׁלָט הצופה על כל סביבתו, אתר קרבות במלחמת העצמאות. יש מי שזיהה מקום זה עם בְּתוּאֵל המקראית הנזכרת ברשימת ערי שמעון, אבל הזיהוי נחשב מסופק. כיישוב סְפר שמו של הקיבוץ ניתן לו על פי אחד מסמלי ההגנה הקדומים.

המילה מָגֵן מציינת כלי המשמש להגנה, ככתוב: "עִרְכוּ מָגֵן וְצִנָּה וּגְשׁוּ לַמִּלְחָמָה" (ירמיהו מו, ג). המילה גזורה מן השורש גנ"ן, ויש להבחין בין צורת הבינוני מֵגֵן (צורת הרבים מְגִנִּים) ובין שם העצם מָגֵן (צורת הרבים: מָגִנִּים). מָגן דוד גם הוא סוג של מָגֵן, וברבים – מָגִיני דוד. יישוב אחר הנושא את השם מגן הוא המושב מָגֵן שָׁאוּל שבהר הגלבוע, על פי הצירוף המופיע בקינת דוד בראש ספר שמואל ב'.

מטולה היא מושבה עברית שנוסדה בשלהי המאה ה־19, בשנת תרנ"ו (1896), בקצה אצבע הגליל. גם כיום מטולה היא היישוב הצפוני בישראל. השם משמר את השם הערבי אל־מֻטַלַּה, כפר דרוזי שאת אדמותיו קנה הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, וחלקן נותרו בעמק עיון שבלבנון.

השם הערבי מֻטַלַּה (مطلة) הוראתו 'תצפית', ואומנם המושבה צופה על עמק החולה מזה ועל עמק עיון מזה.

קיבוץ מַלְכִּיָּה עלה לקרקע בשנת תש"ט (1949) ברכס הרי נפתלי בגליל העליון. מקימיו היו חיילים משוחררים שרבים מהם לחמו בקרבות עקובּים מדם בגִבעות מלכיה במלחמת העצמאות. השם הערבי אל־מלכיה משמר ככל הנראה שם יישוב עברי קדום – כשם הפרטי מַלְכִּיָּה במקרא.

מַלְכִּיָּה (וגם מַלְכִּיָּהוּ) הוא שמם של כמה אישים בתנ"ך, הנזכרים בספרי המקרא המאוחרים. יש בהם ראש משפחת כוהנים נודעת, החמישית מעשרים וארבע משמרות כהונה. ויש הקושרים משפחה זו עם התיישבות במקום הזה בצפון הארץ. השם מלכיה מופיע גם במכתבי יֵב, תעודות פפירוס כתובות ארמית מן התקופה הפרסית שנמצאו במצרים. מלכיה הוא שם תאופורי ושיעורו 'מלכי הוא יהּ', בדומה לשמות מקראיים אחרים דוגמת אלימלך ומלכיאל.

קיבוץ מנרה (במלרע) נוסד בשנת תש"ג (1943) על רכס הצופה על עמק החולה במקום ששמו הערבי מַנַארַה. מתחילה נקרא הקיבוץ בשם רָמִים (שם שניתן גם לרכס) על שום ישיבתו במקום רם ונישא המשקיף על מרומי הגליל, הגולן, החרמון והלבנון, כהצעת זאב וילנאי שסמכוֹ לפסוק "וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים מִקְדָּשׁוֹ כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם" (תהלים עח, סט). חברי הקיבוץ צידדו בשם מנרה, וכדי להתאימו למשקל עברי קבעוהו הרשויות – כעבור שני עשורים – בצורה מְנָרָה, במשקל מְצָדָה. אך כידוע השם המהלך בפי כול עודנוּ 'מָנָרָה' (במלעיל).

מנארה (مَنَارَة) בערבית היא 'משׂוּאה, מגדלור, צריח'. המילה גזורה מן השורש נו"ר שעניינו 'אש, להבה' גם בעברית. מכאן המילים המקראיות נר, תנור ומנורה, ויש המשערים שגם המילה הנדירה סַנְוֵרִים, אורות חזקים (הגורמים לעיוורון; ומכאן הפועל סִנְוֵר בעברית החדשה).

קיבוץ מעיין ברוך נוסד בשנת תש"ז (1947) בגליל העליון, מצפון לעמק החולה וסמוך למשולש הגבולות ישראל–לבנון–סוריה. הקיבוץ נקרא בשמו של ברוך (ברנד) גורדון, מפעיליה הבולטים של ההסתדרות הציונית בדרום אפריקה, שבנדיבותו ובנִדבתו נקנו אדמות היישוב וסביבתו. מעיין – על שום ריבוי המעיינות באזור כולו.

המילה מַעְיָן עולה במקרא, לצד המילה עַיִן, שתיהן מאותו השורש ובאותה המשמעות. ההוראה היסודית והנפוצה של עין במקרא היא כמובן 'איבר הראייה', ויש המשערים שממנה בהשאלה נובעת ההוראה של 'נביעת מים': מקור המים באדמה דמה לעין הלחה, מקור הדמעות. כך לא רק בעברית, אלא גם בשפות שמיות אחרות, ובהן אכדית, ארמית וערבית, מה שאולי מעיד על קדמות המשמעות.

קיבוץ מפלסים עלה לקרקע בשנת תש"ט (1949) בצפון־מערב הנגב, והיה הקיבוץ הראשון שהוקם בידי חלוצים בני קהילות מאמריקה הדרומית. ואולי נקרא שמו מפלסים על שום שמייסדיו הכשירו את הדרך לבאים אחריהם מן הגולה הרחוקה.
מְפַלְּסִים היא צורת בינוני־רבים של הפועל פִּלֵּס, ומן ההקשר במקרא מובן שעניינו כיבוש ויישור דרך: "פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ, וְכׇל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ" (משלי ד, כו). סביר שהפועל גזור משם העצם פֶּלֶס, כלי משקל דומה למאזניים: "וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם" (ישעיהו מ, יב), ומכאן שהוראתו היסודית של פִּלֵּס היא איזן, שקל, יישר והשווה. בימינו מוכר ביותר כלי העבודה פלס־מים (ובפי כול פשוט 'פלס'), המשמש לבדיקת מצבו המאוזן של מישור.

מושב מרגליות נוסד בשנת תש"י (1951) במרומי הרי נפתלי שבגליל העליון. הוא נקרא בשמו של הממונה על ההתיישבות בגליל של חברת ההתיישבות העברית יק"א (JCA), חיים מרגליות (קלווריסקי), שעשה רבות למען ההתיישבות בצפון הארץ (ונפטר כמה שנים קודם לכן).

למילה מרגלית יש צליל עברי – היא פותחת בתחילית מ־ ומסתיימת בסופית ־ית – ואולם היא מילה שלשון חז"ל שאלה מן היוונית – μαργαρίτης (באותיות לטיניות: margarites) 'פנינה' (מכאן השם הפרטי מרגריטה ודומיו בלשונות אירופה). העיצורים השוטפים למנ"ר עשויים להתחלף ביניהם, ולצד הצורה מרגלית, אפשר למצוא בארמית של התלמוד הבבלי גם את הצורה מרגניתא (ומכאן שם הפרח מרגנית).

קיבוץ משגב עם נוסד בשנת תש"ה (1945) באצבע הגליל, בנקודה גבוהה ומבודדת על גבול לבנון, ממול הכפר הלבנוני עדייסה ועל אדמות שנקנו ממנו. הקיבוץ היה למשלט רב־ערך במלחמת העצמאות, ושמו משקף זאת.

המילה משגב נזכרת במקרא הן במשמעות 'מבצר, מעוז' ("הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן, מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ" – ישעיהו לג, טז) הן במשמעות 'מקום מפלט ומחסה' ("אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ, מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי, מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי" – שמואל ב כב, ג). השורש שׂג"ב כשלעצמו מורה על רום וגובה, ועל כן דבר נשגב הוא מה שמרומם מגדר הרגיל.

היישוב הקהילתי מתת נוסד בשנת תשל"ט (1979) בגליל העליון סמוך לגבול לבנון. היישוב נקרא בשמו של ההר שהוא יושב במפנהו הצפוני. גובהו של ההר מעל פני הים 840 מטרים ובגימטרייה – מתת.

מתת היא מילה מקראית, למשל: "בֹּאָה אִתִּי הַבַּיְתָה וּסְעָדָה וְאֶתְּנָה לְךָ מַתָּת" (מלכים א יג, ז). והיא לא רק נרדפת למילה מתנה, אלא קרובה לה במיוחד בהיותן גזורות מאותו השורש – נת"ן. הנו"ן הראשונה של השורש נידַמתה בשתיהן אל התי"ו (אות השורש השנייה). במילה מתת נידַמתה גם הנו"ן השנייה של השורש (אל התי"ו השנייה – תי"ו הנקבה). הקשר שבין מתנה לנתינה אין בו להפתיע, ואפשר למצוא אותו גם בלשונות אחרות; למשל באנגלית קשורה המילה gift לפועל give.

קיבוץ נחל עוז הוא היישוב הישרְאלי הקרוב ביותר לעיר עזה, ואומנם הוא נקרא בתחילה 'מול עזה'. לאחר זמן קצר – בשנת תשי"ג (1953) – נקבע שמו נַחַל עֹז על שום היותו היאחזות הנח"ל (נוער חלוצי לוחם) הראשונה ולציון עוז רוחם של מתיישביו בסְפר הארץ. זאת ועוד, המילה עוז מזכירה בצלילהּ את השם עזה.

המילה עוז נגזרת מן השורש החיובי עז"ז המביע כוח וגבורה. היא מופיעה בתנ"ך למעלה מ־90 פעמים, והיא ידועה במיוחד מן הפסוק החותם את מזמור כ"ט בתהלים: "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".

מושב נטועה נוסד בשנת תשכ"ו (1966) בגליל העליון סמוך לגבול לבנון. שם היישוב ניתן לו על פי ההקשר החקלאי ואולי גם בהשראת הפסוק מספר קהלת: "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד" (יב, יא). הקמת היישוב הייתה חלק מתוכנית סו"ס (סוף־סוף) לעיבוי ההתיישבות בגליל – לצד המושבים זרעית ושתולה (שהוקמו מאוחר יותר).

בעברית בת ימינו, כמו בתנ"ך, נָטַע ושָׁתַל הם פעלים נרדפים בלא הבדל משמעות. בספרות חז"ל נוצרה הבחנה בין שני הפעלים: נָטַע פירושו 'הכניס שתיל או עץ צעיר למקומו הקבוע בקרקע', ואילו שָׁתַל פירושו 'העביר צמח ממקום אחד למקום אחר'. בימינו נוצרה הבחנה אחרת: שָׁתַל משמש לכל סוגי הצמחים, ובכלל זה עצים, ואילו נָטַע רגיל בעיקר בהקשר של עצים – במטעים וביערות.

הקיבוץ ניר יצחק נקרא בתחילה 'דנגור' (על שם הרב שלום דנגור, גואל אדמות בנגב המערבי), 'קיבוץ ט"ו' (על שם היותו הקיבוץ החמישה עשר של השומר הצעיר) ו'בית ניר' – אך הוא שינה את שמו בשנת תשי"ג ל'ניר יצחק' – על שמו של יצחק שדה, ממייסדי הפלמ"ח ומפקדו הראשון ומראשי חטיבת הנגב שלחמה באזור זה.

מקור המילה נִיר בתנ"ך, כך למשל בנבואת ירמיהו: "נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל תִּזְרְעוּ אֶל קוֹצִים" (ד, ג), וניתנו לה כמה פירושים: 'שדה חרוש', 'שדה שנועד לחרישה', 'תלם שנחרש'. במקרא ניר היא גם צורת משנה של נֵר, ובהשאלה במשמעות של כוח ושלטון (מעין הזוהר שבשררה), כגון "וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט אֶחָד לְמַעַן הֱיוֹת נִיר לְדָוִיד עַבְדִּי כָּל הַיָּמִים" (מלכים א יא, לו). הרכיב ניר רווח בשמות של יישובים חקלאיים, ובהם ארבעה קיבוצים בנגב המערבי: ניר עם, ניר יצחק, ניר עוז ונירים.

קיבוץ ניר עוז – הקיבוץ השבעים של הקיבוץ הארצי – עלה לקרקע כהיאחזות נח"ל בשנת תשט"ז (1955) ממול העיירה ח'אן יונס. השם ניר עוז מורכב משני רכיבים בולטים בשמות היישובים בעוטף עזה: ניר (ניר עם, ניר יצחק ונירים) על שום ההתיישבות החקלאית הענפה המאפיינת את האזור; ועוז (נחל עוז) לציון עוז רוחם של המתיישבים באֲזורי הספר.

למילה ניר במקרא ניתנו כמה הסברים: 'שדה חרוש', 'שדה שנועד לחרישה', 'תלם שנחרש'. בספרות העברית החדשה המילה ניר משמשת הן במשמעות שדה מעובד הן במשמעות תלם שנחרש, ולהוראה זו קרובות המילים המקראיות מַעֲנָה ומַעֲנִית וכן המילה תֶּלֶם עצמה.

קיבוץ ניר עם הוקם בשנת תש"ג (1943) בשם 'בית חָנון – שְׁדֵמות' על פי שם העיירה הערבית הסמוכה בית חאנון, ולאחר מכן נקרא בשם הקבוצה שהתיישבה בו – 'ניר חיים'. בשנת תש"ו (1946) נקבע שמו 'ניר עם': "השם מסמל את הניר של חלוצי העם, המפלסים דרך להתישבות המוני ישראל באיזור רחב־ידים זה" (העיתון "דבר", 14 אפריל 1946).

עַם היא מילה קדומה בלשונות השמיות ואחת המילים הנפוצות במקרא. הוראתה העיקרית היא 'קיבוץ אנשים ממוצא אחד שיש להם ארץ ותרבות ולשון משותפות', והיא מהלכת בהוראה זו עד ימינו. במקרא היא משמשת גם לציון קבוצה מצומצמת יותר – 'קהל', 'ציבור', וכן רכיב רווח בשמות פרטיים כגון עמינדב ויָרבעם, כנראה על פי ההוראה היסודית 'משפחה' או 'בן משפחה'.

קיבוץ נירים הוקם במסגרת 'אחת עשרה הנקודות בנגב' בשנת תש"ז (1946). הוא נקרא על שם גרעין 'ניר' של השומר הצעיר שהקים אותו ועבר הכשרה בקיבוץ ניר דוד שבעמק בית שאן. בשמו נקרא קרב עז במלחמת העצמאות, שבעקבותיו ננטש הקיבוץ ולאחר המלחמה חזר ונושב לא רחוק משם.

ניר הוא רכיב בשמם של יישובים חקלאיים רבים בארץ – קיבוצים ומושבים – ובכלל זה שישה יישובים בנגב, ונירים הוא ראש וראשון להם. ניר יוצא לכמה פירושים: 'שדה חרוש', 'שדה שנועד לחרישה', 'תלם שנחרש'. בספרות חז"ל שְׂדֵה נִיר הוא שדה חרוש, והוא נבדל משדה בּוּר מצד אחד ומשְׂדה זֶרַע (שדה זרוע) מצד אחר.

מושב נתיב העשרה נוסד בקיץ תשל"ג (1973) בחבל ימית ונקרא על שם עשרת חללי חיל האוויר שנהרגו שנתיים קודם לכן בהתרסקות מסוק בקרבת מקום בפִתחת רפיח. בתחילה נקרא שמו 'מניָין'. בעקבות הסכם השלום עם מצרים הועתק היישוב בשנת תשמ"ב (1982) לאזור חוף אשקלון.

המילה נָתִיב וכן צורת הנקבה נְתִיבָה מקורן במקרא, והן נפוצות למדי בלשון הנבואה והשירה, ומיוחדות להן, כגון בתהלים קיט: "הַדְרִיכֵנִי בִּנְתִיב מִצְוֺתֶיךָ כִּי בוֹ חָפָצְתִּי" (לה), "נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי" (קה). מן הפסוק המפורסם במשלי "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (ג, יז) קיבלה ועדת השמות הממשלתית את ההשראה לשם עיר לא רחוקה בצפון־מערב הנגב – נְתִיבוֹת.

קיבוץ סאסא נוסד בי"ב בטבת תש"ט (13 בינואר 1949) בגליל העליון, מצפון־מערב להר מירון. סאסא הוא כתיבו העברי של השם הערבי סעסע בכתבי נוסעים בימי הביניים, שגם זיהו במקום את ציון קבורתם של חכמי ארץ ישראל לבית סיסי (ר' סיסי, ר' לוי בן סיסי ור' יוסי בר סיסי) בדור המעבר שבין התנאים לאמוראים. ואומנם שרידי יישוב יהודי מצויים במקום למן תקופה זו.

המילה סאסא מציינת בארמית של התלמוד הבבלי את חלקהּ העליון של השיבולת: "סאסא דשיבלתא" (בגמרא נכתב שזהו "רֹאשׁ שִׁבֹּלֶת" שבאיוב כד, כד). מילוני הארמית מעידים על קיומה של מילה זו באכדית, כנראה במובן כללי יותר. המקבילה העברית היא מַלְעָן (או מֶלַע) כגון במשנה במסכת עוקצין: "ומלעין שלשבולין" (א, ג), וההגדרה המדויקת: 'זיף קשה בקצה המוץ או הגלומָה (glume) של מינים רבים במשפחת הדגניים'.

קיבוץ סופה החל את דרכו בשנת תשל"ד (1974) כהיאחזות נח"ל בשם 'סוכות' בפתחת רפיח שבחבל ימית, ומאוחר יותר בשנת תשל"ז (1977) הפך קיבוץ ונקרא שמו 'סופה' על שם סופות חול שמתחוללות באזור מפעם לפעם, ואולי בהשראת "סוּפוֹת בַּנֶּגֶב" שבספר ישעיהו (כא, א). לפי הסבר אחר הוא נקרא כך על שם כיבוש האזור כרוח סערה במלחמת ששת הימים. לאחר הסכם השלום עם מצרים עבר הקיבוץ בשנת תשמ"ב (1982) לחבל שלום.

סופה וסערה הן מילים נרדפות מלשון המקרא ועד ימינו. בלשון המקצועית שבפי החזאים והימאים נהוג להבחין בין השתיים (על פי מהירות הרוח וגובה הגלים): סערה היא gale וסופה היא storm. המילה סופה ידועה גם מפסוק סתום בשירה המקראית: "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה" (במדבר כא, יד), ולפי אחת הדעות מדובר בשם של מקום. בספרות חז"ל נטען הפסוק, על דרך הדרש, במסר מעורר תקווה: סוֹפהּ של מחלוקת – אהבה וידידות.

הקיבוץ הדתי סעד עלה לקרקע בי"ב בתמוז תש"ז (30 ביוני 1947) בצפון־מערב הנגב, על אם הדרך שבין עזה לבאר שבע. בתחילה נקרא 'עלומים' על שם גרעין בני עקיבא שהקים אותו, אך לבסוף נבחר השם 'סעד' על שום הסיוע לבנייתו ולפיתוחו של הנגב (השם 'עלומים' ניתן כשני עשורים מאוחר יותר לקיבוץ דתי חדש שהוקם לא רחוק משם).

מן השורש סע"ד יש במקרא רק הפועל סָעַד וביסודו הוא מורה על סיוע ותמיכה (ולא אכילה) – כמו במילים סַעַד וסִעוּד. הקשר בין סָעַד ובין אָכַל נוצר כבר במקרא, שכן האֹכֶל מסייע למי שאוכל ומחזק אותו: "וְיַיִן – יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ... וְלֶחֶם – לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד" (תהלים קד, טו), וגם בימינו רגיל הביטוי המקראי 'סעד את לבו'. ייתכן שהמילה סַעַד עולה לראשונה כבר במגילות מדבר יהודה (הקריאה מסופקת), ובלשון חכמים היא נדירה ומשמשת רק בהוראת 'סיוע (לטענה)'.

מושב עין הבשור הוקם בשנת תשמ"ב (1982) בידי יוצאי יישובים שפונו מחצי האי סיני, ואומנם אחד משמותיו הזמניים היה 'מְבוא סיני'. לבסוף נקרא שמו עין הבשור על שם מעיין ותל ארכאולוגי ממזרח למושב, סמוך לערוץ נחל הבשור. בקרבת המושב, על גדות נחל הבשור, נמצא גם תל שָׁרוּחֶן (הצעה אחרת לשם המושב), המזוהה עם עיר מקראית בשם זה (יהושע יט, ו) שאף נזכרת בטקסטים ממצרים העתיקה.

נחל הבשור נזכר במקרא רק בפרק אחד – פרק ל' בספר שמואל א' – בסיפור הפשיטה של דוד ואנשיו על העמלקי בנגב: "וַיֵּלֶךְ דָּוִד הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל הַבְּשׂוֹר וְהַנּוֹתָרִים עָמָדוּ" (ל, ט). על פי זה זוהה נחל הבשור עם ואדי א־שלאלה – ואדי ע'זה. ואולם היו שחשבו שיש לזהות נחל אדיר ממדים זה עם נחל גרר המקראי (נחל גרר בימינו הוא אחד מיובליו הצפוניים של נחל הבשור – ואדי א־שריעה).

קיבוץ עין השלושה הוקם בשנת תשי"א (1950) בנגב המערבי ונקרא על שם שלושה מחברי הגרעין המייסד – חלוצים מאמריקה הדרומית – שנפלו במלחמת העצמאות: דבורה אפשטיין, אברהם גלר ויעקב כרוך.

מקומות שבשמם יש מספר (או רמז למספר) מוכרים כבר מן המקרא. הידועים בהם, המשמשים עד ימינו, הם באר שבע וקריית ארבע (אם כי בשניהם ייתכן הסבר אחר לשם; 'שבע' לשון שבועה ו'ארבע' שם פרטי של אדם), אבל יש גם אחרים: צֵלַע הָאֶלֶף או בַּעַל שָׁלִשָׁה. רבים משמות היישובים האלה שניתנו בעת החדשה מנציחים קבוצת אנשים, נופלים במלחמות הקוממיות ובפרעות בארץ ובגולה, כגון מעלה החמישה או משמר השבעה. יש גם כאלה שעניינם אחר; למשל חֹמֶש, על פי זיהוי המקום עם שרידי היישוב הקדום Pentacomia, מלטינית 'חמישה כפרים'.

קיבוץ עלומים עלה לקרקע בשנת תשכ"ו (1966) בצפון־מערב הנגב. בתחילה נקראה נקודת ההתיישבות נחַ'בּיר, על פי השם הערבי של האזור, ולאחר זמן קצר נבחר השם עלומים, שמו של אחד משני הגרעינים שהקימו את הקיבוץ – עלומים ואורים – גרעינים של תנועת הנוער 'בני עקיבא'.

עלומים הם 'נעורים', תקופת החיים בין הילדות והבגרות ומשל לרעננות ולחיוניות. המילה עלומים נזכרת במקרא (רק בנטייה), כגון "יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו" (איוב לג, כה). מסוף המאה התשע עשרה מוצאים בספרות ובעיתונות את הצירוף 'זיו עלומים', הוא המראה הקורן מפניהם, ואולי ממלא את דמותם, של צעירים וצעירות.

ערב אל־עראמשה (ובשמו הרשמי עראמשה) הוא כפר בדואי בגליל המערבי בגבול לבנון. בראשיתו משכְּנות אוהלים בשלוש נקודות התיישבות סמוכות – חִ'רבת אִדמִת, אערבין וג'ורדיה – ומאוחר יותר ביישוב קבע אחד.

הקידומת עַרַבּ מצויה בכמה שמות מקומות, והיא באה לציין את יישובי הבדואים, היינו הערבים יושבי האוהלים ורועי הצאן והגמלים, ובייחוד היא מציינת את מצב הביניים שבין נדודים לישיבת קבע. עראמשה הוא שם השבט.

מושב פרי גן נוסד בשנת תשל"ח (1978) בפתחת רפיח שבחבל ימית. שמו הראשון היה פְּרִיאֵל. לאחר כשלוש שנים, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, עבר אל מקומו הנוכחי בחבל שלום, בתחום המועצה האזורית אשכול. השם פרי גן מזכיר את שמו הראשון וגם מסמל חקלאות, שהיא עיקר עיסוקם של חבריו.

הצירוף הטבעי כל כך "פרי גן" נדיר במקורותינו. ואולם בעברית ימינו (ואף קודם לכן, לפחות מתקופת ההשכלה) צירופים כגון פרי הגן, פרי גנו רווחים מאוד, ובכלל זה בשירה העברית, כמו שיר הילדים לשבועות "פרי גני" או שירו הנודע של יוני רועה "פרי גנֵּךְ".

העיר קריית שמונה, העיר הצפונית ביותר בישראל, התחילה דרכה כמעברה בשנת תש"ט (1949). בתחילה נקראה המעברה קריית יוסף על שם יוסף טרומפלדור, אך לאחר זמן קצר הוסב שמהּ לקריית שמונָה – על שם שמונת מְגיני תל חי, ובראשם יוסף טרומפלדור, שנהרגו בקרב על תל חי בשנת תר"ף (1920). כאמור שמונָה – בלשון זכר – על שם שמונת המְגינים, כמו המספר שלושה בשם הקיבוץ עין השלושה או המספר עשרה בשם הקיבוץ נתיב העשרה.

המילה קריה מציינת 'מקום יישוב', ובעברית בדרך כלל 'עיר'. היא משמשת למן המקרא בשמות יישובים כמו קריית ארבע וקריית יערים ונודעת מפסוקים רבים על ירושלים דוגמת "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק, קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (ישעיהו א, כו), "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן, קִרְיַת מֶלֶךְ רָב" (תהלים מח, ג). צורה עברית אחרת למילה היא קֶרֶת. במקרא תימצא המילה בהפסק (קָרֶת), למשל: "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה, וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה. בְּבִרְכַּת יְשָׁרִים תָּרוּם קָרֶת, וּבְפִי רְשָׁעִים תֵּהָרֵס" (משלי יא, י–יא). המילה מוכרת משפות שמיות אחרות, ובהן ארמית (קַרְתָּא), פניקית (קרת, כמו בשם העיר קרתחדשת 'עיר חדשה', היא קרתגו) וערבית (קַרְיַה – قرية – כיום בעיקר במשמעות 'כפר').

קיבוץ כפר ראש הנקרה (ובקיצור: רֹאשׁ הַנִּקְרָה) נוסד בשנת תש"ט (1949) בידי משוחררי חטיבת יפתח של הפלמ"ח במישור החוף הצפוני, בגבול לבנון, בנקודה הצפונית־מערבית בישראל. הקיבוץ נקרא על שם המדרון התלול שיורד מן הרכס אל חוף הים התיכון והנְקרות הטבעיות שיצרו בו גלי הים, ולמעשה הוא בָּבואת השם הערבי ראס א־נאקורה (המילה נאקורה בערבית פירושה 'שופר, חצוצרה', והמקום נקרא כך על שום המיית הרוח בתוך הנְקרות). רכס ההר והמדרון בקצהו ידועים בשמם העתיק 'סוּלמהּ של צוֹר' (וכן סולם צוֹר, סולם צוריים, ובארמית: סולמא דצור), ואומנם זה השם שנבחר למועצה האֲזורית, עד לאיחודה עם מטה אשר.

המילה נִקְרָה (ברבים: נְקָרוֹת) ידועה מן המקרא, ומובנהּ 'נקיק בסלע': "וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר" (שמות לג, כב); "בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים" (ישעיהו ב, כא). השורש נק"ר בא במקרא גם בפעלים: בהקשר של חציבה בסלע: "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם" (ישעיהו נא, א), וגם בהקשרים אחרים, רווחים יותר, כגון "יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל" (משלי ל, יז). בהשראת מקורות אלו ניתן בעברית החדשה השם מַקּוֹר לאיבר הנקירה של העופות.

ריחאנייה הוא כפר צ'רקסי שנוסד בסוף המאה ה־19 (בין 1873 ל־1880) בגליל העליון בידי מהגרים בני העם הצ'רקסי מחבל הקווקז שהתיישבו במקומות דלילי אוכלוסין באימפריה העותמאנית.

על פי רשימות שמות יישובים בארץ ישראל, אפשר למצוא את השם הערבי ריחאנייה (الريحانية) בכמה מקומות יישוב – מכולם שרד רק הכפר שבגליל העליון. הגיזרון לא הוברר דיו, ואולי הוא קשור בשמו של הצמח ריחאן – בעברית רֵיחָן – הוא הבזיליקום.

מושב רמות נפתלי נוסד בי"ב באייר תש"ה (25 במאי 1945) על הרי נפתלי בגליל העליון. שמו ניתן לו על שום מקום מושבו במרומי ההרים שבנחלתו של שבט נפתלי, ולמעשה בשמה של המצודה שנבנתה כשנה לפני כן על הר זמר הסמוך.

רָמָה (או הרמה), רָמוֹת (נגב או גלעד) ורָמָתַיִם (צופים) הם שמות יישובים ידועים במקרא. בימינו יישובים רבים פותחים בצורת הנסמך רָמַת־ או רָמוֹת־, ובהם רמת גן, רמת השופט, רמת רחל, רמת מגשימים, רמות השבים, רמות מאיר ורמות מנשה. לשמות אלה אפשר לצרף מן השורש רו"ם שמות נוספים, ובהם המושב תָּרוּם במטה יהודה – הסמוך למושב תָּעֹז (על פי "תָּעֹז יָדְךָ תָּרוּם יְמִינֶךָ" בתהלים פט, יד); השכונה בירושלים רוֹמֵמָה (במלרע; על פי "יְמִין ה' רוֹמֵמָה" בתהלים קיח, טז); קיבוץ מְרוֹם גּוֹלָן – ברמה, שבצפונה נמצאת גם הבריכה הרמה בריכת רם.

קיבוץ רעים הוקם בשנת תש"ט (1949) בנגב המערבי בקרבת מפגש הנחלים גרר והבשור. בתחילה נקרא בשמות 'תל רעים' ו'בית רעים' ולבסוף גבר השם המקוצר 'רעים'. השם מנציח את שמם של חברי גרעין המייסד שנפלו במלחמת העצמאות, ומושפע גם משמו הערבי של תל ארכאולוגי סמוך – תל ג'מה – המזכיר בצלילו את ג'מע בערבית: 'חבורה'.

המילה רֵעַ היא המילה הרגילה בתנ"ך לציון 'חבר', 'ידיד': "אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים" (שיר השירים ה, א). מן המילה רֵעַ נגזרת המילה רֵעוּת שעניינה חברות וִידידות, העולה בלשון הברכות למן תקופת חז"ל, למשל בברכת הנישואין: "אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה חדוה אהבה ואחוה ושלום ורעות". לצד רֵע משמשת במקרא המילה רֵעֶה, והיא נפוצה במיוחד (בנטייה) בביטויים שמציינים הדדיות כגון "איש את רעהו".

שדרות החלה דרכה כמַעְבֶּרֶת עולים בשנת תשי"ב (1951) ובהמשך הוקם בה יישוב קבע, עיירה קטנה ליושבי המעברה. היא נקראה בשם שׂדרות על שם מפעל נטיעה של שׂדרות אילנות לאורך כבישי הנגב, מפעל שעמלו עליו אנשי המעברה בעזרת הקרן הקיימת לישראל. בסביבות העיר ניטעו השׂדרות האלה לראשונה.

שׂדרות היא צורת הרבים של שׂדרה – בשי"ן שמאלית. היא באה במקרא בשני הקשרים: (א) בניית בית המקדש – "וַיִּבֶן אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ וַיִּסְפֹּן אֶת הַבַּיִת גֵּבִים וּשְׂדֵרֹת בָּאֲרָזִים" (מלכים א ו, ט). מקובל לפרש שמדובר בקורות עצים סדורות בבניין; (ב) המלכת יואש שהייתה כרוכה במאבק: "וְהִקַּפְתֶּם עַל הַמֶּלֶךְ סָבִיב אִישׁ וְכֵלָיו בְּיָדוֹ וְהַבָּא אֶל הַשְּׂדֵרוֹת יוּמָת". כאן מקובל לפרש שמדובר בשורות סדורות של חיילים. עולה מכאן כי שְׂדֵרָה וסֵדֶר הם מאותו השורש (כפי שסב ושׂיבה הם מאותו השורש).

מושב שומרה נוסד בו' באייר תש"ט (5 במאי 1949) בגליל המערבי. שמו מסמל את ערכי הביטחון וההגנה, כיאה ליישוב סְפר.

המילה שומֵרה מוכרת מן המשנה – היא מציינת את מבנה השמירה בשדה ובכרם. נראה שבמקרא שימשו לעניין קרוב המילים סוכה ומלוּנה על פי "כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה" שבנבואת ישעיהו (א, ח). המילה שומֵרה היא צורת בינוני־נקבה השקולה במשקל פּוֹעֵלָה בצירי (וכמוה במקרא אוֹכֵלָה, יוֹלֵדָה, בּוֹעֵרָה), לצד צורות פּוֹעְלָה בשווא (אוֹכְלָה, בּוֹעֲרָה) ו־פּוֹעֶלֶת (אוֹכֶלֶת, בּוֹעֶרֶת). הצורה שׁוֹמֵרָה בצירי, בדומה ליוֹלֵדָה שבמקרא, מיוחדת בלשון חז"ל לשם עצם (בניגוד לצורה שׁוֹמֶרֶת).

היישוב שלומי (במלרע) החל את דרכו כמעבֶּרֶת עולים בשנת תש"ט (1949) בגליל המערבי וכעבור זמן קצר היה ליישוב קבע. הוא נקרא על שמו של שלומי המקראי – "וּלְמַטֵּה בְנֵי אָשֵׁר נָשִׂיא אֲחִיהוּד בֶּן שְׁלֹמִי" (במדבר לד, כז) – על שום היותו בתחומי נחלת אשר המקראית. ואומנם יישובי הסביבה שייכים למועצה האזורית מַטֵּה אָשֵׁר, ואף השם אֲחִיהוּד ניתן לאחד המושבים באזור.

במחקר ניתנו כמה הסברים לשם המקראי: אפשר שהוא שם עצמאי שהוראתו 'השלום שלי' ואפשר שהוא קיצור של שם תאופורי (שם הנושא רכיב של שם או כינוי לאלוהות) הכולל את הרכיב 'שלום' (דוגמת שְׁלֻמִיאֵל) או 'שלם' (במובן שלמות או תשלום; דוגמת שֶׁלֶמְיָה). יש מי שסברו שהשם המקראי שְׁלֹמִית לאישה הוא צורת נקבה של שְׁלֹמִי. שמות דומים לשלומי ושלומית מוצאים בלשונות שמיות עתיקות, מן הלבנון ועד דרום ערב, ואף בעדויות ארכאולוגיות מארץ ישראל נמצאו חותמות (=בולות) הנושאות את השמות שלמי ושלמית.

קיבוץ שניר החל את דרכו באלול תשכ"ז (1967) כהיאחזות נח"ל בגליל העליון בצפון עמק החולה. בתחילה נקבע שמו הרשמי כְּפַר מֹשֶׁה שָׁרֵת, על שם ראש הממשלה השני, אך חבריו התמידו בשם שניר, כשמו של הנחל השופע הזורם לא רחוק משם ממערב. עם זאת הנחל שערוצו קרוב יותר אל הקיבוץ הוא דווקא נחל חרמון (בניאס).

שניר הוא השם שניתן בימינו לנחל החצבאני. במקרא שניר הוא שמו האֱמורי של הר חרמון: "צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ לוֹ שְׂנִיר" (דברים ג, ט). מפסוקים אחרים המפרידים ביניהם אפשר אולי ללמוד ששניר היה שם של אחד משיאי החרמון או של הר אחר מהרי מוּל הלבנון, למשל בפסוק הציורי משיר השירים: "אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים" (ד, ח). שניר נזכר במקורות חוץ־מקראיים רבים, ובהם תעודות מצריות, חיתיות, אוגריתיות ואשוריות.

מושב שתולה נוסד בשנת תשכ"ט (1969) בגליל העליון סמוך לגבול לבנון. שם היישוב ניתן לו על פי ההקשר החקלאי וכנראה בהשראת הפסוקים מנבואת יחזקאל: "...וְלָקַחְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז הָרָמָה וְנָתָתִּי מֵרֹאשׁ יֹנְקוֹתָיו רַךְ אֶקְטֹף וְשָׁתַלְתִּי אָנִי עַל הַר גָּבֹהַּ וְתָלוּל. בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר וְשָׁכְנוּ תַחְתָּיו כֹּל צִפּוֹר כׇּל כָּנָף בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו תִּשְׁכֹּנָּה" (יז, כב–כג). הקמת היישוב הייתה חלק מתוכנית סו"ס (סוף־סוף) לעיבוי ההתיישבות בגליל – לצד המושבים זרעית ונטועה.

אחד השירים המזוהים ביותר עם נטיעת העצים (בט"ו בשבט) הוא "כך הולכים השותלים". ואכן אפשר לנטוע (או לטעת) עצים ואפשר גם לשתול אותם בלי הבדל משמעות, וכבר במקרא משמשים שני הפעלים באותה הוראה. נָטַע הוא הפועל הרגיל והרווח, כגון "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל" (ויקרא יט, כג). ולעומתו שָׁתַל מתועד רק בלשון השירה והנבואה – בייחוד בצורת בינוני פָּעוּל: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו" (ירמיהו יז, ח), לשני הפעלים יש מקבילות בלשונות שמיות אחרות, אך דווקא לפועל שָׁתַל – הנדיר יותר בתנ"ך – מקבילות רבות יותר.

מושב תקומה עלה לקרקע במוצאי יום הכיפורים, י"א בתשרי תש"ז (1946) בצפון־מערב הנגב, במבצע ההתיישבות 'אחת עשרה הנקודות בנגב'. בב' בסיוון תש"ט (1949) עבר ליישוב הקבע מצפון־מזרח למקומו הראשון. תקומה שמו מסמל את תקומת העם במולדתו.

המילה תְּקוּמָה יחידאית במקרא, ולצידה יחידאית היא גם המילה קוֹמְמִיּוּת – אף היא מן השורש קו"ם. קוממיות במקרא מתפרשת כתואר פועל שמשמעו 'בקומה זקופה': "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (ויקרא כו, יג), ואולם מראשית המאה העשרים החלו להשתמש בה כשם עצם מופשט במשמעות זקיפות קומה מדינית, עצמאות – ומכאן השם המליצי למלחמת השחרור: מלחמת הקוממיות. כך היא התקרבה בהוראתה לשם העצם תקומה – כמו בביטוי 'מִשׁואה לִתקומה' – ואין זה פלא אפוא שבשם תקומה מבקשים בימים אלה לכנות את חבל יישובי הנגב המערבי שעתידים לפרוח מחדש.