ישיבה רסה

1. בניין קל
בפועלי ע"ו-ע"י הנטייה היא בלא תנועה חוצצת אחרי ל' הפועל. לדוגמה: קַמְתִּי, רַבְתָּ.
במקרא בפועלי ע"י גם בתנועה חוצצת: בִּינוֹתִי, רִיבוֹתָ.

בפועלי ע"ע ל' הפועל מנוקדת בחולם מלא. לדוגמה: סַבּוֹתִי, קַלּוֹתִי.
במקרא יש גם תַּמְנוּ (בלא תנועה חוצצת).

2. בניין נפעל
בפועלי ע"ו יש שתי דרכי נטייה. האחת לפעלים שבהם הנו"ן בקמץ (לא מתקיים) ופ' הפועל בלי דגש; השנייה לפעלים שבהם הנו"ן בחיריק ופ' הפועל בדגש חזק (אם פ' הפועל גרונית – הנו"ן בצירי ופ' הפועל בלי דגש).
בפעלים בלא דגש הנטייה היא בתנועה חוצצת או בלעדיה, כגון נְסוּגוֹתִי נְסוּגוֹתֶם וגם נָסֹגְתִּי נְסָגְתֶּם.
בפעלים בעלי דגש (או בעלי תשלום דגש) הנטייה היא בלא תנועה חוצצת, כגון נִזּוֹן נִזֹּנְתִּי נִזָּנְתֶּם.

דוגמאות לפעלים בלי דגש: נָבוֹךְ, נָבוֹן, נָגוֹז, נָדוֹן, נָדוֹשׁ, נָכוֹן, נָלוֹז, נָמוֹג, נָמוֹט, נָסוֹג, נָפוֹג, נָפוֹץ.
דוגמאות לפעלים בדגש (או בתשלום דגש): נֵאוֹת, נִדּוֹן, נִזּוֹן, נִלּוֹשׁ, נִמּוֹחַ, נִמּוֹל, נִנּוֹחַ, נֵעוֹר, נִצּוֹד, נִשּׁוֹם.

בפועל ע"ע הנטייה הרגילה היא בתנועה חוצצת בלבד, כגון נְסַבּוֹתִי, נְדַמּוֹתֶם (ולא "נָסַבְתִּי", "נָדַמְתָּ"). בפעלים שצורתם מעידה על הכפלה של פ' הפועל (כגון נֵחַן, נִחַר) הנטייה ברגיל היא בלי תנועה חוצצת, כגון נֵחַנְתִּי.

3. בבניין הפעיל הנטייה היא בתנועה חוצצת או בלעדיה: הֲקִימוֹתִי וגם הֵקַמְתִּי, הֲסִבּוֹתָ או הֵסַבְתָּ.

4. בבניין הופעל הנטייה היא בלי תנועה חוצצת, כגון הוּקַמְתִּי, הוּסַבְתָּ.

1. פועלי ע"ו – משקל פָּעֹל
בעבר פ' הפועל מנוקדת בגוף שלישי בחולם מלא: בּוֹשׁ בּוֹשׁוּ; בגוף ראשון בנוכח ובנוכחת בחולם חסר: בֹּשְׁתִּי בֹּשְׁתָּ בֹּשְׁנוּ; בנוכחים ובנוכחות בקמץ קטן: בָּשְׁתֶּם בָּשְׁתֶּן.
בבינוני פ' הפועל מנוקדת בחולם מלא: בּוֹשׁ בּוֹשָׁה.

2. פועלי ע"ו – המקור הנטוי והמקור המוחלט
המקור הנטוי מנוקד בשורוק, כגון קוּם המדינה, ואילו המקור המוחלט מנוקד בחולם מלא, כגון קוֹם יָקוּם, הלוך וָשׁוֹב.

3. פועלי ע"ע – פועלי מצב
בפעלים המביעים מצב הנטייה בעבר בדרך כלל היא קַלּוֹתִי קַלּוֹתָ, קַל קַלּוּ; בבינוני – קַל קַלִּים; בעתיד – יֵקַל יֵקַלּוּ, או יִדַּל יִדְּלוּ (וגם יִדַּלּוּ).[1]

4. פועלי ע"ע – פעלים המביעים פעולה
בפעלים המביעים פעולה הנטייה בעבר בגוף ראשון ושני היא סַבּוֹתִי סַבּוֹתָ לצד נטייה על דרך השלמים: סָבַבְתִּי סָבַבְתָּ; בגוף שלישי הנטייה היא בדרך כלל רק על דרך השלמים: סָבַב סָבְבוּ (מותרת גם הנטייה [הספרותית] על דרך פועלי המצב, כגון סַב סַבּוּ);
בבינוני – סוֹבֵב סוֹבְבִים (גם הנטייה על דרך פועלי המצב מותרת, כגון סַב סַבִּים);
בעתיד – יָסֹב יָסֹבּוּ או יִסֹּב יִסְּבוּ (על דרך יִקְּדוּ, וגם יִסֹּבּוּ על דרך תִּדֹּמִּי), לצד נטייה על דרך השלמים יִמְדֹּד, יַחְגְּגוּ.

1. בעתיד מדבר – התחילית א' מנוקדת בחיריק או בסגול: אִסּוֹג או אֶסּוֹג, אִסַּב או אֶסַּב.

2. פועלי ע"ע

בעבר ובבינוני – לרוב צורות הנפעל באות בעבר בפתח בפ' הפועל, כגון נָסַב[1] נָסַבָּה,[2] נָמַס נָמַסָּה, נָדַם נְדַמּוֹתִי, נֵחַן[1]; בבינוני יחיד בקמץ כגון נָסָב.

צורות חריגות:
נָגֹל, נָחֹג: בעבר בגוף שלישי נָגֹל נָגֹלָּה נָגֹלּוּ, נָחֹג נָחֹגָּה נָחֹגּוּ; בגוף ראשון ושני נְגַלּוֹתִי נְגַלּוֹתָ.
נָמס, נָקל: בבינוני ביחיד נָמֵס או נָמָס, נָקֵל או נָקָל; הנטייה בפתח – נְמַסָּה נְמַסִּים נְמַסּוֹת, נְקַלָּה נְקַלִּים נְקַלּוֹת.

במקרא קיימות צורות נוספות בחילופי תנועות, כגון נָסֵבָּה, נָבֹזּוּ, נָזֹלּוּ, נָגֹזּוּ, נָרֹץ.

3. שם הפועל בפועלי ע"ע – לְהִסֵּב או לְהִסַּב או לְהִסֹּב.