אָבִיב – כיום ולמן ימי הביניים אביב מציין את אחת מעונות השנה (בין החורף לקיץ), אבל במקרא אביב אינו עונה אלא תבואה לפני גמר הבשלתה, בעודה ירוקה וגרעיניה רכים. חודש האביב (ניסן) הוא החודש שבו התבואה במצב אביב.

אֲבִינָתָן – השם אֲבִינָתָן נראה לקוח ממקורותינו, אבל הוא שם חדש הבנוי כשמות מקראיים דוגמת אֲבִינָדָב. השם מורכב משני יסודות: אבי (כינוי לאלוהים) + נתן, והוא זהה במובנו לשמות המקראיים אֶלְנָתָן, יְהוֹנָתָן, נְתַנְאֵל ועוד.

אֶבְיָתָר – שם מקראי. היה כוהן חשוב בימי דוד המלך. השם מורכב משני יסודות: אב + יתר, והרכיב השני הוא גם יסוד שמו של חותן משה – יִתְרוֹ (או יֶתֶר). מן השורש ית"ר מילים כמו יוֹתֵר ויִתְרוֹן, ונראה שמשמעות השם היא 'אבי (או אלוהים) נַעֲלֶה (בעל יתרון)'.

אוּרִיאֵל – שם מקראי, בעיקר של שר בימי דוד הנזכר בספר דברי הימים. השם מורכב משני יסודות אוּרי + אל. המילה אוּר פירושה 'אֵש', ופירוש השם הוא כנראה 'אש האל' או 'האל הוא האש שלי'. שם אחר במשמעות זו הוא אוּרִיָּה(וּ). מן המילה אוּר נגזר גם שם גורל הקודש – אורים ותומים.

אִילָן – הוא 'עֵץ' בעברית החל בלשון חז"ל (עץ במובן הצמח ולא החומר המופק ממנו). לעברית נשאלה המילה מן הארמית. שורש המילה הוא או"ל/אי"ל, וממנו נגזרו גם עצים דוגמת אֵלָה, גם בעלי חיים דוגמת אַיָּל ואף המילה אֵל.

אִתַּי – איתי הוא שמו של אחד משרי הצבא של דוד (אִתַּי הַגִּתִּי) בזמן מרד אבשלום הוא נשאר נאמן לדוד, ואת נאמנותו הביע במשפט הזה: "... בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם לְמָוֶת אִם לְחַיִּים כִּי שָׁם יִהְיֶה עַבְדֶּךָ" ׁ(שמואל ב טו, כא).

אֵיתָן – לאחר קריעת ים סוף נאמר: "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ", ומכאן אומרים על אדם ש"חזר לאיתנו" או "שב לאיתנו" במשמע 'הבריא', 'כוחותיו שבו אליו'. בעברית החדשה נוצרו עוד צירופים מן המילה אֵיתָן, ובהם 'איתן בדעתו', 'אֵיתָנֵי הטבע' ו'אֵיתָנֵי אֶרֶץ' (אנשים חזקים ונכבדים).

אֵיתָן – פירוש המילה: 'חזק', 'יציב'. זהו שם תואר, אבל הוא יכול לשמש גם תואר הפועל, כגון 'עמד איתן.' שורש המילה ית"ן מקביל לשורש ות"ן בערבית שעניינו נֶצַח. דבר חזק הוא דבר יציב המאריך ימים, ומכאן הקשר בין שתי המשמעויות.

אֵיתָן – איתן הוא שם פרטי כבר במקרא, ומוכר במיוחד איתן האזרחי, שחוכמתו הרבה נזכרת בספר מלכים, ושעל שמו קרוי מזמור פט בתהלים, הפותח במילים "מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי". בתלמוד הבבלי ובמדרשים אף מובאת הדעה שאיתן האזרחי הוא אברהם אבינו.

אַלּוֹן – הוא שם עץ חסון, כעולה מדברי הנביא עמוס "וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם, אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים". אַלּוֹן הוא שם פרטי כבר במקרא (מצאצאי שמעון הנזכרים בדברי הימים). המילה אַלּוֹן מתחלפת במקרא פעם אחת עם אַלָּה (יהושע כד, כו) – על דרך חילופי אֵלוֹן ואֵלָה.

אֵלִיָּהוּ – משמעות השם: כוחי הוא ה'. המילה אֵל בשם מתפרשת במובן 'כוח', כמו בביטוי המקראי "יֶשׁ לְאֵל יָדִי", כלומר 'יש בכוחי'. מלבד הביטוי המקראי הזה יש אֵל במשמע כוח גם במטבע לשון שירשנו מספרות חז"ל: מֵאֵלָיו. דבר הנעשה מאליו הוא דבר הנעשה מכוח עצמו.

אֶלְקָנָה – שם מקראי של אישים שונים. ידוע במיוחד אלקנה, אבי שמואל. השם מורכב משני יסודות (אֵל + קָנָה), ומשמעות הפועל קָנָה כאן הוא 'ברא', 'יצר', כמו בכינויו של אלוהים "קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד, יט, כב).

אָסָף – את השם אָסָף נושאים במקרא כמה אנשים, הידוע שבהם הוא אבי משפחת הלויים המשוררים ששנים עשר מזמורי תהלים מיוחסים לו (למשל המזמורים שכותרתם: "מזמור לאסף"). סביר שהשם הוא קיצור של שם שמשמעותו 'האל אספני' (מעין השם אביאסף), כלומר 'פרשׂ חסותו עליי', כבפסוק "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי" (תהלים כז, י).

אֲרִיאֵל – שם זה ידוע ככינוי לירושלים, ואולם המילה באה גם בביטוי עמום בתנ"ך: "הוּא [בניהו בן יהוידע] הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג" – הפרשנים התקשו לקבוע אם מדובר באריה אדיר ממדים, כמו שנזכר בהמשך הפסוק, או בכינוי לאיש גיבור או למבצר מרשים.

אַרְיֵה – האריה נחשב למלך החיות בתרבויות רבות, ודמותו נעשתה סמל לכוח, לגבורה ולשלטון. בברכת יעקב ליהודה נאמר: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ". עם ישראל כולו נמשל לאריה בדברי בלעם: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא".

ביפין – השם ביפין הוא צורה אחרת של ויפין, ופירושו 'יער' בסנסקריט. השם מוכר בשפות רבות מן הענף ההודי של משפחת הלשונות ההודו־אירופיות.

בַּר – המילה בר היא בעלת מספר המשמעויות הגדול ביותר בעברית: 1. תבואה, גרגירי הדגן ("מלאו אסמינו בר"); 2. נקי, טהור, צח ('בר לבב'); 3. ‍‍‍בן ('בר מצווה', 'בר מזל'); 4. חוץ ('חיות בר', 'גידולי בר'); 5. מסבאה, בית מרזח (מלועזית); 6. יחידת מידה של לחץ אוויר (מיוונית, קיצור של báros).

ג'ודי – הגייה אנגלית של השם העברי יְהוּדִית, 'בת ארץ יהודה', ואולי אף מקבילה נשית לשם יְהוּדָה עצמו (אולי מלשון הודיה לאל). מן המקרא מוכרת יהודית אשת עֵשָׂו, ובספרים החיצונים מצוי ספר יהודית, שגיבורתו הרגה בחוכמתה את שר צבאו של נבוכדנצר. יְהוּדִית היא גם שמה הקדום של השפה העברית – לשונה של ארץ יהודה.

ג'ושוע (Joshua) – שם זה הוא הגרסה האנגלית של יְהוֹשֻׁעַ, יהושע היה מנהיגם של ישראל בכניסה לארץ. זהו שם תאופורי (בעל רכיב של אלוהות) ולרכיבו השני הוצעו כמה פירושים: 'האל מושיע', 'האל נדיב' או 'האל כוח' (שני הפירושים האחרונים – על פי המילים המקראיות שׁוֹעַ ושׁוּעַ).

גָּד – גד הוא שמו של אחד מבני יעקב, ופירוש השם מזל (גַּד). שם זה הילך גם בתקופת חז"ל בצורות שונות למשל גדא או גדיא. במקרא נזכר השם גַּד כשמו של אֵל שעניינו גורל ומזל, בעיקר בקרב שבטי ארם מצפון, והד לכך משם המקום בַּעַל גָּד שלמרגלות החרמון.

גַּיְא – המילה העברית ל'ואדי'. מוכרת כרכיב בשמות מקומות במקרא, למשל שַׁעַר הַגַּיְא מספר נחמיה. בפסוק יפה מישעיהו באה המילה בנפרד בסגול: "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ, וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה" (מ, ד).

גַּיְא – מאז ימי המקרא המילה מציינת 'בקעה בין הרים' או 'ואדי'. למשל: "וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם" (שמואל א יז, ג). בשירה המקראית אפשר למצוא לצד 'גיא' את המילה הנרדפת אָפִיק. האל"ף בסוף המילה גיא שורשית, אבל בעברית כל אל"ף בסוף המילה אינה נהגית.

גַּלִּי – לצד השם החד־הברתי גַּל רווח השם גַּלִּי, שביסודו הוא שם חיבה. השם גַּלִּי מן השורש גל"ל הקשור גם לפועל גָּלַל ולפועל גִּלְגֵּל – שניהם פעלים מקראיים שעניינם הזזה ממקום למקום.

דָּוִד – הדעה הרווחת קושרת את שמו של דָּוִד המלך אל המילים דּוֹד ויָדִיד שמשמען 'אהוב'. דּוֹד בהוראה זו מוכר בעיקר משיר השירים: "הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים" (א, טז). השם דָּוִד זהה במשקלו למילים דוגמת מָשִׁיחַ, פָּקִיד, שָׁלִיחַ – שהוראתם סבילה ('משוח', 'מופקד', 'שלוח'), וגם מבחינה זו מסתברת הפרשנות דָּוִד = אָהוּב.

דַּנִיאֵל או דָּנִיֵּאל – שם קדום זה נזכר בספר יחזקאל עם שני צדיקים אחרים: נח ואיוב. הכתיב ביחזקאל הוא דנאל, וממנו למדים שבמקורו נהגה דַּנְאֵל או דָּנִאֵל. מכתבי אוגרית עולה שדנאל היה דמות מופת מפורסמת בצדקתה, אולי מלך קדום, שעשה משפט צדק ליתומים ולאלמנות.

דְּרוֹר – המילה האכדית durāru מציינת שחרור כולל של עבדים והחזרת קרקעות לבעליהן. בדומה לכך משמשת המילה דְּרוֹר במצוות היובל: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ… וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא), ובהקשר של שחרור משבי: "לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ" (ישעיהו).

הָדָר – המילה נזכרת בתנ"ך ומובנה 'יופי', 'כבוד', 'פאר', 'הוד'. בפסוקים רבים היא באה בסמוך לנרדפים אלו, למשל: "כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן", "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ". הצירוף המקראי "פרי עץ הדר" הובן בספרות חז"ל כאתרוג.

זִיו – זיו הוא 'זוהַר', 'הוד', 'אור שמימי או מסתורי'. המילה התגלגלה לעברית מן הארמית, כנראה ממקור אכדי. מקובל לייחס לחיים נחמן ביאליק את הביטוי הנודע 'לראות את זיו פניו' במובן 'לפגוש', ומסוף המאה ה־19 אפשר למצוא את הצירופים 'זיו עלומים' ו'זיו נעורים' לציון החיוניות של צעירים וצעירות.

הטל חיוני לצומח, במיוחד באזורים מעוטי גשמים, ובדתות שונות הוא נקשר בחסדי כוחות עליונים. בפרקי השירה בתורה הטל סמל ברכה וחיים; כך בברכת יצחק ליעקב: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ".

יָאִיר – השם יאיר הוא שם מקראי של שלוש דמויות שונות. מעניין כי דווקא הצורה יָאִיר נבחרה לשם פרטי ולא הצורה יָאֵר. יאיר היא צורת העתיד הרגילה, ואילו יאֵר היא צורה המביעה משאלה (צורת איווּי), ופירושה 'הלוואי שיאיר'. כך למשל בברכת הכוהנים מובעת המשאלה "יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ".

יוֹנָתָן ‏– "יונתן, סע הביתה..." (יהונתן גפן). עשרה אנשים הקרויים בשם יהונתן נזכרים בתנ"ך, המפורסם שבהם הוא בנו הבכור של שאול, רעו הטוב של דוד. מלבדו נקראו כך גם דודו של דוד, סופרו של המלך צדקיהו ועוד. יונתן ויהונתן הן שתי צורות של אותו השם, שפירושו "ה' נתן".

יוסי – קיצור מן יוֹסֵף, בנם של יעקב ורחל. הקיצור יוֹסֵה (לפי הכתיב הארץ־ישראלי) או יוֹסֵי (לפי הכתיב הבבלי) מוכר למן ספרות חז"ל. ההגייה יוסִי בחיריק, המושפעת מן הכתיב ביו"ד, נחשבת להגייה על פי מסורת אשכנז, וכך נהגה כיום השם בפי כול.

יוסף היה בנו האהוב והמועדף של אביו יעקב: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכׇּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים". על פי ספר בראשית, היחס המיוחד שזכה לו יוסף מאביו גלגל אותו – ובסופו של דבר את כל בני ישראל – למצרים. סיפורי יוסף ואֶחיו הם אפוא המבוא לסיפור לידתו של עם ישראל.

לִיאוֹר – האור נתפס כמייצג את הטוב שבעולם, ולכן הוא מצוי בשמות רבים, כגון אור, אורה, אורית, מאיר, יאיר, נאור ומאור וגם בשם ליאור. לצד השם ליאור נפוץ השם אורלי (לבנות), ובשניהם מגולם המשפט: (יש) לי אור.

הפועל הערבי حَمَّدَ (חַמַּדַּ) פירושו 'הילל', 'שיבח', 'הודה', ולפי זה הוראת השם מוחמד היא 'מהולל', 'ראוי לשבח'. רבים מדוברי העברית מכירים בהקשר זה את הברכה הערבית اَلْحَمْدُ لِلّٰهِ (אֶלְחַמְדֻלִלַּה) שפירושה 'השבח לאל'.

מני – שם חיבה מן מְנַחֵם. השם מנחם מוכר כבר מן המקרא כשמו של אחד ממלכי ישראל, והוא נמצא גם בכתובות עתיקות, הן בעברית הן בלשונות קרובות לה, ובהן אוגריתית. השם מביע את רגשות ההורים בעת הולדת בנם – שהוא להם נֶחָמָה.

מַקְסִים – משם התואר הלטיני maximus – 'הגדול ביותר', 'מרבי' (גם המילה הבין־לאומית מקסימום ממקור זה). בעברית שם התואר מקסים (מן השורש קס"ם) מובנו 'רב קֶסֶם', 'בעל קֶסֶם'.

מַתָּן – מילה נרדפת למַתָּנָה. שתי המילים גזורות מן השורש נת"ן, ובשתיהן נידַמתה ה־נ הראשונה של השורש לאות השורש השנייה (האות ת). שמות שמשמעם 'מתנה' מבטאים בדרך כלל את תחושת ההודיה של ההורים על המתנה הגדולה שניתנה להם.

מַתָּן – שמות שהמשמעות שלהם מתנה הם מן השמות האהובים: לצד מתן יש דּוֹרוֹן ושַׁי, ויש הבוחרים בשמות ייחודיים כגון שַׁי־לִי, מַתָּת, מִנְחָה ומַשְׂאֵת. אל אלה מצטרפים שמות מקראיים הכוללים את שם האל דוגמת מַתַּנְיָה ומַתִּתְיָהוּ.

נִמְרוֹד – השם נמרוד (בנוסח המסורה בעיקר נִמְרֹד) מופיע בתחילת ספר בראשית ב"לוח העמים" – רשימת העמים הקדמונים, בני בניו של נוח על פי הסיפור המקראי. המקרא מציין את גבורתו של נמרוד כצייד נודע, כמייסד ממלכות וכבונה ערים.

סַהַר – 'יָרֵחַ', 'לְבָנָה'. המילה משותפת לרבות מהשפות השמיות, וביסודה היא מציינת עיגול. מסַהַר נגזר שם התכשיט סהרון (במקרא: שַׂהֲרוֹנִים) – תכשיט עגול.

עֹז פירושו כוח וגבורה. משורש המילה – עז"ז – נגזרו גם שמות תואר עַז ונוֹעָז, וכן המילים עֱזוּז ועִזּוּז. בדורנו רמה קרנו של השם עֹז בשל הפסוק החותם את מזמור כט בתהלים: "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".

עֹמֶר – קבוצת שיבולים וגם מידת נפח קדומה. המילה מוכרת בעיקר מספירת העומר, וחלוקות הדעות על פירושהּ: לפי הפירוש המסורתי עומר כאן הוא מידה – עשירית האיפה גרגרי שעורה, אך יש המפרשים שיבולים ממש.

עִדָּן (בלי ניקוד עידן) – מקור המילה בארמית, ובה היא משמשת במשמע 'זמן'. מקובל כי למילה זו בארמית ובאכדית (וגם בערבית) שורש משותף – וע"ד, כשורש המילה העברית מוֹעֵד. נראה שהמילה קיבלה בימינו משמעות של תקופת זמן ארוכה בעקבות הביטוי עידן ועידנים (על פי "עַד עִדָּן וְעִדָּנִין" בספר דניאל).

עִדָּן (בלי ניקוד עידן) – המילה משמשת בימינו במובן 'תקופה', 'פרק זמן ארוך למדי', והיא מקובלת בצירופים דוגמת 'עידן הקרח' או 'עידן הנאורות'. מקור המילה בארמית, ובה פירושה הוא 'עֵת'. היא מופיעה פעמים אחדות בארמית שבספר דניאל, למשל: "וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָּא" [=והוא משנה העיתים והזמנים].

עַמִּירָם – השם נוצר בדורות האחרונים, והוא דומה מאוד לשם המקראי עַמְרָם, כשם אביהם של משה, אהרן ומרים. השם עַמִּירָם מורכב מן היסודות 'עמי' ו'רם' לציון תפארתו של עם ישראל.

עָמְרִי – זהו שְמן של כמה דמויות מקראיות, ובראשן מייסד אחת השושלות החשובות של מלכי ישראל, אביו של המלך המפורסם אחאב ומייסד עיר המלוכה שומרון. ייתכן שהשם קשור למילה הערבית שפירושה 'חיים', ולפי זה עומרי הוא קיצורו של שם תֵאופורי מעין 'האל (העניק) חיים'.

עִנְבָּר – שְׂרף עצים מאובן. צבעו צהבהב שקוף למחצה, והוא משמש לייצור תכשיטים נאים. מקור המילה בערבית عَنْبَر (עַנְבַּר), ומשם התגלגלה ללשונות אירופה, למשל בצורה amber. כשמות אבני החן ספיר ושוהם, היה ענבר לשם פרטי בעיקר לבנות. גם באנגלית עלמות רבות נושאות את השם Amber.

עָפְרָה – שם זה הוא צורת הנקבה של עֹפֶר, צאצא הצבי או האייל. השם עָפְרָה בתנ"ך הוא שמם של שני מקומות: בדרום – בנחלת שבט בנימין ובצפון – בנחלת שבט מנשה. כיום משמשים השמות הפרטיים עֹפֶר, עָפְרָה ועָפְרִי.

רוֹם – פירוש המילה הוא 'גובה'. המילה שקולה במשקל השמות טוֹב וקוֹל, והיא באה פעם אחת במקרא: "רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים זֶרֶם מַיִם עָבָר, נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ, רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא" (חבקוק ג, י). מן ההקשר נראה שרוֹם הוא הפך מן תְּהוֹם, וככל הנראה מדובר בצורה אחרת של המילה המקראית רוּם שאף היא פירושה 'גובה'.

רוֹנֵן – פירוש המילה הוא 'שָׂמֵח' וכן 'שר ומזמר'. בפיוט לסוכות מאת הפייטן הארץ־ישראלי הנודע אלעזר הקליר נאמר על ארבעת המינים: "רוננים מליץ בעדנו, להחיש נא לסעדנו" – כביכול ארבעת המינים מזמרים בתפילה בעד עם ישראל להחיש ישועתו.

רַן – מן השורש רנ"ן. פירוש המילה: 'מתרונן, שר, מביע שמחה'. שמות פרטיים רבים לקוחים מתחום השמחה – אם משום שההורים רוצים לבטא את שמחתם על הולדת הילד, אם משום שהם רוצים שהשם יהיה איחול לעתיד. בשמות הפרטיים הלקוחים מתחום השמחה השורש רנ"ן הוא הפורה ביותר.

שֶׂגֶב – שם עצם מופשט שפירושו 'הוד', 'רוממות'. המילה מתועדת בעברית למן לשון הפיוט הארץ־ישראלי הקדום, והיא קשורה לפועל 'נשגב' המוכר מן המקרא במשמעות 'מרומם': "יְהַלֲלוּ אֶת שֵׁם ה' כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ, הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (תהלים קמח, יג).

המילה שי, הנרדפת למילה מתנה, היא מילה מקראית נדירה (שלוש פעמים בלבד בכל התנ"ך), המיוחדת ללשון השירה בספרים ישעיהו ותהלים. מן הממצא המקראי עולה שאת השי הובילו, למשל: "מֵהֵיכָלֶךָ עַל יְרוּשָׁלָ͏ִם לְךָ יוֹבִילוּ מְלָכִים שָׁי" (תהלים סח, ל).

תָּמִיר – מי שדמותו גבוהה וזקופה. בלשון חכמים נוצר הפועל תִּמֵּר (בבניין פיעל) 'התרומם', 'התנשא', כגון "כיון שהיו ישראל חונים, היה עמוד הענן מְתַמר ועולה ונמשך על גבי יהודה כמין סוכה". במקום אחר מתועד הכתיב ביו"ד מיתמר – המתאים לבניין התפעל 'מִתַּמֵּר' כפי שמשמש בימינו.

תָּמִיר – שם תואר המציין את מי שדמותו גבוהה וזקופה. משמעות זו מיוחסת גם לעץ התמר. מן השורש תמ"ר גם תִּימְרוֹת עָשָׁן (יואל ג, ג; שיר השירים ג, ו) שהם 'עמודי עשן', ומכאן הצירוף 'תימרות אבק'.