מושב יתד עלה לקרקע בשנת תש"ם (1980) בפתחת שלום שבנגב המערבי, ממול העיר רפיח. השם יתד מסמל את ההיאחזות בקרקע הנגב, ואפשר שניתן בהשראת המימרה התלמודית "אשרי אדם שיש לו יתד במי להתלות בה" (ירושלמי ברכות א, ד).

יתד היא ביסודהּ קְנֵה עץ מחודד בקצהו שנועצים בקרקע לקשור בו מֵיתָר של אוהל. המילה יָתֵד משמשת במקורותינו – לשון מקרא ולשון חכמים – גם בזכר וגם בנקבה: "אִם יִקְחוּ מִמֶּנּוּ יָתֵד לִתְלוֹת עָלָיו כָּל כֶּלִי" (יחזקאל טו, ג); "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ" (דברים כג, יד). בהשראת הפסוק "וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן" בספר ישעיהו (כב, כג) נוצר הביטוי 'יתד נאמן' (אף שבמקור התואר 'נאמן' נסב על המילה מָקוֹם ולא על יָתֵד, ולפי הפסוקים הבאים עולה שיתד שם בנקבה). ביטוי זה משמש פה ושם בספרות הרבנית ובספרות ההשכלה (וכן בכתביו של ש"י עגנון) לציון יסוד איתן שאפשר להישען עליו (ומכאן גם שם העיתון החרדי הנודע).