הפעלים במשקל פָּעֵל בעבר נסתר מותרים גם בפתח.[1] למשל: אָפַס, זָקַן, חָמַץ, חָפַץ, חָצַב, טָהַר, יָבַשׁ, יָשַׁן, נָבַל, שָׁלַם, שָׁמַם, שָׁפַל.
[1] במקרא פעלים אלו מנוקדים בצירי (צורת עבר נסתר של 'ישן' אינה מזדמנת במקרא).
[2] ראו גזרת ל"א: נטיית הפועל בעבר, בבינוני, בציווי ובעתיד.
בבניין פיעל הפעלים בעבר נסתר מנוקדים בצירי בהברתם השנייה, כגון דִּבֵּר, לִמֵּד, שִׁבֵּר.
כשע' הפועל או ל' הפועל היא רי"ש, יש הנוקטים פתח בע' הפועל, כגון סֵרַב, בֵּרַךְ, שֵׁרַת, תֵּאַר.
במקרא רוב הפעלים בבניין פיעל הבאים בהקשר מנוקדים בפתח, כגון לִמַּד, ויש גם פעלים המנוקדים בסגול, כגון דִּבֶּר.
בצורות נוכחות ונסתרות – בעתיד ובציווי של נפעל ובעתיד של פועלי פ"י בבניין קל – ע' הפועל מנוקדת בפתח או בצירי: תִּכָּתַבְנָה או תִּכָּתֵבְנָה, תֵּשַׁבְנָה או תֵּשֵׁבְנָה.
הערת המזכירות המדעית: האקדמיה לא ראתה לקבוע כלל המתיר את השימוש בלשון זכר לנוכחות ולנסתרות בעתיד ובציווי, באשר שימוש זה הוא דרך המלך בלשון חכמים ויש לו יסודות אף בלשון המקרא, וממילא שימוש זה מותר. למשל: התלמידות יִכְתְּבוּ (לצד תִּכְתֹּבְנָה); הדלתות יִסָּגְרוּ (לצד תִּסָּגַרְנָה/תִּסָּגֵרְנָה); בּוֹאוּ הבנות (לצד בֹּאנָה).
צורת הבינוני עם כינוי המדבר: לזכר – חוֹשֵׁשְׁנִי, סָבוּרְנִי וגם חוֹשְׁשַׁנִי, סְבוּרַנִי וכיו"ב. לנקבה – חוֹשְׁשַׁתְנִי, סְבוּרַתְנִי וכיו"ב.
[ישיבת המליאהרפה]
במקרא הנטייה במשקל פָּעֹל: קָטֹנְתִּי.