הדברים נאמרו בשעת הלוויה באקדמיה ללשון באחד באלול תשע"ג (7 באוגוסט 2013)
פרופ' בן חיים, מורנו ורבנו היקר,
מורי ורבי אלופי ומיודעי,
ביום חמישי, ג' בניסן תשס"ד (25 במארס 2004), עמדת לבוא לאקדמיה כדי להגיה את אחרון מאמריך, הוא המאמר הדן במשמעות המילה וַיֵּתֵא בביטוי "ויתא ראשי עם" (דברים לג, כא) שמסרת לפרסום ב"לשוננו". לשם כך הקדמתי את בואי באותו היום לאקדמיה כדי לקדם את פניך, אך חלתי עד בוש. אתה לא הגעת בשל המוצאות אותך באותו היום. והנה באת היום באיחור של תשע שנים וחמישה חודשים לביקורך האחרון במוסד שהיה לך לבית שני ולנו לבית אהוב – הודות לנוכחותך היוצרת בו והודות לכל מה שהענקת למי שנמצא במחיצתך. והיום אתה נפרד מהבית באמת, אבל זו פרֵדה פיזית בלבד. מי יהין לחשוב שרוחך הטובה ופועלך העצום ייפקדו מן המקום הזה?
דבר גדול אירע לפני שישים שנה כשחוקקה הכנסת ביזמתם של דוד בן גוריון ושר החינוך בן־ציון דינור את החוק להקמת המוסד העליון ללשון העברית, הוא האקדמיה ללשון העברית. אבל דבר גדול עוד יותר, הרבה יותר, היה שבאותה שעה ממש נמצאתָ אתה, צְעיר חמישה עשר החברים הראשונים של האקדמיה, בין מייסדיה ובראש קובעי דרכה וסולליה. לא רצית בשום אופן שהיא תהיה מהדורה ממלכתית של ועד הלשון. רצית שיקום מוסד שיהיה בית מדרש ללשון העברית ומכון למחקרה, ועל כן לא גס לבּך כשנקרא במילה שאינה מן התנ"ך או מחיבור שנתחבר אחריו, לפי שהיא מבטאת את ייעודו ואת תפקידיו.
כמובן סברת ואמרת שהאקדמיה צריכה להמשיך בעשייה בלשון החיה, והיית הדובר והעושה הבולט והעיקרי בעשייה הזאת גם במינוח וגם בקביעת התקן בדקדוק. אבל הבהרת היטב שהאקדמיה צריכה להיות מוסד מחקר. וגם כאן היית בין המעטים האומרים ועושים, ועושים בגדולות: יסדת את מפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית, קבעת את דרכו ואת שיטת העבודה בו, וניהלת אותו מעל שלושים שנה. ולא בכדי קבעת שאין להתחיל מעברית המקרא אלא מחיבורים שנכתבו בתקופה שלאחר המקרא. ואין זו השעה לפרש את טעמה של הקביעה הזאת, שנצרת בלבך וגילית רק ליחידים.
אנחנו, רבים מתלמידיך העומדים כאן היום, עמדנו על שיעור קומתך הייחודי כבר בלימודים בחוג ללשון העברית באוניברסיטה העברית. ראינו זאת בקורסי היסוד, כתורת ההגה והצורות ולשון חכמים, ובסמינרים על לקסיקולוגיה ועל העברית והארמית נוסח שומרון, בעיון בכתובות פניקיות ובטקסטים מאוגרית ובשיעורים על נושאים אחרים.
היו לנו בחוג מורים גדולים שעיצבו את דרכנו, ואתה היית אחד ומיוחד, ראש וראשון בהם. אתה קבעת את דמותו של החוג ועמדת על כך שהחוג יושתת על הכרה מעמיקה של טקסטים לא פחות מאשר על שיטות מחקר. אתה כוננת לימים את בחינת הביניים על טקסטים מתקופות שונות, וחשבת שהיא חשובה לא פחות מכל שיעור מבוא. כל זה נגלה לעינינו ביתר תוקף משחברנו אליך באקדמיה ללשון כעובדים או כחברים. כל שיחה אתך הייתה שיעור מאלף בתורת הלשון ובענייני הלשון, ואז גם הבַנּו היטב שגם שיחות חולין שלך צריכות לימוד מעמיק. כל ימיך לא פסקת מעיון ודיון בדברי תורה, וראויים הדברים להיאמר בשבוע שבו אנו קוראים את הפסוק "והיתה עִמו וקרא בו כל ימי חייו" (דברים יז, יט).
ראוי להזכיר מאבק שנאבקת על עצמאותו של החוג ללשון העברית באוניברסיטה העברית – כשביקשו לשלבו בחוג אחר. טענת אז שהלשון העברית תיבלע בחוג ההוא בלי שייוודע כי באה אל קרבו. עמדת אז נגד הנשיא, נגד הרקטור והדיקן וגם נגד כמה פרופסורים שהחשיבו את עצמם יודעי עברית ואף אמרו לך בהתרסה: "מי אינו יודע עברית?". ואתה במכתב תקיף ומנומק שכתבת ובשיחות עם כולם עמדת על זכותה של הלשון הלאומית למסגרת נפרדת שילַמדו בה פרקים מכל תקופותיה של העברית, מסגרת שבה התלמידים יכשירו עצמם גם בידיעה טובה של הארמית. וגם זאת, טענת בתוקף כי מקומה של הלשון העברית הוא במכון למדעי היהדות כי היא מחוברת לכל החוגים במכון ואף מחברת ביניהם. אכן ראית את עצמך כל ימיך גם איש מדעי היהדות. כשידעו היוזמים שאם דעתך לא תתקבל תפרוש מהאוניברסיטה, נסוגו כולם. כפי שאמר לי אחד מהגדולים באותם הימים בלשון זה: "מי יכול היה לוותר על בן־חיים, ומה דמות תהיה ללימוד הלשון העברית בלעדיו?"
מורי ורבי,
גם באוניברסיטה וגם באקדמיה הצבת רף גבוה בלמידה, בידענות ובחקירה מוקפדת, שקולה ונעדרת רעמים וברקים, בלא דילוג על שלב כלשהו. הזהרת אותנו מגיבוב של טרמינולוגיה שאין מאחוריה ידיעה בלשון. אתה, שרגליך היו נטועות בספרות ישראל לכל תקופותיה והיית בקי בלְשון הדורות, רצית שגם תלמידיך ילכו בדרך זו. עד היום ממש אני זוכר כי בשיחתך כראש החוג עם התלמידים החדשים במרחשוון תשכ"ג (סתיו 1962), דיברת אתנו בצורה נמרצת על חשיבות ידיעת טקסטים מכל תקופות הלשון ועל ידיעה טובה של הארמית כחלק מלימוד הלשון העברית ומחקרה. אתה הלוא מימשת את כל זה במפעליך המחקריים הגדולים – בכּרכים רבי החשיבות "עברית וארמית נוסח שומרון", בההדרת תיבת מרקה וביאורהּ ובמאמריך הרבים. עם זאת החשבת מאוד את הלשון החיה ואת העיסוק בה ובירור של דרכי גיבושה, וגם העמדת על האתגרים הרבים הניצבים בפני חוקריה. גם לא מעט מהעיונים החשובים ביותר בה יצאו מתחת ידיך, והלוא הותרת אחריך לברכה גדולה את חיבורך "במלחמתה של לשון".
לא אאריך בדברים על פעליך הרבים ולא אפרט ולא אדגים את הישגיך המופלאים, שכן לא אהבת הספדים. אף אמרת לי פעמים אחדות שאם סופדים לנפטר גדול, ראוי מאוד לא לייפות את העובדות אבל לקצר בדברים. לשם כך נקצר היום ונאריך כאשר תתכנס האקדמיה לישיבה מיוחדת, ובה ייאמרו דברי הערכה על פועלך המדעי ועל תרומתך הסגולית לאקדמיה, ואף תינשאנה הרצאות שתכבדנה את זכרך המבורך.
בשעה זו אביא דברים ששמעתי מפיך פעמים אחדות, בערך בזה הלשון: "אני יהודי ציוני כל ימיי, ויהודי ציוני צריך לתת דין וחשבון מה עשה כדי לבטא את היותו ציוני. אני ניסיתי להגשים את הציונות בהתמסרות גמורה לחקר העברית ולעשייה בה". בן־חיים היקר, לא רק ניסית, עשית והגשמת יותר מרבים.
בהקשר זה הזכרת שבשבתך בשיעוריו של ברוקלמן עם שפיטָלר, חוקר הערבית והארמית של מעלולה, ועם טֵלֶגדי, חוקר לשונות איראן, אמרת להם כי עם השלמת לימודיך והגשת עבודת הדוקטור על הכתובות מהעיר תדמור אתה עתיד לעלות ארצה ולהקדיש את חייך למחקר העברית הקלסית ולעיסוק בעברית החיה. באותם הימים החלו מלומדים בני ברית ושאינם בני ברית להאמין בחריקת שיניים שתחיית הדיבור העברי אינה פנטזיה אלא ממשות מוכחת, והיא לשון האם של ילדים בארץ ישראל. ראית זאת במו עיניך ושמעת זאת במו אוזניך בביקורך בארץ בשנת תרצ"א (1931).
לבד מכל מפעלותיך הגדולים היה משהו קסום בקשר אתך משום שחיברת אותנו לראשי הדוברים והעושים בתקופת התחייה, אלה שכינית "הראשונים לציון" בעת השׂאת המשׂואה הראשונה בהר הרצל, בליל יום העצמאות בשנת תש"ן. הגדלת הַעֲרֵךְ שלושה מהם: את בן־יהודה, שבלעדיו לא היה מעשה ההשבה של העברית לחיים מלאים מתממש, ובמיוחד החשבת אותו משנעשה בלשן והתחיל בכתיבת המילון; את ביאליק, גדול העושים בלשון החיה בימיו כפי שהראית במאמריך עליו; ואת דוד ילין, איש התבונות, שחיבר בין המורים לוועד הלשון וגם ניחן במזג טוב שעזר לו לרסן את הלוחמנות המקנטרת של בן יהודה. הִכרת רק שניים מהם, את ביאליק ואת ילין, ואף עבדת במחיצתם בוועד הלשון, ומשניהם שאבת השראה לעיסוק שקול בלשון החיה.
עם בואך לאוניברסיטה העברית מצאת במדעי היהדות ־חברים שהיו לך למופת. עם אלה נמנו פרופ' יעקב נחום הלוי אפשטיין, דוד קאסוטו ושמחה אסף. כמה שמחת שמחקר מדעי היהדות והוראתם מתנהלים בעברית. אני חושש שכבר ידעת שלא כך יהיה בדור הבא. בדבֶּרך על קאסוטו אמרת לי כמה פעמים שמיום שהכרת אותו הבנת מדוע הוא נועד להיות הנשיא הראשון של האקדמיה, אך הוא הלך לעולמו כשנתיים לפני ייסודה.
עוד דבר אחד ראוי להזכיר בשעה הזאת, מורי ורבי. תקיף היית בדעותיך ועמדת עליהן בלא פשרות, אבל גם בעימותים שהתעמתָּ עם בני פלוגתא וגם עם אנשים שלא דרשו את טובתך, חף היית מכל יצר נקמה או מרוע לב; גם בזה היית מופת לרבים. המַכירים את השטח, אם אפשר להתבטא כך, יאמרו שאל יהא הדבר הזה קל בעינינו.
ואיך אפשר שלא לציין שהיית איש משפחה מיוחד. אני נזכר בימים שטיפלת בעניינה של חנה, אחותה של צפורה, באיזו מסירות שלא ידעה גבול עשית הכול למענה! ומה שמחה אסתר זיידן לבוא לביקורה השבועי בביתכם. וכמה התגאית בגוזל ובשלומית וירחמיאל, באבינועם ובנעמה וביעלה! ויש בינינו שעוד זוכרים היטב כמה כבוד נהגת בהוריך. אתה גם הרחבת את המשפחה משנהגת בחום כלפי רבים מתלמידיך, שחשו קרבה יתרה כלפיך בשל האהבה שהשפעת עליהם.
אינני יכול לחתום את דבריי בלא שאומר כמה מילים בעלי היבט אישי. פרופ' בן חיים היקר, אתה וצפורה הפכתם אותי ואת רעייתי ואת ילדיי לידידים קרובים שלכם. הכרתם את ילדיי בשמותיהם והתעניינתם מאוד במה שהם עושים ובכל המוצאות אותם. בחורף תשל"ג ובקיץ תשנ"ח, כשהתרגשו על ביתי צרות גדולות, הייתם לנו למשען, אתה וצפורה. כל ימינו נזכור את הפגישות בביתכם ובביתנו ובסוכת השלום שלנו.
מאז מחלתך כל מוקיריך ומכריך הצטערו צער רב על שהיית כאן ולא היית אתנו. בכל ביקור שביקרתי אותך בביתך הייתי מצֵר על מה שאירע לך באותה מעידה מיותרת, מרגיזה ומזיקה, לא נסבלת והרת אסון. אך בדיעבד שמחנו שנחסך ממך צער לכתה של צפורה, רעייתך האהובה. הלא לא אחת התעניינת בשלומה לאחר פטירתה, אבל משהקדימה ללכת לא ידעת שצריך להתאבל עליה בשל לכתה לפניך.
יכולתי להמשיך להפליג בשבחיך, לא כי היית זקוק להם בחייך או שאתה צריך להם לאחר מותך, אלא בשבילנו שאנחנו מיותמים וזקוקים לנוכחותך ולעצותיך הטובות. מכאן ואילך נפשך תהיה צרורה בצרור חיי כולנו, בצרור חייהם של בנותיך, חתנך, נכדך ונכדותיך, ניניך ותלמידיך ובחיי כל מי שייטול לידיו את ספריך ואת מאמריך הנפלאים. נפשך תהיה גם צרורה בצרור חיי היום־יום של המוסד הזה, שהעשייה בלשון החיה והמחקר הנעשים בו הם יצירי כפיך ופרות תבונתך.
מורנו הגדול, יהיה זכרך ברוך ותהי מנוחתך כבוד.
משה בר־אשר
