2.2 סיומות

דרך המלך לגזירת צורות הזוגי היא מצורות היחיד, כגון רַגְלַיִם, שְׂפָתַיִם, אַמָּתַיִם, נְקֻדָּתַיִם ועוד. עם זאת בעברית לתולדותיה מוכרות צורות זוגי שבבסיסן עומדת צורת ריבוי, כגון דְּלָתַיִם, לְחָיַיִם, טְפָחַיִם[1], לוּחוֹתַיִם, חוֹמוֹתַיִם. צורות על דרך זו מותרות, וחלקן אף אין נוהגת כנגדן צורה אחרת.

שמות שהתגלגלו לעברית מן הארמית והמשמשים במין נקבה, כגון דוגמה, נכתבים בה"א בסופם – כסיומת הנקבה הרגילה בעברית. דוגמאות נוספות: סַדְנָה, טַבְלָה, גִּרְסָה, עִסְקָה, פִּסְקָה, קֻפְסָה,[1] מֵירְכָה (שם סימן הפיסוק).
הוא הדין בשמות כגון אַסְמַכְתָּה, אֶתְנַחְתָּה, בְּדוּתָה, חַבְרוּתָה, מַשְׁכַּנְתָּה.

יוצא מן הכלל כתיב המילה סָבְתָא.

הערות

1. השמות רישה וסיפה הם ממין נקבה.
2. השמות שְׁאִילְתָה, פְּסִיקְתָה מנוקדים בחיריק מלא.
3. השמות האלה נחשבים שמות פרטיים, ולא מילים כלליות, ויוסיפו להיכתב באל"ף: שמות הטעמים, כגון אֶתְנַחְתָּא, דַּרְגָּא, טִפְּחָא, מֵירְכָא, פַּשְׁטָא; שמות חיבורים, כגון גְּמָרָא, מְכִילְתָא, תּוֹסֶפְתָּא; שמות פיוטים, כגון קְדֻשְּׁתָא, שִׁבְעֲתָא.[2]
   בנטיית השמות האלה אפשר לנקוט את דרך הנטייה של שמות המסתיימים ב־ָה, כגון שִׁבְעֲתַת־, תְּקִיעָתָא תְּקִיעָתוֹת. כך גם הוֹשַׁעְנָא הוֹשַׁעְנוֹת.

קמץ וצירי שאינם מתקיימים בנטייה משתנים לשווא בסמוך לסיומת ־ָן, למשל: תּוֹתְחָן (מן תּוֹתָח, השוו תּוֹתְחֵי־), מִשְׁפְּטָן, מַדְּעָן, מוֹקְדָן.
ואילו קמץ וצירי המתקיימים בנטייה, מתקיימים גם לפני הסיומת ־ָן, למשל: תַּיָּרָן (השוו תַּיָּרֵי־), אָצָן, בַּרְוָזָן, פַּרְדֵּסָן, מַלְגֵּזָן (מן מַלְגֵּזָה). בשמות אלו הקמץ או הצירי מתקיימים גם בנטייה, כגון תַּיָּרָנִים,  בַּרְוָזַן־, פַּרְדֵּסָנִים, מַלְגֵּזָנֵי־, וכן סְבִיבָתַן־.

יוצאים מכלל זה השמות כַּלְכְּלָן, פְּסַנְתְּרָן, מַהְפְּכָן (שבא בהם שווא כנגד קמץ או צירי מתקיימים בשמות כַּלְכָּלָה, פְּסַנְתֵּר, מַהְפֵּכָה).

במילים בעלות הסיומת ־וֹן הגזורות משמות המסתיימים בקמץ או בצירי – הקמץ או הצירי בהן ובנטייתן נשמר או משתנה לשווא כבנטיית השמות שמהם נגזרו. למשל: קְלַסְתֵּרוֹן קְלַסְתֵּרוֹנִים (הצירי מתקיים, על דרך קְלַסְתֵּר קְלַסְתֵּרֵיהֶם), מַחְשְׁבוֹן (הצירי משתנה לשווא, על דרך מַחְשֵׁב מַחְשְׁבִים), תַּקָּנוֹן תַּקָּנוֹנִים (הקמץ מתקיים על דרך תַּקָּנָה תַּקָּנוֹתֵיהֶם), מִטְבָּחוֹן מִטְבְּחוֹנִים (על דרך מִטְבָּח מִטְבָּחִים מִטְבְּחֵיהֶם), מַעֲרָבוֹן מַעַרְבוֹנִים, מַעֲרָכוֹן מַעַרְכוֹנִים.

בהצטרף הסיומת ־ַאי לשם שקמץ – שאינו מתקיים בנטייה – בא בהברתו האחרונה – הקמץ משתנה לשווא (דוגמת הקמץ שלפני הסיומת ־ָן), כגון מַחְסְנַאי.

יוצא מכלל זה השם הַנְדְּסַאי, המנוקד בשווא לפני הסיומת ־ַאי (אף שהקמץ בשם הַנְדָּסָה מתקיים בנטייה).
בשם אַפְסְנַאי בא שווא לפני הסיומת ־ַאי (ממילת המוצא אַפְסַנְיָה).

בשמות המסתיימים ב־ְתָן התי"ו מנוקדת בלא דגש אם (א) לפני השווא בא רצף של שתי תנועות קטנות והראשונה בהן בהברה פתוחה או (ב) לפני השווא באה תנועה גדולה. למשל: גַּאַוְתָן, נֶהֶנְתָן, תַּאַוְתָן; נִיבְתָן (בעל חיים), תְּבוּסְתָן. כך גם עַנְוְתָן וכיוצא בו.

לעומת זאת התי"ו מנוקדת בדגש אם לפני השווא באה תנועה קטנה (למעט רצף של שתי תנועות קטנות והראשונה בהן בהברה פתוחה כאמור לעיל). למשל: גְּבַרְתָּן, כְּרַסְתָּן, פְּעַלְתָּן, רְעַבְתָּן, שְׂכַלְתָּן; זְנַבְתָּן, כְּנַפְתָּן (שמות בעלי חיים).