צורות ותצורות

במהותו שם הפעולה הוא שם עצם מופשט המציין פעולה, אך שלא כמו הפועל הנוטה אין לו זמן וגוף. לשם הפעולה תפקיד חשוב בשפה ואולי משום כך הוא מעורר שאלות רבות.
המשך קריאה >>

המשקלים פָּעִיל ופְעִיל שווים זה לזה בכל צורות הנטייה, ונבדלים רק בצורת הנפרד. לא פלא שרבים מתלבטים איך לומר: סְעִיף או סָעִיף, פְּרִיט או פָּרִיט, רְצִיף או רָצִיף ועוד.
המשך קריאה >>

המילים בחור ובחורה רגילות על לשונם של דוברי העברית בימינו. עיון במקורותיהן מלמד ששאלת דקדוקן אינה פשוטה כלל ועיקר.
המשך קריאה >>

הפועל הִשְׁתִּחֲוָה שקול לכאורה בבניין התפעל מן השורש המרובע שחו"י. אולם מן הפעלים המקראיים הקרובים אליו בבניין קל – שָׁחָה או שָׁחַח קשה להבין מה פשר הווי"ו העיצורית בשורש. על הפועל המיוחד הזה ועל שם הפעולה המיוחד שלו הִשְׁתַּחֲוָיָה.
המשך קריאה >>

חכם יהודי מכונה בעברית רַב – מהיכן אפוא צצה הנו"ן בצורת הרבים רַבָּנִים? ואיך זה קשור ללשון הפנייה המוכרת "גבירותיי ורבותיי"?
המשך קריאה >>

רבים תוהים מה נכון – 'לנוחותכם' או 'לנוחיותכם', 'בנוחות' או 'בנוחיות'. תשובתנו: אף שיש העדפה מסוימת לצורה נוֹחוּת אין לפסול את הצורה נוֹחִיּוּת.​
המשך קריאה >>

רבים מתלבטים בשאלה כיצד נקרא תנור לעישון בשר ודגים שנעשה נפוץ בחצרות ובמרפסות. התשובה היא מַעֲשֵׁנָה.​
המשך קריאה >>

רבים הוגים מַהֲמוּרָה ומַהֲמוּרוֹת בשורוק, ואולם הצורה התקנית היא מַהֲמוֹרָה ומַהֲמוֹרוֹת בחולם (מלא).
המשך קריאה >>

קַשׁ לשתייה או קַשִּׁית לשתייה? האקדמיה אומנם לא עסקה בכך, אולם במילוני העברית מקובלת ההבחנה הזאת: 'קשית' – צינורית המשמשת לשתייה, ו'קש' – קְנה תבואה יבש.
המשך קריאה >>

בבוא האקדמיה להכריע בשאלת ניקודם של 'כלבן', 'קרתן' ו'רפתן', היא העדיפה את הניקוד בלא דגש, כדרך המלך במשקל פַּעְלָן: כַּלְבָן, קַרְתָן, רַפְתָן.
המשך קריאה >>

האקדמיה קבעה כי ניקודן הרגיל של מילים במשקל פַּעְלָן הוא בלא דגש חזק באות השנייה ובלא דגש קל (באות בגדכפ"ת) לאחר השווא: סַפְרָן, אַסְפָן.
המשך קריאה >>

רבים מתלבטים בשמו של בעל המקצוע העובד בצביעה. צורת השם התקנית היא צַבָּע – על משקל נַגָּר, טַבָּח, סַפָּר, דַּיָּל, זַמָּר ועוד.

המשך קריאה >>

הסיומות ־ַאי ו־אִי משמשות שתיהן בלשוננו – אך לא באותו תפקיד. הסיומת ־ַאי בפתח מציינת בעל מקצוע או עיסוק: חַקְלַאי, עיתונַאי. לעומת זאת הסיומת ־אִי בחיריק עשויה לציין שם תואר הקשור למקצוע או לעיסוק: ציוד חקלָאִי, סיקור עיתונָאִי.
המשך קריאה >>

מפי דוברי העברית נשמעות שתי הגיות של המילה: סִפְרוּת וסַפְרוּת. ההגייה הנחשבת תקנית היא סִפְרוּת, כפי שנקבע במילוני האקדמיה ללשון העברית.
המשך קריאה >>

ועד הלשון קבע את המונח מְקָרֵר בשנת תרפ"ח (1928), והשם נותר בצורתו זו עד היום.
המשך קריאה >>

יש היגיון דקדוקי הן בצורה גַּזְעָן, גַּזְעָנוּת, הן בצורה גִּזְעָן, גִּזְעָנוּת, ואולם הצורה התקנית שנקבעה היא בחיריק: גִּזְעָן, גִּזְעָנוּת.
המשך קריאה >>