WP_Post Object
(
[ID] => 7195
[post_author] => 3
[post_date] => 2014-10-07 14:28:11
[post_date_gmt] => 2014-10-07 11:28:11
[post_content] => מוֹתָר
היגדים רבים במגילת קהלת עוסקים במשמעות הקיום האנושי. באחד מהם נטען שהאדם איננו טוב מן הבהמה, שהרי לשניהם חיים בני חלוף: "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל" (ג, יט).
מוֹתָר – משורש ית"ר – פירושו יִתְרוֹן. מילה זו מצטרפת למילים אחרות משורשי פ"י באותו המשקל: מוֹלָד, מוֹרָד, מוֹשָׁב ועוד. המילה מוֹתָר מופיעה גם בספר משלי במשמעות מעט אחרת – שפע ותועלת, ההפך ממחסור: "מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ אַךְ לְמוֹתָר וְכָל אָץ אַךְ לְמַחְסוֹר" (משלי יד, כג).
בספרות חז"ל מוֹתָר הוא 'שארית', 'מה שנותר', למשל: "מותר הקטורת מה היו עושין בה? מפרישין ממנה שכר האומנים..." (משנה שקלים ד, ה).
בימי הביניים נוספה למילה המשמעות 'דבר מיותר', 'תענוג שאינו הכרחי' – לרוב בצורת הרבים מוֹתָרִים או מוֹתָרוֹת. כיום רגילה הצורה מוֹתָרוֹת בלבד, והיא משמשת גם כשמדובר בדבר יחיד, כגון 'באותם הימים מכונית פרטית עדיין נחשבה מותרות'.
שַׁחֲרוּת
שחרות היא תקופת הנעורים, ככתוב: "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ, כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל" (קהלת יא, י).
המילה שַׁחֲרוּת קרובה אולי למילה שַׁחַר – ראשית חיי האדם. לפי הסבר אחר ימי העלומים מכונים שַׁחֲרוּת על שום שער הראש שעודנו שחור. כך ודאי הובנה המילה בְּשיר הכבוד ('אנעים זמירות') שבו נאמר: "וַיֶּחֱזוּ בְךָ זִקְנָה וּבַחֲרוּת, וּשְׂעַר רֹאשְׁךָ בְּשֵׂיבָה וְשַׁחֲרוּת".
יש הקושרים לשַׁחֲרוּת את המילה תִּשְׁחֹרֶת הנזכרת למשל במסכת אבות: "הֱוֵי קל לראש ונוח לתשחורת" (ג, יב). לפי הבנה זו מימרה זו מדריכה את האדם למעט עצמו לפני גדולים ('ראש') ולנהוג באדיבות כלפי צעירים ('תשחורת'). בספרות העברית החדשה הצירוף 'בני תשחורת' משמעו 'בני הנעורים' – על פי הפרשנות המקובלת של 'בן תשחורת' שבספרות חז"ל.
מַבּוּעַ
פרק יב בקהלת מתאר את הזקנה והמוות בשלל דימויים ציוריים. באחד מהם נמשל מות האדם להפסקה פתאומית של שאיבת מים חיים מבאר: "וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר" (פסוק ו).
מַבּוּעַ הוא מקור מים, ככתוב בישעיהו: "וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם, וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם" (לה, ז). שורש המילה מַבּוּעַ הוא נב"ע, ותמורת הנו"ן יש דגש חזק בבי"ת. השורש נב"ע קרוב לשורש בעב"ע ואולי גם לשורשים קרובים אחרים. ייתכן ששורשים אלו משקפים בצלילם את קול המים המפכים (בדומה למילים בַּקְבּוּק, פִּכְפּוּךְ).
מימי הביניים ואילך המילה מַבּוּעַ משמשת גם במשמעות מושאלת – יסוד הדבר ומוצאו, בדומה למילה מָקוֹר. למשל: "כי אתה [אלוהים] מקור החסד ומבוע הטוב" (אבן עזרא לתהלים כה, ו).
לַהַג
בסוף מגילת קהלת יש פנייה אישית: "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה, בְּנִי, הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר" (יב, יב).
המילה לַהַג היא מילה יחידאית בתנ"ך, וניתנו לה כמה פירושים. יש שהציעו לקשור אותה לפועל הערבי לַהִגַ' שפירושו 'דָּבַק', 'התמסר' ופירשוה 'חקירה מאומצת של דבר'. אחרים הציעו לקשור את המילה לפועל הָגָה ופירשוה 'דיבור', 'הגות ומחשבה'. ויש שהסבירו על פי ההקשר שהכוונה לדיבור רב ומיותר, פטפוט חסר משמעות.
בספרות שלאחר המקרא אפשר למצוא שימוש במילה לַהַג הן במשמעות 'דיבור' ואפילו 'דיבור צח ונמלץ' הן במשמעות 'פטפוט'. במרוצת הדורות אף נוצרו הפעלים גזורי השם לָהַג ולִהֵג במשמע 'דיבר' או 'פטפט'.
בעברית החדשה נוספה למילה לַהַג המשמעות 'דיאלקט': צורת שפה האופיינית לדוברים מאזור מסוים או משכבה חברתית מסוימת, כגון 'להגי הערבית המדוברת'.
[post_title] => מילים ממגילת קהלת
[post_excerpt] => מגילת קהלת נקראת בשבת של חול המועד סוכות. מן המגילה ירשנו כמה מילים מעניינות ובהן: מוֹתָר, שַׁחֲרוּת, מַבּוּעַ ולַהַג.
[post_status] => publish
[comment_status] => closed
[ping_status] => closed
[post_password] =>
[post_name] => %d7%9e%d7%9e%d7%92%d7%99%d7%9c%d7%aa-%d7%a7%d7%94%d7%9c%d7%aa
[to_ping] =>
[pinged] =>
[post_modified] => 2022-10-14 10:57:13
[post_modified_gmt] => 2022-10-14 07:57:13
[post_content_filtered] =>
[post_parent] => 0
[guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=7195
[menu_order] => 0
[post_type] => post
[post_mime_type] =>
[comment_count] => 0
[filter] => raw
)
מגילת קהלת נקראת בשבת של חול המועד סוכות. מן המגילה ירשנו כמה מילים מעניינות ובהן: מוֹתָר, שַׁחֲרוּת, מַבּוּעַ ולַהַג.מוֹתָר
היגדים רבים במגילת קהלת עוסקים במשמעות הקיום האנושי. באחד מהם נטען שהאדם איננו טוב מן הבהמה, שהרי לשניהם חיים בני חלוף: "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל" (ג, יט). מוֹתָר – משורש ית"ר – פירושו יִתְרוֹן. מילה זו מצטרפת למילים אחרות משורשי פ"י באותו המשקל: מוֹלָד, מוֹרָד, מוֹשָׁב ועוד. המילה מוֹתָר מופיעה גם בספר משלי במשמעות מעט אחרת – שפע ותועלת, ההפך ממחסור: "מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ אַךְ לְמוֹתָר וְכָל אָץ אַךְ לְמַחְסוֹר" (משלי יד, כג). בספרות חז"ל מוֹתָר הוא 'שארית', 'מה שנותר', למשל: "מותר הקטורת מה היו עושין בה? מפרישין ממנה שכר האומנים..." (משנה שקלים ד, ה). בימי הביניים נוספה למילה המשמעות 'דבר מיותר', 'תענוג שאינו הכרחי' – לרוב בצורת הרבים מוֹתָרִים או מוֹתָרוֹת. כיום רגילה הצורה מוֹתָרוֹת בלבד, והיא משמשת גם כשמדובר בדבר יחיד, כגון 'באותם הימים מכונית פרטית עדיין נחשבה מותרות'.שַׁחֲרוּת
שחרות היא תקופת הנעורים, ככתוב: "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ, כִּי הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל" (קהלת יא, י). המילה שַׁחֲרוּת קרובה אולי למילה שַׁחַר – ראשית חיי האדם. לפי הסבר אחר ימי העלומים מכונים שַׁחֲרוּת על שום שער הראש שעודנו שחור. כך ודאי הובנה המילה בְּשיר הכבוד ('אנעים זמירות') שבו נאמר: "וַיֶּחֱזוּ בְךָ זִקְנָה וּבַחֲרוּת, וּשְׂעַר רֹאשְׁךָ בְּשֵׂיבָה וְשַׁחֲרוּת". יש הקושרים לשַׁחֲרוּת את המילה תִּשְׁחֹרֶת הנזכרת למשל במסכת אבות: "הֱוֵי קל לראש ונוח לתשחורת" (ג, יב). לפי הבנה זו מימרה זו מדריכה את האדם למעט עצמו לפני גדולים ('ראש') ולנהוג באדיבות כלפי צעירים ('תשחורת'). בספרות העברית החדשה הצירוף 'בני תשחורת' משמעו 'בני הנעורים' – על פי הפרשנות המקובלת של 'בן תשחורת' שבספרות חז"ל.מַבּוּעַ
פרק יב בקהלת מתאר את הזקנה והמוות בשלל דימויים ציוריים. באחד מהם נמשל מות האדם להפסקה פתאומית של שאיבת מים חיים מבאר: "וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר" (פסוק ו). מַבּוּעַ הוא מקור מים, ככתוב בישעיהו: "וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם, וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם" (לה, ז). שורש המילה מַבּוּעַ הוא נב"ע, ותמורת הנו"ן יש דגש חזק בבי"ת. השורש נב"ע קרוב לשורש בעב"ע ואולי גם לשורשים קרובים אחרים. ייתכן ששורשים אלו משקפים בצלילם את קול המים המפכים (בדומה למילים בַּקְבּוּק, פִּכְפּוּךְ). מימי הביניים ואילך המילה מַבּוּעַ משמשת גם במשמעות מושאלת – יסוד הדבר ומוצאו, בדומה למילה מָקוֹר. למשל: "כי אתה [אלוהים] מקור החסד ומבוע הטוב" (אבן עזרא לתהלים כה, ו).לַהַג
בסוף מגילת קהלת יש פנייה אישית: "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה, בְּנִי, הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר" (יב, יב). המילה לַהַג היא מילה יחידאית בתנ"ך, וניתנו לה כמה פירושים. יש שהציעו לקשור אותה לפועל הערבי לַהִגַ' שפירושו 'דָּבַק', 'התמסר' ופירשוה 'חקירה מאומצת של דבר'. אחרים הציעו לקשור את המילה לפועל הָגָה ופירשוה 'דיבור', 'הגות ומחשבה'. ויש שהסבירו על פי ההקשר שהכוונה לדיבור רב ומיותר, פטפוט חסר משמעות. בספרות שלאחר המקרא אפשר למצוא שימוש במילה לַהַג הן במשמעות 'דיבור' ואפילו 'דיבור צח ונמלץ' הן במשמעות 'פטפוט'. במרוצת הדורות אף נוצרו הפעלים גזורי השם לָהַג ולִהֵג במשמע 'דיבר' או 'פטפט'. בעברית החדשה נוספה למילה לַהַג המשמעות 'דיאלקט': צורת שפה האופיינית לדוברים מאזור מסוים או משכבה חברתית מסוימת, כגון 'להגי הערבית המדוברת'. [post_title] => מילים ממגילת קהלת [post_excerpt] => מגילת קהלת נקראת בשבת של חול המועד סוכות. מן המגילה ירשנו כמה מילים מעניינות ובהן: מוֹתָר, שַׁחֲרוּת, מַבּוּעַ ולַהַג. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%9e%d7%92%d7%99%d7%9c%d7%aa-%d7%a7%d7%94%d7%9c%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-10-14 10:57:13 [post_modified_gmt] => 2022-10-14 07:57:13 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=7195 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )המשך קריאה >> המשך קריאה >>
