ישיבה רצו

שמות שהתגלגלו לעברית מן הארמית והמשמשים במין נקבה, כגון דוגמה, נכתבים בה"א בסופם – כסיומת הנקבה הרגילה בעברית. דוגמאות נוספות: סַדְנָה, טַבְלָה, גִּרְסָה, עִסְקָה, פִּסְקָה, קֻפְסָה,[1] מֵירְכָה (שם סימן הפיסוק).
הוא הדין בשמות כגון אַסְמַכְתָּה, אֶתְנַחְתָּה, בְּדוּתָה, חַבְרוּתָה, מַשְׁכַּנְתָּה.

יוצא מן הכלל כתיב המילה סָבְתָא.

הערות

1. השמות רישה וסיפה הם ממין נקבה.
2. השמות שְׁאִילְתָה, פְּסִיקְתָה מנוקדים בחיריק מלא.
3. השמות האלה נחשבים שמות פרטיים, ולא מילים כלליות, ויוסיפו להיכתב באל"ף: שמות הטעמים, כגון אֶתְנַחְתָּא, דַּרְגָּא, טִפְּחָא, מֵירְכָא, פַּשְׁטָא; שמות חיבורים, כגון גְּמָרָא, מְכִילְתָא, תּוֹסֶפְתָּא; שמות פיוטים, כגון קְדֻשְּׁתָא, שִׁבְעֲתָא.[2]
   בנטיית השמות האלה אפשר לנקוט את דרך הנטייה של שמות המסתיימים ב־ָה, כגון שִׁבְעֲתַת־, תְּקִיעָתָא תְּקִיעָתוֹת. כך גם הוֹשַׁעְנָא הוֹשַׁעְנוֹת.

א. השמות במשקל פְּעִי (פֶּעִי) ערוכים בשלוש קבוצות:
(1) רוב השמות תחילתם שווא (או חטף) הן בנפרד הן בנסמך. למשל: אֲרִי, גְּדִי (חוץ מעֵין־גֶּדִי), דְּלִי,[1] חֲלִי, חֲפִי, טְנִי, טְפִי, כְּוִי, כְּלִי, מְעִי, נְהִי, סְחִי, עֲדִי, עֱלִי, עֲרִי, פְּרִי, צְבִי, רְאִי, רְעִי, שְׁקִי, שְׁתִי.
(2) לכמה שמות שתי צורות בנפרד: האחת תחילתה שווא והאחרת – סגול. ואלו הם: בְּכִי בֶּכִי, גְּבִי גֶּבִי, גְּמִי גֶּמִי, דְּחִי דֶּחִי, יְרִי יֶרִי, לְחִי לֶחִי, מְרִי מֶרִי, נְשִׁי נֶשִׁי ('חוב'; 'שכחה', 'עולם'), קְרִי קֶרִי (לשון מקרה), שְׁבִי שֶׁבִי.
שמות אלו מנוקדים בנסמך בשווא, כגון בְּכִי־(תמרורים), קְרִי־(לילה).
דומה להם השם חצי: ניקודו בנפרד חֲצִי או חֵצִי, ובנסמך חֲצִי־.
(3) כמה שמות תחילתם סגול הן בנפרד הן בנסמך, והם: מֶשִׁי, פֶּלִי, פֶּתִי, צֶפִי, שֶׁחִי, שֶׁלִי, שֶׁפִי.

ב. נטיית היחיד היא על דרך הסגוליים: פ' הפועל מנוקדת בחיריק, ובגרונית או לפני גרונית – בסגול.[2] למשל: גִּדְיוֹ, חֶצְיוֹ, כִּלְיְךָ, מֶעֱיוֹ, מִרְיְךָ, פִּרְיְכֶם, שִׁבְיְךָ, תִּלְיְךָ. נטיית אֲרִי בפתח, כגון אַרְיוֹ אַרְיְכֶם.

במקרא כֶּלְיְךָ, מֶרְיְךָ, פֶּרְיְךָ פֶּרְיְכֶם פְּרִיהֶם, שֶׁבְיְךָ שְׁבִיכֶם, תֶּלְיְךָ.

ג. צורת הרבים של כל השמות האלה היא על דרך הסגוליים בשווא וקמץ. קמץ זה מתקיים תמיד. למשל: דְּלָיִים דְּלָיֶיךָ דְּלָיֵיהֶם, פְּתָיִים פְּתָיַיִךְ, חֲצָאִים חֲצָאֵי־.

יוצאים מן הכלל השמות כְּלִי, מְעִי, פְּרִי, שריבויָם: כֵּלִים כְּלֵיהֶם, מֵעַיִם מְעֵיהֶם,[3] פֵּרוֹת פֵּרוֹתֵיהֶם.
צורת הזוגי של לחי לְחָיַיִם, והרבים לְחָיִים לְחָיֵיהֶם.[4]

1. במשקל פָּעֵל רבים השמות שהצירי מתקיים בהם, וכך צריך לנהוג בכל שם המתחדש במשקל זה. למשל: אָבֵל אֲבֵלִים אֲבֵלֵי־ אֲבֵלָה אֲבֵלַת־ אֲבֵלָתוֹ, אָשֵׁם אֲשֵׁמֵי־, בָּצֵק בְּצֵקְךָ בְּצֵקְכֶם בְּצֵקָם, דָּשֵׁן דְּשֵׁנֵי־, חָפֵץ חֲפֵצִים חֲפֵצֵי־(חיים), יָעֵן יְעֵנֵי־, יָרֵחַ יְרֵחַ־ יְרֵחֲךָ יְרֵחֲכֶם יְרֵחֵיהֶם, יָשֵׁן יְשֵׁנֵי־(עפר), כָּבֵד [האיבר] כְּבֵדֵי־, סָפֵק סְפֵקוֹתֵיהֶם, קָמֵעַ[1] קְמֵעוֹתַי קְמֵעַי, שָׁכֵן שְׁכֵנִי שְׁכֵנְכֶם־ן שְׁכֵנֵיהֶם שְׁכֵנוֹתַי שְׁכֵנוֹתֵיהֶם.

2. השמות האלה נוטים בביטול חלקי של הצירי: גָּדֵר[2], זָקֵן, חָבֵר, חָדֵל, חָנֵף, חָסֵר, חָצֵר, יָעֵל, יָרֵא, יָרֵךְ, כָּבֵד (היפוכו של קל), כָּרֵס, כָּתֵף, נָמֵל, עָקֵב[3], עָרֵל, שָׁלֵו.[4]
דוגמת הנטייה: נָמֵל, נְמַל־ [חֲבֵר־], נְמֵלְךָ, נְמֵלֵךְ, נְמֵלוֹ, נְמֵלָהּ, נְמֵלֵנוּ, נְמֵלְכֶם־ן, נִמְלֵי־ [חַצְרוֹת־], נִמְלֵיכֶם־ן [חַצְרוֹתֵיכֶם־ן].

הערות

1. כמה שמות במשקל פָּעֵל בא בהם פתח בצורת הנסמך ביחיד במקום הצירי, ואלו הם: יָתֵד יְתַד־, שָׂבֵעַ שְׂבַע־, שָׁכֵן שְׁכַן־; זָקֵן זְקַן־, חָדֵל חֲדַל־, חָסֵר חֲסַר־, חָצֵר חֲצַר־, כָּבֵד כְּבַד־(ראייה), נָמֵל נְמַל־, עָרֵל עֲרַל־.
2. כמה שמות במשקל פָּעֵל צורתם בנסמך שקולה במשקל סגולי: גָּדֵר גֶּדֶר־, יָרֵךְ יֶרֶךְ־, כָּרֵס כֶּרֶס־, כָּתֵף כֶּתֶף־.
   במקרא גם כָּבֵד כֶּבֶד־(עָוֹן), עָרֵל עֶרֶל־(לֵב), גָּזֵל גֵּזֶל־(אָח); בלשון ימינו גֵּזֶל היא גם צורת הנפרד.[5]
3. בצורות הנקבה[6] של השמות שבסעיף 2, כמו זְקֵנָה, חֲבֵרָה, חֲסֵרָה, יְרֵאָה, הצירי מתבטל אף בנסמך היחידה, כגון זִקְנַת־, חַבְרַת־, חַסְרַת־, יִרְאַת־(אלוהים), ואין צריך לומר בנסמך הרבים: חַבְרוֹת־, חַסְרוֹת־ וכו'; ובכינויים זִקְנוֹתַיִךְ, חַבְרוֹתַי. בצורות היחידה בעלות כינויים הנטייה היא כדרך הסגוליים: זְקֶנְתִּי, חֲבֶרְתּוֹ, חֲבֶרְתָּם. כך גם שְׁכֵנָה – שְׁכֶנְתִּי שְׁכֶנְתְּךָ (אבל שְׁכֵנַת־).