נקודת המוצא לכללים בפרק זה היא צורות הנפרד של השמות כפי שהן נתונות בניקוד. הכללים קובעים מהי נטייתם של השמות, ובעיקר אילו מן התנועות מתקיימות בנטייה ואילו מתבטלות או משתנות לתנועה אחרת.
דרך משל: כללי הקמץ קובעים כי צורת הנסמך ברבים של כְּלָל היא כְּלָלֵי־, ואילו של שְׁטָר היא שִׁטְרֵי־. כנגד זה אין כללי הנטייה קובעים אם השם 'יריד' או השם 'צמיג' ינוקדו בקמץ או בשווא בראשם, ואינם קובעים אם צורת הרבים של חַלּוֹן היא חַלּוֹנִים או חַלּוֹנוֹת (עניינים מסוג זה באים בפרק 2).
אין הכללים מקיפים את כל השמות בעברית. במיוחד אמור הדבר בשמות שנטייתם על דרך משקל אחר. כך למשל אין נזכרות הנטיות: בַּת, בָּנוֹת; אִשָּׁה, נָשִׁים, נְשׁוֹת־. הוא הדין לשמות הסגוליים – שרק חלקם נדונים בכללים.
הכללים מסודרים בסעיפים על פי התנועות: הקמץ, הפתח, החולם, הצירי, הסגול. לתנועות חיריק, שורוק וקמץ קטן לא יוחדו סעיפים משום שבדרך כלל תנועות אלו מתקיימות בנטייה. מקצת הכללים ערוכים לפי משקלי השמות; נטייתם של השמות במשקלים הנדונים מתוארת תיאור מלא ככל האפשר, ובכלל זה השמות שנטייתם חריגה.
הערה: בכל מקום שאין בדוגמאות הנטייה דוגמה של צורת נסמך ביחיד, כלל הנטייה אינו חל על צורה זו.
