ישיבה רלז

כ"ו בתשרי התשנ"ח, 27 באוקטובר 1997

קובץ מצורף

החלטות בדקדוק שהתקבלו או עודכנו בישיבה

.

א. התנועה שלפני סיומת ־ָן

קמץ וצירי שאינם מתקיימים בנטייה משתנים לשווא בסמוך לסיומת ־ָן, למשל: תּוֹתְחָן (מן תּוֹתָח, השוו תּוֹתְחֵי־), מִשְׁפְּטָן, מַדְּעָן, מוֹקְדָן.
ואילו קמץ וצירי המתקיימים בנטייה, מתקיימים גם לפני הסיומת ־ָן, למשל: תַּיָּרָן (השוו תַּיָּרֵי־), אָצָן, בַּרְוָזָן, פַּרְדֵּסָן, מַלְגֵּזָן (מן מַלְגֵּזָה). בשמות אלו הקמץ או הצירי מתקיימים גם בנטייה, כגון תַּיָּרָנִים,  בַּרְוָזַן־, פַּרְדֵּסָנִים, מַלְגֵּזָנֵי־, וכן סְבִיבָתַן־.

יוצאים מכלל זה השמות כַּלְכְּלָן, פְּסַנְתְּרָן, מַהְפְּכָן (שבא בהם שווא כנגד קמץ או צירי מתקיימים בשמות כַּלְכָּלָה, פְּסַנְתֵּר, מַהְפֵּכָה).

.

ב. צירוף שרכיבו הראשון מציין כמות (כַּמָּת)

בצירוף שרכיבו הראשון מציין כמות (כַּמָּת) – ההתאם של הפועל (או של האוגד) הוא לרכיב הראשון (הכמת) או לרכיב השני, כגון 'רוב האנשים הלכו' או 'רוב האנשים הלך' (כך גם: רבע, עשירית, עיקר, זוג, כלל וכיו"ב).
אין לפסול גם התאם לפי התוכן: 'חלק מן האוכלוסייה לא יוכלו להצביע', לצד 'חלק מן האוכלוסייה לא יוכל להצביע'; 'חלק מן האוכלוסייה לא תוכל להצביע'.

.

2.4.2 ניקוד מ' השימוש

מ' השימוש ניקודה בחיריק, ובראש המילה שאחריה בא דגש חזק. אם המילה שאחריה פותחת באות מאותיות אהחע"ר, מ' השימוש מנוקדת בצירי.

המ"ם מנוקדת בחיריק לפני המילים חוּט, חוּץ (וכן לפני צורת הקיצור חוּ"ל) ובצורת המקור מִהְיוֹת.

על ניקוד יו"ד שוואית אחרי מ' השימוש ראו דגש חזק באותיות שוואיות, סעיף ג.

.

ב. דין התנועה שלפני סיומת ־ַאי

בהצטרף הסיומת ־ַאי לשם שקמץ – שאינו מתקיים בנטייה – בא בהברתו האחרונה – הקמץ משתנה לשווא (דוגמת הקמץ שלפני הסיומת ־ָן), כגון מַחְסְנַאי.

יוצא מכלל זה השם הַנְדְּסַאי, המנוקד בשווא לפני הסיומת ־ַאי (אף שהקמץ בשם הַנְדָּסָה מתקיים בנטייה).
בשם אַפְסְנַאי בא שווא לפני הסיומת ־ַאי (ממילת המוצא אַפְסַנְיָה).

.

כלל א – החולם המלא

חולם מלא מתקיים בנטייה. למשל: אָרוֹן[1] אֲרוֹנוֹתֵיכֶן, גִּבְעוֹל גִּבְעוֹלֵי־, חוֹל חוֹלוֹת־, חוֹף חוֹפֵי־, כּוֹבַע כּוֹבָעִי, מָעוֹף מְעוֹף־ מְעוֹפוֹ, חַרְטוֹם [חוטם] חַרְטוֹמִים [2], תַּרְנְגוֹל תַּרְנְגוֹלֵיהֶם.

הערות

  1. תנו דעתכם: גם השמות האלה מנוקדים בחולם מלא: כּוֹחַ, מוֹחַ, אָנוֹכִי (הן כינוי הגוף הן שם התואר), אֱלוֹהִים[3], הֲדוֹם, כּוֹהֵן[4], מְאוֹד, אוֹרְחָה, דּוֹבְרָה, חוֹזֶה, בְּכוֹרָה, לְבוֹנָה, רַפְסוֹדָה, אֶפְרוֹחַ, אַרְמוֹן[5], אֶשְׁכּוֹל[6], חַרְגּוֹל, יַהֲלוֹם, כַּדְכּוֹד, מִשְׁלוֹחַ, נִיחוֹחַ, פַּרְעוֹשׁ, פִּתְאוֹם, צִפּוֹר[7], קָדְקוֹד[8], שָׁלוֹשׁ, שְׁלוֹשָׁה[9].
    כן מנוקדים בחולם מלא אֶתְרוֹג (ברבים אֶתְרוֹגִים), חָסוֹן (בנטייה חֲסוֹנָה וכיו"ב).
  2. לשמות אחדים בחולם מלא יש צורות נקבה על דרך הסגוליים, כגון תִּינוֹק תִּינֹקֶת, תַּרְנְגוֹל תַּרְנְגֹלֶת, וכן צִפּוֹר צִפֹּרֶת. נטייתן של צורות נקבה אלו היא על דרך כלל ו – חולם בשמות הדומים לסגוליים.
  3. שמות המסתיימים בהברה פתוחה שניקודה חולם, ריבויָם ־אִים. למשל: אַקּוֹ אַקּוֹאִים, תְּאוֹ תְּאוֹאִים (גם תּוֹא תּוֹאִים), פְלָמִינְגּוֹ פְלָמִינְגּוֹאִים, בְּלוֹ בְּלוֹאִים. השמות דְּיוֹ ורִבּוֹא ריבויָם דְּיוֹאוֹת, רִבּוֹאוֹת.
  4. צורת הרבים של שׁוֹר היא שְׁוָרִים; צורת הרבים של יוֹם היא יָמִים.
  5. בנטיית השמות מָגוֹר (פחד), מָנוֹס, מָתוֹק החולם משתנה לשורוק. למשל: מְגוּרְךָ, מְנוּסִי, מְתוּקָה.
  6. השם גבוה נוטה בשתי דרכים: גָּבוֹהַּ גְּבוֹהַּ־ גְּבוֹהֵי־, וגם גָּבֹהַּ גְּבַהּ־ גִּבְהֵי־.

הערה: שמות אחדים בעלי חולם מלא באים במקרא בקמץ (קטן) כשהם מוקפים, למשל: גְּדָל־כֹּחַ, טְהָר־לֵב. ראו עוד כלל ג – חולם חסר בצורת הנסמךהערה.

[1] במקרא אֲרוֹן, הָאָרוֹן.
[2] לעומת חַרְטֹם במשמע 'קוסם' (ראו כלל ב – חולם חסר בשמות מלרעיים). החולם המלא בא גם בשמות נגזרים, כגון חַרְטוֹמִי, חַרְטוֹמָן (בעל חיים).
[3] הכתיב אֱלֹהִים (בחולם חסר כמצוי במקרא) נוהג בשם הקודש.
[4] הכתיב כֹּהֵן (בחולם חסר) נוהג בשם פרטי.
[5] ברבים אַרְמוֹנוֹת. במקרא אַרְמְנוֹת.
[6] אֶשְׁכּוֹל ריבויו בנפרד ובנסמך אֶשְׁכּוֹלוֹת; במקרא אַשְׁכֹּלוֹת אַשְׁכְּלוֹת־.
[7] צורת הריבוי של צִפּוֹר היא צִפּוֹרִים, וגם צִפֳּרִים כבמקרא.
[8] במקרא קָדְקֹד, קָדְקֳדֶךָ, קָדְקֳדוֹ.
[9] ובנטייה על דרך הסגוליים: שְׁלֹשֶׁת־ שְׁלָשְׁתָּם שְׁלָשְׁתָּן.

.

כלל ב – חולם חסר בשמות מלרעיים

1. חולם חסר הבא בשמות מלרעיים בהברה האחרונה (או היחידה), משתנה בנטייה לקיבוץ, ודגש בא באות שלאחריו.
למשל: דֹּב דֻּבִּים, חֹב חֻבּוֹ, חֹל חֻלִּין, חֹק חֻקִּים, לְאֹם לְאֻמִּים, אָדֹם אֲדֻמִּים, כָּחֹל כְּחֻלָּה, אָרֹךְ אֲרֻכִּים [1], חָשֹׁךְ חֲשֻׁכִּים, עָמֹק עֲמֻקִּים, עָנֹג עֲנֻגָּה, עָקֹם עֲקֻמִּים, עָרֹם עֲרֻמִּים, עֵירֹם עֵירֻמִּים, רָטֹב רְטֻבִּים, אַלְגֹּם אַלְגֻּמִּים, אַלְמֹג אַלְמֻגָּיו, חַרְטֹם [קוסם] חַרְטֻמֵּי־.

כאשר לא יכול לבוא דגש באות שאחרי החולם החסר (באותיות אהחע"ר) – החולם החסר מתקיים בנטייה (כתשלום דגש). למשל: חֹר חֹרֵי־, לֹעַ לֹעִי, אָפֹר אֲפֹרָה, צָחֹר צְחֹרִים, שָׁחֹר שְׁחֹרָה.

הערות

  1. תנו דעתכם שהשמות אָרֹךְ, חָשֹׁךְ, עָקֹם, רָטֹב יש להם מקבילות במשקל פָּעוּל: אָרוּךְ אֲרוּכִים, חָשׁוּךְ חֲשׁוּכִים, עָקוּם עֲקוּמִים, רָטוּב רְטוּבִים.
  2. בנטייתם של שמות אחדים נוהג הקמץ הקטן בצד הקיבוץ (שהוא עיקר), למשל: עָזְּךָ עָזִּי.[2]
  3. בשם שֻׁמְשֹׁם [3] החולם החסר משתנה בנטייה לשווא, כגון שֻׁמְשְׁמִין.

[1] צורת הנסמך של אָרֹךְ היא אֲרֹךְ־. במקרא אֶרֶךְ־.
[2] וראו כלל ד – משקל פֹּעֶל, הערה 2.
[3] בספרות חז"ל יש עדויות לניקוד השם בצירי: שמשֵׁם.

.

אֲגַמּוֹן

אֲגַמּוֹן (אגם קטן; פתח בגימ"ל ודגש במ"ם).

.

כלל ג – צירי הבא לתשלום דגש

הצירי הבא לתשלום דגש (תמורת חיריק) מתקיים. למשל: גֵּרוּשׁ גֵּרוּשָׁם גֵּרוּשִׁין, שֵׁרוּת שֵׁרוּתֵי־, תֵּאוּר תֵּאוּרָיו תֵּאוּרֵיהֶם, קֵרֵחַ קֵרְחֵי־.

בכלל זה נכנסים גם השמות גֵּאֶה, דֵּהֶה, זֵהֶה, כֵּהֶה, לֵאֶה, קֵהֶה (המתאימים למשקל פִּעֵל).

הצירי מתקיים תמיד גם בשמות מֵחוֹשׁ מֵחוֹשֵׁי־(ראשׁ), מֵרוֹץ מֵרוֹצֵי־(סוּסִים). כן הצירי מתקיים בצורות מֵרֵעֵהוּ מֵרֵעֲךָ וכדומה.

ראו גם כלל כא – שמות במשקל פִּעָלוֹן בעלי ע' הפועל א"ר.

.

כלל ג – קמץ לאחר שווא נע באמצע המילה

קמץ לאחר שווא נע באמצע המילה (ובכלל זה לאחר רצף שוואים) מתקיים בנטייה. למשל: דֻּבְדְּבָן דֻּבְדְּבָנֵיכֶם, לִוְיְתָנִים לִוְיְתָנֵיהֶם, מִשְׁפְּטָן מִשְׁפְּטָנֵי־, שַׁלְשְׁלָאוֹת שַׁלְשְׁלָאוֹתֵיהֶם, מֵירְכָה מֵירְכָאוֹת־, כְּלוֹנְסָאוֹת (צורת הרבים הראשית של כְּלוֹנָס) כְּלוֹנְסָאוֹת־.

.

כלל ד – משקל פֹּעֶל

בנטיית היחיד של השמות הסגוליים בא קמץ קטן כנגד החולם החסר וע' הפועל בשווא (ע' הפועל גרונית – בחטף קמץ ולפני שווא בקמץ קטן). למשל: אֹזֶן אָזְנֵךְ, כֹּתֶל כָּתְלִי, קֹדֶשׁ קָדְשׁוֹ; זֹהַר זָהֳרֵנוּ זָהָרְכֶם, פֹּעַל פָּעֳלִי פָּעָלְךָ, תֹּאַר תָּאֳרֵךְ תָּאָרְךָ.

צורת הרבים של שמות אלו היא במשקל פְּעָלִים. בצורות הנסמך ובצורות בעלות כינויי הנוכחים והנסתרים הקמץ בע' הפועל משתנה לשווא ובא קמץ קטן בפ' הפועל. במקרים אלו כשע' הפועל גרונית בא בה חטף קמץ. למשל: כְּתָלִים כְּתָלֶיהָ כָּתְלֵי־ כָּתְלֵיכֶם, קְבָצִים קְבָצָיו קָבְצֵי־, רְבָעִים רָבְעֵי־(העיר), נְהָלִים נְהָלֵינוּ נָהֳלֵי־ נָהֳלֵיהֶם, אֳסָפִים אָסְפֵי־,[1] חֳדָשִׁים חֳדָשֶׁיהָ חָדְשֵׁי־.
צורת הרבים של שמות אחדים היא במשקל פְּעָלוֹת ונטייתה בקמץ קטן ובשווא, כגון גְּרָנוֹת גָּרְנוֹת־ גָּרְנוֹתַי.

הערות

  1. תנו דעתכם: את הקמץ בפ' הפועל הוגים o גם בצורות הנוטות של שמות שע' הפועל שלהם גרונית, כגון פָּעֳלִי פָּעֳלָם פָּעָלְכֶם פָּעֳלֵי־ פָּעֳלֵיכֶם.
    במסורת הספרדית נהגה קמץ זה a, כדין קמץ בהברה פתוחה.
    במקרא מצויות גם הצורות תֹּאֲרוֹ, פֹּעֲלוֹ.
  2. בנטייתם של שמות אחדים ממשקל פֹּעֶל וההולכים אחריו נוהג הקיבוץ בצד הקמץ הקטן (שהוא עיקר), למשל: חֻמְצוֹ, עֻקְצוֹ, קֻמְצוֹ, מַשְׂכֻּרְתּוֹ, מַתְכֻּנְתּוֹ, מַרְכֻּלְתִּי, חֻמְרֵי־(בית הלל).[2]
  3. שמות אחדים במשקל פֹּעֶל נוטים בחיריק (לעיתים לצד נטייה בקמץ קטן): אֹמֶר אִמְרֵי־(שפר), נֹכַח נִכְחוֹ, שֹׁקֶת שִׁקְתוֹת־; מן העברית החדשה: עֹמֶק עִמְקֵי־(ליבו), רֹשֶׁם רִשְׁמֵי־(מסע).
    במקרא גם: בֹּסֶר בִּסְרוֹ, חֹזֶק חִזְקִי לצד חָזְקֵנוּ, חֹצֶן חִצְנוֹ לצד חָצְנִי.
  4. צורת הרבים של אֹהֶל היא אֹהָלִים וגם אֳהָלִים.
  5. צורת הרבים של קֹדֶשׁ ושל שֹׁרֶשׁ היא קֳדָשִׁים וגם קָדָשִׁים, שֳׁרָשִׁים וגם שָׁרָשִׁים. המילים קָדָשִׁים ושָׁרָשִׁים נהגות בקמץ קטן בפ' הפועל.
    במסורת הספרדית נהגים שמות אלו בקמץ גדול.
  6. צורת הרבים של בֹּהֶן – בְּהוֹנוֹת, ושל נֹגַהּ – נְגוֹהוֹת.
  7. צורת היחיד בֹּטֶן – מן בָּטְנִים – מותרת (לצד בָּטְנָה בָּטְנֶה שבמילונים ובספרות, בעיקר במשמעות "פיסטוק").

[1] במקרא: "כְּאָסְפֵּי קַיִץ".
[2] ראו כלל ב – חולם חסר בשמות מלרעיים, הערה 2.

 

.

כלל ה – משקל פֹּעִי

1. שמות סגוליים משורשי ל"י, כגון חֹלִי, יֹפִי, עֹבִי, עֹנִי, קֹשִׁי, באים בחולם חסר בנפרד ובנסמך.
לצד הצורות בחולם חסר מתקיימות בנסמך גם צורות בשווא (ובפ' הפועל גרונית בחטף קמץ). למשל: יֹפִי יֹפִי־ (וגם יְפִי־), עֹבִי עֹבִי־(הקורה; וגם עֳבִי־), חֹרִי־(אף; וגם חֳרִי־).

הערה: במקרא הצורות בחולם באות בדרך כלל בהפסק ראשי, כגון חֹלִי (דברים ז, טו), עֹנִי (דברים טז, ג) [אבל צֹרִי (יחזקאל כז, יז) בהפסק משני]. הצורות בשווא (או בחטף קמץ) באות בהפסק משני או בהקשר, כגון צורות הנפרד אֳנִי (מלכים א ט, כו), דֳּמִי (ישעיהו סב, ו), חֳלִי (דברים כח, סא), עֳנִי (תהלים קז, י), צֳרִי (בראשית מג, יא), וּצְרִי (בראשית לז, כה); צורת הנסמך בִּדְמִי יָמַי (ישעיהו לח, י).

2. בנטיית היחיד החולם מתחלף בקמץ קטן כדין. למשל: יָפְיוֹ, עָנְיוֹ.

3. ברבים – פ' הפועל מנוקדת בשווא וע' הפועל בקמץ בכל הנטייה. למשל: קְשָׁיִים קְשָׁיֵי־ קְשָׁיֵיכֶם.[1]

.

כלל ו – הקמץ בשמות מגזרת ע"ו ודומיהם

1. שמות בני הברה אחת

הקמץ מתקיים בשמות בני הברה אחת, ובכללם צורות בינוני מגזרת ע"ו וע"י, וכן בצורות נקבה של שמות אלו. למשל: רָץ רָצִים רָצֵי־, רָצָה רָצַת־ רָצוֹת רָצוֹת־ רָצוֹתֵיכֶן, קָם קָמִים קָמֵי־ קָמֵיכֶם; וכן דָּת דָּתוֹת דָּתוֹת־ דָּתֵי־ דָּתוֹתֵיהֶם דָּתֵיהֶם, וָו וָוֵי־ וָוֵיהֶם, סָס סָסֵי־, עָב עָבֵי־, עָשׁ עָשֵׁי־, רָז רָזֵיהֶם, תָּו תָּוֵי־ תָּוֵיכֶם.

כן הקמץ מתקיים בשמות מְצָד מְצָדֵי־, מְכָל מְכָלֵיהֶם.

יוצאים מכלל זה כמה שמות שבנטייתם הקמץ משתנה לשווא (או לחטף פתח): דָּג דְּגֵי־, דָּם[1] דְּמֵי־, יָד[1] יְדֵי־ יְדֵיהֶם, אָב[2] אֲבוֹת־ אֲבוֹתַי, אָח אֲחֵי־ [3], חָם[2] חֲמֵיהֶם, שָׁד[4], וכן צורות הנקבה אָחוֹת[5] אֲחוֹת־, חָמוֹת[5] חֲמוֹתִי.

וראו עוד את השמות בני הברה אחת שבנטייתם הקמץ משתנה לפתח ואחריו דגש בכלל טז סעיף 3.

2. שמות בני שתי הברות המסתיימים ב־ָה

הקמץ (הראשון) מתקיים בשמות בני שתי הברות המסתיימים ב־ָה והגזורים משורשי ע"ו. למשל: עָקָה עָקַת־, נָפָה (חבל ארץ) נָפוֹת־, רָמָה רָמַת־ רָמוֹת־.
כך גם בשמות אָלָה אָלַת־, בָּבָה בָּבַת־, בָּמָה בָּמַת־ בָּמוֹת־ בָּמוֹתֵיכֶם, נָפָה (כברה)[6] נָפַת־, עָגָה עָגַת־.
כן הקמץ (הראשון) מתקיים בשמות מְעָרָה מְעָרוֹתֵיהֶם, מְצָדָה מְצָדַת־.

אין הקמץ מתקיים בשמות אחרים בני שתי הברות המסתיימים ב־ָה. למשל: אָמָה (שפחה) אֲמַת־ אֲמָתָהּ, גָּדָה גְּדוֹת־, דָּאָה דְּאַת־, דָּגָה דְּגַת־, יָפָה[7] יְפַת־, מָנָה[8] מְנוֹת־, מָעָה מְעוֹת־, שָׁנָה שְׁנֹותָיו, שָׁעָה שְׁעוֹתֵינוּ, שָׂפָה שְׂפָתִי.

3. שמות שהם צורת בינוני הופעל מגזרת ע"ו

שמות בצורת בינוני הופעל מגזרת ע"ו נוטים בקיום הקמץ. למשל: מוּבָן מוּבָנֵיהֶם, מוּתָג מוּתָגֵי־.

הערות

  1. השם מוטב אפשר להטותו בקיום הקמץ: מוּטָבֵי־(הפוליסה).
  2. השם מונח צורתו על דרך פ"נ: מֻנָּח מֻנְּחֵי־.
  3. השמות האלה נוטים הן על דרך ע"ו הן על דרך פ"נ: מוּטָל מוּטָלֵי־ לצד מֻטָּל מֻטְּלֵי־; מוּסָת מוּסָתֵי־ לצד מֻסָּת מֻסְּתֵי־; מוּלָן מוּלָנֵי־ לצד מֻלָּן מֻלְּנֵי־.[9]

השמות האלה נוטים בקיום הקמץ: מוּבָאָה מוּבָאַת־ מוּבָאוֹתֵיכֶם, מוּעָקָה מוּעָקַת־ מוּעָקָתָם.

[1] בנטייה עם הכינוי ־כֶם, ־כֶן: דִּמְכֶם, יֶדְכֶם (כבמקרא), וגם דַּמְכֶם, יַדְכֶם.
[2] נטיית אָב ביחיד בחיריק מלא, כגון אֲבִי־(הילד, גם אַב־) אָבִיו אֲבִיכֶם; כך גם נטיית חָם – חֲמִי־(האישה) חָמִיךְ חָמִיהָ חֲמִיהֶן.
[3] נטיית אָח ביחיד כנטיית אָב, כגון אֲחִי־(האב, גם אַח־); נטיית הרבים: אַחִים אַחַי אַחֶיךָ אַחֶיהָ אַחֵינוּ, אבל: אֶחָיו, אֲחֵי־ אֲחֵיכֶם אֲחֵיהֶם.
[4] במקרא שַׁד.
[5] ברבים אֲחָיוֹת אַחְיוֹתָיו, חֲמָיוֹת.
[6] המילה נָפָה שורשה נפ"י.
[7] במקרא הקמץ מתקיים בצורה יָפָתִי ובנטיית השם הָרָה (כגון הָרֹתיהם, לעומת הֲרַת עוֹלָם).
[8] במקרא מָנוֹתֶיהָ.
[9] ראו חילופי גזרות בפעלים שונים.

.

כלל ז – משקל פְּעָל

הקמץ מתקיים במשקל פְּעָל. למשל: כְּלָל כְּלָלֵי־ כְּלָלֵיכֶם כְּלָלוֹתַי, נְיָר נְיָרוֹתָיו, פְּרָט פְּרָטֵי־ פְּרָטֵיהֶם, פְּרָס פְּרָסֵי־, אֲוָז אֲוָזֵי־ [1], אֲתָר אֲתָרֵי־, בְּדָל בְּדָלֵי־, חֲתָךְ חֲתָכֵי־.

יוצאים מן הכלל: גְּזָר גִּזְרֵי־(דין), כְּתָב כִּתְבֵי־, פְּסָק פִּסְקֵי־, שְׁטָר שִׁטְרֵי־ שִׁטְרוֹת־. צורת הרבים של שְׂלָו – שַׂלְוִים שַׂלְוֵי־.

[1] גם בשם ברווז הווי"ו מנוקדת בקמץ, והקמץ מתקיים בנטייה; ראו כלל טו – הקמץ בשמות שונים.

.

אותו מקום, אותו המקום

1. שם העצם הבא אחר אותואותהאותםאותן יכול לבוא ביידוע או שלא ביידוע, כגון 'אותו המקום' או 'אותו מקום'.

2. השימוש בצורות אלו במשמעות של זהות (sameness) מותר, כגון 'ניפגש באותו המקום ובאותה השעה'.

.

כלל י – שמות הפעולה פַּעָלָה, הַפְעָלָה, הִפָּעֵל והדומים להם

1. הקמץ (הראשון) מתקיים במשקל פַּעָלָה ובמקביל לו במרובעים. למשל: בַּקָּשָׁה בַּקָּשַׁת־ בַּקָּשׁוֹת בַּקָּשׁוֹת בַּקָּשׁוֹתֵיכֶם, כַּתָּבָה כַּתָּבָתוֹ, נֶחָמָה נֶחָמַת־ נֶחָמוֹתֵיכֶם, פָּרָשָׁה פָּרָשַׁת־ פָּרָשׁוֹת פָּרָשׁוֹת־ פָּרָשִׁיּוֹת פָּרָשִׁיּוֹתֵיכֶם; קַלְקָלָה קַלְקָלַת־ קַלְקָלָתוֹ, פַּרְנָסָה פַּרְנָסָתֵנוּ; וכן מַלְמָלָה מַלְמָלַת־, צַחְצָחוֹת צַחְצָחוֹת־, צַפְצָפָה צַפְצָפַת־.

בשמות אחדים במשקל פַּעָלָה ובמשקל המקביל לו במרובעים אין הקמץ מתקיים, והם נוטים על דרך משקל פַּעֶלֶת. ואלו הם: יַבָּשָׁה יַבָּשָׁה יַבֶּשֶׁת־ יַבַּשְׁתִּי יַבְּשׁוֹת־, לֶהָבָה לַהֶבֶת־(אש) לַהַבְתִּי, שַׁיָּרָה שַׁיֶּרֶת־ שַׁיְּרוֹת־; וכן קַרְפָּדָה קַרְפֶּדֶת־ קַרְפַּדְתּוֹ קַרְפְּדוֹת־, כִּרְכָּרָה כִּרְכֶּרֶת־ כִּרְכַּרְתּוֹ.
השם חַטָּאָה נוטה כמו חַטָּאת בביטול הקמץ: חַטַּאת־ חַטֹּאות־ וכו'.

2. הקמץ (הראשון) מתקיים במשקל הַפְעָלָה וכן במשקל אַפְעָלָה. למשל: הַזְמָנָה הַזְמָנָתִי הַזְמָנוֹתֵיכֶם, הַסְפָּקָה הַסְפָּקַת־ הַסְפָּקָתוֹ, הוֹדָעָה הוֹדָעַת־ הוֹדָעַתְכֶם, הוֹצָאָה הוֹצָאַת־ הוֹצָאוֹת הוֹצָאוֹת־ הוֹצָאוֹתֵיכֶם; אַזְהָרָה אַזְהָרַת־ אַזְהָרָתוֹ, אַזְכָּרָה אַזְכָּרָתָהּ, אַסְפָּקָה אַסְפָּקַת־.

3. הקמץ מתקיים במשקל הִפָּעֵל ובמשקלים הגזורים ממנו. למשל: הֵעָדֵר הֵעָדֵר־ הֵעָדְרוֹ, הִבָּנוֹת הִבָּנוֹתוֹ, הִמָּנְעוּת הִמָּנְעוּתָם.

.

כלל יא – התנועה לפני הח"ע סופית

כאשר ל' הפועל הח"ע באה בסוף המילה וע' הפועל מנוקדת בחיריק, בחולם או בשורוק – ל' הפועל מנוקדת בפתח גנובה, כגון יַשְׁמִיעַ, לִשְׁלֹחַ, תָּמוּהַּ.

במקום שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) ע' הפועל מנוקדת בצירי – בצורות עבר, עתיד, ציווי ושם הפועל אפשר לנקד את ע' הפועל בפתח לפני הח"ע סופית ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח או שִׂמֵּחַ; הֵרַע או הֵרֵעַ; יִתְמַהְמַהּ או יִתְמַהְמֵהַּ; שַׂמַּח! או שַׂמֵּחַ!; לְהִמָּנַע או לְהִמָּנֵעַ. בצורות הבינוני ע' הפועל מנוקדת בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שׁוֹמֵעַ, מְשַׂמֵּחַ, מִתְמַהְמֵהַּ.

במקרא צורות בינוני אחדות מנוקדות בפתח (ולא בצירי ובפתח גנובה), כגון רוֹקַע, מֵרַע.

.

כלל טז – קמץ המשתנה בנטייה לפתח ואחריו דגש

בנטיית השמות האלה בא פתח ודגש אחריו:[1]

1. ממשקל פָּעָל: גָּמָל גְּמַלִּי גְּמַלִּים גְּמַלֵּי־, חָרָךְ חֲרַכִּים, עָצָב עֲצַבָּיו, קָטָן קְטַנִּים, שָׁלָב שְׁלַבֵּיהֶם, שָׁפָן שְׁפַנִּים.

2. ממשקל מִפְעָל / מַפְעָל: מַאֲמָץ מַאֲמַצִּים מַאֲמַצֵּי־, מַחְמָד מַחְמַדִּי, מַחְמָץ מַחְמַצִּים, מַחְצָב מַחְצַבִּים, מַחְשָׁךְ מַחְשַׁכִּים, מַטְעָם מַטְעַמִּים, מִכְמָן מִכְמַנִּים, מַמְתָּק מַמְתַּקִּים, מַנְעָם מַנְעַמִּים, מָסָךְ מָסַכִּים, מַעֲדָן מַעֲדַנִּים, מַעֲמָק מַעֲמַקִּים, מַעֲקָשׁ מַעֲקַשִּׁים, מַרְבָד מַרְבַדִּים, מֶרְחָק מֶרְחַקִּים, מַשְׁאָב מַשְׁאַבִּים, מִשְׁבָּת מִשְׁבַּתִּים, מִשְׂגָּב מִשְׂגַּבִּי, מִשְׁלָב מִשְׁלַבִּים, מִשְׁמָן מִשְׁמַנִּים;[2] ועל דרך זו מִבְטָח מִבְטַחִים (בפתח).

3. בשמות: צָב צַבִּי צַבִּים צַבֵּי־, תָּם תַּמָּה, יָם יַם־[3] יַמִּים, אַשְׁמָן אַשְׁמַנִּים, אֶשְׁנָב אֶשְׁנַבִּים, חַרְצָן חַרְצַנִּים, חַשְׁמָן חַשְׁמַנִּים, מוּסָךְ מוּסַכִּים, סַרְעָף סַרְעַפִּים (שַׂרְעָף שַׂרְעַפִּים), עַקְרָב עַקְרַבִּים, רַעֲנָן רַעֲנַנִּים, שַׁאֲנָן שַׁאֲנַנִּים, שֶׁנְהָב שֶׁנְהַבִּים, אוּלָם[4] אוּלַם־[5] אוּלַמִּים אוּלַמּוֹת; ועל דרך זו חָח חַחִים (בפתח).

בשם שַׁבָּת ביחיד – שַׁבַּתּוֹ שַׁבַּתְּכֶם; אבל ברבים שַׁבָּתוֹת שַׁבְּתוֹת־ שַׁבְּתוֹתַי, וכן שַׁבָּתוֹן.
בשם מַתָּת ביחיד – מַתַּתּוֹ מַתַּתְּכֶם; ברבים מַתָּנוֹת.
בשם בָּחוּר הקמץ משתנה בנטייה לפתח, כגון בַּחוּר־(חמד) בַּחוּרָה בַּחוּרִים בַּחוּרֵי־.

[1] ראו גם פתח ודגש בנטייה.
[2] על דרך שמות אלו נקבע ניקוד המונח מִדְגַּנִּים.
[3] במקרא גם בסמיכות יָם־, אבל יַם־סוּף.
[4] וכן במקרא צורת המשנה אֵילָם: אֵילַמִּים אֵילַמּוֹת.
[5] במקרא באה צורת הנסמך: אוּלָם־.

.

לַמוחרת, לְמוחרת

הצירוף למוחרת מותר ביידוע ושלא ביידוע: לַמָּחֳרָת, לְמָחֳרָת.