האקדמיה ללשון העברית

אִתַּי – איתי הוא שמו של אחד משרי הצבא של דוד (אִתַּי הַגִּתִּי) בזמן מרד אבשלום הוא נשאר נאמן לדוד, ואת נאמנותו הביע במשפט הזה: "... בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם לְמָוֶת אִם לְחַיִּים כִּי שָׁם יִהְיֶה עַבְדֶּךָ" ׁ(שמואל ב טו, כא).

אַלּוֹן – הוא שם עץ חסון, כעולה מדברי הנביא עמוס "וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם, אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים". אַלּוֹן הוא שם פרטי כבר במקרא (מצאצאי שמעון הנזכרים בדברי הימים). המילה אַלּוֹן מתחלפת במקרא פעם אחת עם אַלָּה (יהושע כד, כו) – על דרך חילופי אֵלוֹן ואֵלָה.

אֵלִיָּהוּ – משמעות השם: כוחי הוא ה'. המילה אֵל בשם מתפרשת במובן 'כוח', כמו בביטוי המקראי "יֶשׁ לְאֵל יָדִי", כלומר 'יש בכוחי'. מלבד הביטוי המקראי הזה יש אֵל במשמע כוח גם במטבע לשון שירשנו מספרות חז"ל: מֵאֵלָיו. דבר הנעשה מאליו הוא דבר הנעשה מכוח עצמו.

אֶלְקָנָה – שם מקראי של אישים שונים. ידוע במיוחד אלקנה, אבי שמואל. השם מורכב משני יסודות (אֵל + קָנָה), ומשמעות הפועל קָנָה כאן הוא 'ברא', 'יצר', כמו בכינויו של אלוהים "קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד, יט, כב).

אָסָף – את השם אָסָף נושאים במקרא כמה אנשים, הידוע שבהם הוא אבי משפחת הלויים המשוררים ששנים עשר מזמורי תהלים מיוחסים לו (למשל המזמורים שכותרתם: "מזמור לאסף"). סביר שהשם הוא קיצור של שם שמשמעותו 'האל אספני' (מעין השם אביאסף), כלומר 'פרשׂ חסותו עליי', כבפסוק "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי" (תהלים כז, י).

אֲרִיאֵל – שם זה ידוע ככינוי לירושלים, ואולם המילה באה גם בביטוי עמום בתנ"ך: "הוּא [בניהו בן יהוידע] הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג" – הפרשנים התקשו לקבוע אם מדובר באריה אדיר ממדים, כמו שנזכר בהמשך הפסוק, או בכינוי לאיש גיבור או למבצר מרשים.

אַרְיֵה – האריה נחשב למלך החיות בתרבויות רבות, ודמותו נעשתה סמל לכוח, לגבורה ולשלטון. בברכת יעקב ליהודה נאמר: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ". עם ישראל כולו נמשל לאריה בדברי בלעם: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא".

ביפין – השם ביפין הוא צורה אחרת של ויפין, ופירושו 'יער' בסנסקריט. השם מוכר בשפות רבות מן הענף ההודי של משפחת הלשונות ההודו־אירופיות.

ג'ושוע (Joshua) – שם זה הוא הגרסה האנגלית של יְהוֹשֻׁעַ, יהושע היה מנהיגם של ישראל בכניסה לארץ. זהו שם תאופורי (בעל רכיב של אלוהות) ולרכיבו השני הוצעו כמה פירושים: 'האל מושיע', 'האל נדיב' או 'האל כוח' (שני הפירושים האחרונים – על פי המילים המקראיות שׁוֹעַ ושׁוּעַ).

גַּיְא – המילה העברית ל'ואדי'. מוכרת כרכיב בשמות מקומות במקרא, למשל שַׁעַר הַגַּיְא מספר נחמיה. בפסוק יפה מישעיהו באה המילה בנפרד בסגול: "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ, וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה" (מ, ד).

גַּיְא – מאז ימי המקרא המילה מציינת 'בקעה בין הרים' או 'ואדי'. למשל: "וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם" (שמואל א יז, ג). בשירה המקראית אפשר למצוא לצד 'גיא' את המילה הנרדפת אָפִיק. האל"ף בסוף המילה גיא שורשית, אבל בעברית כל אל"ף בסוף המילה אינה נהגית.

דַּנִיאֵל או דָּנִיֵּאל – שם קדום זה נזכר בספר יחזקאל עם שני צדיקים אחרים: נח ואיוב. הכתיב ביחזקאל הוא דנאל, וממנו למדים שבמקורו נהגה דַּנְאֵל או דָּנִאֵל. מכתבי אוגרית עולה שדנאל היה דמות מופת מפורסמת בצדקתה, אולי מלך קדום, שעשה משפט צדק ליתומים ולאלמנות.

הָדָר – המילה נזכרת בתנ"ך ומובנה 'יופי', 'כבוד', 'פאר', 'הוד'. בפסוקים רבים היא באה בסמוך לנרדפים אלו, למשל: "כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן", "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ". הצירוף המקראי "פרי עץ הדר" הובן בספרות חז"ל כאתרוג.

זִיו – זיו הוא 'זוהַר', 'הוד', 'אור שמימי או מסתורי'. המילה התגלגלה לעברית מן הארמית, כנראה ממקור אכדי. מקובל לייחס לחיים נחמן ביאליק את הביטוי הנודע 'לראות את זיו פניו' במובן 'לפגוש', ומסוף המאה ה־19 אפשר למצוא את הצירופים 'זיו עלומים' ו'זיו נעורים' לציון החיוניות של צעירים וצעירות.

הטל חיוני לצומח, במיוחד באזורים מעוטי גשמים, ובדתות שונות הוא נקשר בחסדי כוחות עליונים. בפרקי השירה בתורה הטל סמל ברכה וחיים; כך בברכת יצחק ליעקב: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ".

יוסי – קיצור מן יוֹסֵף, בנם של יעקב ורחל. הקיצור יוֹסֵה (לפי הכתיב הארץ־ישראלי) או יוֹסֵי (לפי הכתיב הבבלי) מוכר למן ספרות חז"ל. ההגייה יוסִי בחיריק, המושפעת מן הכתיב ביו"ד, נחשבת להגייה על פי מסורת אשכנז, וכך נהגה כיום השם בפי כול.

הפועל הערבי حَمَّدَ (חַמַּדַּ) פירושו 'הילל', 'שיבח', 'הודה', ולפי זה הוראת השם מוחמד היא 'מהולל', 'ראוי לשבח'. רבים מדוברי העברית מכירים בהקשר זה את הברכה הערבית اَلْحَمْدُ لِلّٰهِ (אֶלְחַמְדֻלִלַּה) שפירושה 'השבח לאל'.

מני – שם חיבה מן מְנַחֵם. השם מנחם מוכר כבר מן המקרא כשמו של אחד ממלכי ישראל, והוא נמצא גם בכתובות עתיקות, הן בעברית הן בלשונות קרובות לה, ובהן אוגריתית. השם מביע את רגשות ההורים בעת הולדת בנם – שהוא להם נֶחָמָה.

מַקְסִים – משם התואר הלטיני maximus – 'הגדול ביותר', 'מרבי' (גם המילה הבין־לאומית מקסימום ממקור זה). בעברית שם התואר מקסים (מן השורש קס"ם) מובנו 'רב קֶסֶם', 'בעל קֶסֶם'.

נִמְרוֹד – השם נמרוד (בנוסח המסורה בעיקר נִמְרֹד) מופיע בתחילת ספר בראשית ב"לוח העמים" – רשימת העמים הקדמונים, בני בניו של נוח על פי הסיפור המקראי. המקרא מציין את גבורתו של נמרוד כצייד נודע, כמייסד ממלכות וכבונה ערים.

סַהַר – 'יָרֵחַ', 'לְבָנָה'. המילה משותפת לרבות מהשפות השמיות, וביסודה היא מציינת עיגול. מסַהַר נגזר שם התכשיט סהרון (במקרא: שַׂהֲרוֹנִים) – תכשיט עגול.

עֹז פירושו כוח וגבורה. משורש המילה – עז"ז – נגזרו גם שמות תואר עַז ונוֹעָז, וכן המילים עֱזוּז ועִזּוּז. בדורנו רמה קרנו של השם עֹז בשל הפסוק החותם את מזמור כט בתהלים: "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".

עֹמֶר – קבוצת שיבולים וגם מידת נפח קדומה. המילה מוכרת בעיקר מספירת העומר, וחלוקות הדעות על פירושהּ: לפי הפירוש המסורתי עומר כאן הוא מידה – עשירית האיפה גרגרי שעורה, אך יש המפרשים שיבולים ממש.

עִדָּן (בלי ניקוד עידן) – המילה משמשת בימינו במובן 'תקופה', 'פרק זמן ארוך למדי', והיא מקובלת בצירופים דוגמת 'עידן הקרח' או 'עידן הנאורות'. מקור המילה בארמית, ובה פירושה הוא 'עֵת'. היא מופיעה פעמים אחדות בארמית שבספר דניאל, למשל: "וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָּא" [=והוא משנה העיתים והזמנים].

עָמְרִי – זהו שְמן של כמה דמויות מקראיות, ובראשן מייסד אחת השושלות החשובות של מלכי ישראל, אביו של המלך המפורסם אחאב ומייסד עיר המלוכה שומרון. ייתכן שהשם קשור למילה הערבית שפירושה 'חיים', ולפי זה עומרי הוא קיצורו של שם תֵאופורי מעין 'האל (העניק) חיים'.

עִנְבָּר – שְׂרף עצים מאובן. צבעו צהבהב שקוף למחצה, והוא משמש לייצור תכשיטים נאים. מקור המילה בערבית عَنْبَر (עַנְבַּר), ומשם התגלגלה ללשונות אירופה, למשל בצורה amber. כשמות אבני החן ספיר ושוהם, היה ענבר לשם פרטי בעיקר לבנות. גם באנגלית עלמות רבות נושאות את השם Amber.

רוֹנֵן – פירוש המילה הוא 'שָׂמֵח' וכן 'שר ומזמר'. בפיוט לסוכות מאת הפייטן הארץ־ישראלי הנודע אלעזר הקליר נאמר על ארבעת המינים: "רוננים מליץ בעדנו, להחיש נא לסעדנו" – כביכול ארבעת המינים מזמרים בתפילה בעד עם ישראל להחיש ישועתו.

רַן – מן השורש רנ"ן. פירוש המילה: 'מתרונן, שר, מביע שמחה'. שמות פרטיים רבים לקוחים מתחום השמחה – אם משום שההורים רוצים לבטא את שמחתם על הולדת הילד, אם משום שהם רוצים שהשם יהיה איחול לעתיד. בשמות הפרטיים הלקוחים מתחום השמחה השורש רנ"ן הוא הפורה ביותר.

תָּמִיר – מי שדמותו גבוהה וזקופה. בלשון חכמים נוצר הפועל תִּמֵּר (בבניין פיעל) 'התרומם', 'התנשא', כגון "כיון שהיו ישראל חונים, היה עמוד הענן מְתַמר ועולה ונמשך על גבי יהודה כמין סוכה". במקום אחר מתועד הכתיב ביו"ד מיתמר – המתאים לבניין התפעל 'מִתַּמֵּר' כפי שמשמש בימינו.

תָּמִיר – שם תואר המציין את מי שדמותו גבוהה וזקופה. משמעות זו מיוחסת גם לעץ התמר. מן השורש תמ"ר גם תִּימְרוֹת עָשָׁן (יואל ג, ג; שיר השירים ג, ו) שהם 'עמודי עשן', ומכאן הצירוף 'תימרות אבק'.