ישיבה רנח

כ"ד באדר תשס"א, 19 במארס 2001

קובץ מצורף

החלטות בדקדוק שהתקבלו או עודכנו בישיבה

.

כלל א – תנועה בהברה סגורה לא מוטעמת

תנועה בהברה סגורה ולא מוטעמת (שאינה הברה סופית) אינה משתנה לשווא בנטייה. למשל: מַחְשֵׁב מַחְשְׁבִים מַחְשְׁבֵי־, הֶבְדֵּל הֶבְדֵּלִים, מֶרְחָב מֶרְחֲבֵי־, מִטְבָּח מִטְבָּחִים, דֻּגְמָה דֻּגְמָתוֹ, חָכְמָה חָכְמָתָהּ [1]; ובהברה הסגורה בדגש: מַגֶּבֶת מַגְּבוֹתֵיהֶם, הֶבְדֵּל הֶבְדֵּלִים, הֶשֵּׂג הֶשֵּׂגֵיהֶן, עִקָּר עִקְּרֵי־, שֻׁמָּן שֻׁמָּנִים.

גם כשההברה נפתחה בשל שווא נח שהפך לחטף, תנועתה אינה משתנה, כגון מַאֲמָר מַאֲמָרִים, הֶעֱתֵק הֶעֱתֵקִים. הוא הדין לתנועה בהברה שנפתחה בשל היעדר דגש בעיצור מעיצורי אהחע"ר, כגון נַהָג נַהָגִים, שִׁעוּר שִׁעוּרֵיהֶם, מְגֻחָךְ מְגֻחָכִים (ללא תשלום דגש); חָרָט חָרָטֵי־, תֵּאוּר תֵּאוּרִים, מְכֹעָר מְכֹעָרִים (בתשלום דגש).

 

[1] אבל ראו את נטיית הרבים של השמות במשקל פִּעְלָה, פַּעְלָה; פָּעְלָה, פֻּעְלָה.

.

כלל ב – השתנות תנועה שלפניה שווא נע

כאשר תנועה משתנה לשווא בנטייה, ולפניה שווא נע (או חטף) – תנועה באה במקום השווא הנע (או החטף). למשל: דְּבָרִים דִּבְרֵי־, נְדָבָה נִדְבַת־, עֲנָפִים עַנְפֵי־, נֶאֱמָנִים נֶאֶמְנֵי־, מַעֲשֵׂר מַעַשְׂרוֹת, חֲשֵׁכָה חֶשְׁכַת־.

תנו דעתכם שאחרי השווא בדרך כלל לא יבוא דגש קל. יוצאים מכלל זה המילים: כְּסָפִים כַּסְפֵּי־, נְסָכִים נִסְכֵּיהֶם, רְשָׁפִים רִשְׁפֵּי־;[1] טְרָפִים (רבים של טָרָף) טַרְפֵּי־; וכן בְּרָכָה בִּרְכַּת־.[2]

[1] במקרא גם רִשְׁפֵי־ (בלי דגש). דגש קל יש במקרא גם בנטיית הרבים של צֶמֶד (צִמְדֵּי־). ראו עוד משקל פֶּעֶל.
[2] ראו משקל פְּעָלָה.

.

2.4.4 ניקוד ו' החיבור

א. ניקוד ו' החיבור בקמץ
בשם המספר ניקוד ו' החיבור בקמץ לפני הברה מוטעמת הוא רשות. למשל: שלושים וָשש או שלושים וְשש (אבל אחת וָחצי, שתיים וָרבע).

הערה: ניקוד ו' החיבור בקמץ לפני הברה מוטעמת מקובל בצירופים קבועים, כגון בשר וָדם, יומם וָלילה, עיר וָאם, חנה וָסע.

ב. ו' החיבור לפני 'אלוהים'
לצד הניקוד המצוי במקרא – וֵאלוהים (בצירי ובאל"ף נחה), מותר גם הניקוד 'וֶאֱלוהים'. הוא הדין במילות היחס כל"ב.

ג. ו' החיבור לפני הֱיֵה, חֲיֵה, הֲייתם וכיו"ב
בצד הניקוד המצוי במקרא – וֶהְיֵה, וִחְיוּ, וִהְיִיתֶם, מותר גם הניקוד בחטף, כגון וֶהֱיֵה, וֶהֱיוּ, וַחֲיוּ, וַהֲיִיתֶם (או וֶהֱיִיתֶם).

ראו עוד כלל יג – תנועת החטף בפועל סעיף 2ג.

.

כלל א – הצירי המלא

הצירי המלא מתקיים תמיד. למשל: חֵיק חֵיקְכֶם, מֵיתָר מֵיתָרִים מֵיתְרֵיהֶם, רֵיחַ רֵיחוֹת רֵיחוֹתֵיכֶם.

תנו דעתכם: צירי מלא בא כאשר היו"ד היא מן השורש. למשל: אֵיד, אֵימָה, אֵיפָה, אֵיתָן, בֵּיצָה, חֵיק, מֵידָע, מֵיטָב, מֵימָן, מֵינֶקֶת, מֵישָׁרִים, סֵיפָה, צֵידָה, רֵיק, שֵׁינָן, תֵּימָן, וכן מְהֵימָן, מֵימְרָה, מֵירְכָה, רֵישָׁה.

כן בא צירי מלא בשמות אחרים ובהם: אֵיבָר, הֵיכָל, זְעֵיר, כֵּילַף, עֵירֹם, פֵּיגָם, פְּסֵיפָס, צֵירֵי, קֵיסָם, שֵׁיזָף.

בשמות האלה הצירי הוא צירי חסר: לֵצָן, לֵצָנוּת.

.

כלל ד – קמץ שלפני ההברה הסמוכה לטעם

קמץ המתקיים בצורת הנפרד לפני ההברה הסמוכה לטעם מתקיים גם בנטייה. למשל: בָּבוּאָה בָּבוּאַת־, מָסוֹרָה מָסוֹרוֹתֵיהֶם, סְבִיבָתָנוּת סְבִיבָתָנוּת־ (וכן במילים אחרות המסתיימות ב־תָנוּת).

.

חֲנִיכַיִם – המין הדקדוקי

ג. מין השם חֲנִיכַיִם הוא נקבה.

.

ג. ניקוד ונטייה של ראשי תיבות

הכללים שלהלן באים להסדיר את ניקודם ואת נטייתם של ראשי תיבות. אין הם קובעים את דרך הקיצור (אילו אותיות ייכללו בראשי התיבות), את דרך ההגייה של ראשי התיבות (מבחינת מקום הטעם, התנועות, הדגש באותיות בכ"פ וטיב השי"ן), ואילו ראשי תיבות ראויים להיות הגויים.

1. ראשי תיבות שאינם הגויים – אינם מנוקדים, כגון אח"כ (אחר כך), ג"כ (גם כן), ע"י (על ידי).

2. ראשי תיבות המבוטאים כמילה מנוקדים ככל האפשר לפי כללי הניקוד המקובלים, כגון תָּנָ"ךְ, רָמַטְכָּ"ל, קַמְבָּ"ץ, חַפָּ"ק, חַבָּ"ד, סַכּוּ"ם, דּוּ"חַ, צַהַ"ל, תָּצָ"א, מָדָ"א. ראשי תיבות המציינים בעל מקצוע ומתאימים למשקל פַּעָל, ינוקדו לפי המשקל, כגון מַדָּ"ן, מַדָּ"ס (אבל מָפָ"ן [=מפקד נפה] על דרך חָכָם).

3. כאשר ראשי התיבות הותאמו ביודעין למילה עברית קיימת – הניקוד הוא על פי ניקוד המילה, כגון לֶחִ"י, אֵצֶ"ל, מֵצַ"ח, חֶרְמֵ"שׁ, (טעמי) אֱמֶ"ת.

4. בראשי תיבות המסתיימים בתנועת a ובאות בכ"פ דגושה – הניקוד יהיה בפתח, כגון חַ"כּ, שַׁבַּ"כּ, צָמַ"פּ (=צוות, מחלקה, פלוגה).

5. א. בנטיית ראשי תיבות בדרך כלל התנועות אינן משתנות לשווא, והניקוד הוא על פי הכללים המקובלים, כגון מַנְכָּ"ל מַנְכַּ"ל־(החברה) מַנְכַּ"לְכֶם מַנְכָּ"לֵי־ מַנְכָּ"לִיּוֹת, סָמַנְכָּ"לִים, סָטִי"לֵי־(חיל הים), (סנדלים) תָּנָ"כִיִּים.
ב. ראשי תיבות שהותאמו בהגייתם למשקל עברי ראוי להטותם על פי נטיית המשקל. למשל, ראשי תיבות המתאימים לשמות מלעיליים ייטו ברבים בשווא ובקמץ, כגון בַּהַ"ד (בסיס הדרכה) – בְּהָ"דִים; וכך גם חוֹגֵ"ד (חובש גדודי, על דרך בינוני קל) וכיו"ב – ברבים חוֹגְ"דִים (על דרך חוֹבֵשׁ–חוֹבְשִׁים).

על סימון ראשי תיבות וקיצורים ראו כללי הפיסוק: גרש; גרשיים; דיני הקיצור.

.

בָּבְלִי

בָּבְלִי (קמץ בבי"ת).

.

פָּרְסִי

פָּרְסִי (קמץ בפ"א).

.

דְּלַעַת – צורת הרבים

צורת הרבים של דְּלַעַת היא דְּלוּעִים.