WP_Post Object
(
[ID] => 62961
[post_author] => 21
[post_date] => 2022-05-02 17:15:38
[post_date_gmt] => 2022-05-02 14:15:38
[post_content] => יִשְׂרָאֵל הוא שם אדם, שמה של ממלכה עתיקה, שמם של עם וארץ למודי היסטוריה, וגם שם מדינתנו.
השם יִשְׂרָאֵל מופיע לראשונה במקרא בסיפור מאבקו של יעקב באיש עלום־שם במעבר יַבּוֹק, על גדות הירדן, שלאחריו נתבשר על שינוי שמו: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל" (בראשית לב, כט). מייד ניתן שָם גם הנימוק לשם החדש: "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". בהמשך מסעו מגיע יעקב לבית אל, ושָם האל עצמו מורה על שינוי השם: "לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ" (בראשית לה, י).
מן הפסוק בפרק לב אפשר אפוא ללמוד על הוראת השם – מדובר בשם תאופורי (שם הנושא כינוי לאלוהות; במקרה הזה הרכיב אֵל) ולצידו הפועל "שָׂרִיתָ", מן השורש שׂר"י. ואולם פועל זה אינו נקרה במקרא אלא פעם אחת נוספת בספר הושע: "בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו, וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים" (יב, ד), ומאחר שהנביא מתייחס לאותו המאורע, קשה להיעזר בו בבואנו להבין את משמעות הפועל.
מסיפור המאבק ומקרבת הצליל נראה כי השורש שׂר"י קרוב אל שׂר"ר, מלשון שררה ושלטון (כמו שורשו של שם העצם שַׂר ושל השם שָׂרָה), ולפי זה השם ישראל מתאר התמודדות ומאבק עם האל. תפיסה זו מובעת במדרש חז"ל: "'כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל' – נתגוששת עם העליונים ויכֹלת להם, עם התחתונים ויכֹלת להם" (בראשית רבה עח, ג).[1] ואולם פרשנות זו למתן השם עשויה לעורר קושי תאולוגי ברור, ובאמת בפסוק הבא בנבואת הושע הפועל 'יכול' (המורה על ניצחון במאבק) מופנה למלאך ולא לאל ממש: "וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל" (שם ה).[2] אף בתרגום אונקלוס לבראשית המסר מעודן למדי: "רַב אַתְּ קֳדָם ה'", כלומר שׂר אתה לפני ה'. חוקרים הצביעו גם על קושי תחבירי: בשמות תאופוריים רכיב האלוהות משמש בדרך כלל נושא (למשל נתנאל 'האל נתן'; חנניה 'האל חנן') ולא מושא ('שָׂרָה עם/את האל').[3] על כן הוצע כי במקורו אומנם הורה השם שררה ושלטון אבל של האל עצמו, ואילו בפסוקים מדובר במדרש שם – הסבר לשם שניתן בדיעבד לפי עניינו של הסיפור – כדרכו של המקרא במקומות אחרים.
ישנן גם פרשנויות מעט שונות. בקריאת השם בבית אל (בפרק לה) לא ניתן הסבר מפורש לשם, אבל ייתכן שהוא מובלע בפסוק הקודם: "וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ" (לה, ט), ולפי זה הרכיב ישר־ בשם ישראל גזור מן הפועל לָשׁוּר (בשורש שו"ר) שמובנו 'לראות': ישראל 'האל יָשׁוּר, יראה', ואולי במובן רחב יותר – 'ישגיח'. מסורת פרשנית הקושרת את השם ישראל לראייה מוכרת מכמה מקורות מדרשיים, למשל "אל תיקרי 'ישראל' אלא 'איש ראה אל'... שכל מעשה ידיו מכוונין לפניו" (סדר אליהו רבה כז).[4] יש שקשרו את גיזרון השם ישראל עם הכינוי המליצי יְשֻׁרוּן, שניהם מן השורש ישׁ"ר. כינוי זה בא בתנ"ך הן לצד השם ישראל: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לג, ה) הן לצד השם יעקב: "אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ" (ישעיהו מד, ב). ואומנם הללו מסבירים את שינוי השם כמין תיקון לאופיו של יעקב: יעקב, מן עק"ב שמציין נפתלות ועקמומיות, נעשה 'ישראל' מן ישׁ"ר, כמו בפסוק "וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר" (ישעיהו מ, ד). ברם החילוף שׂ–שׁ אינו פשוט כל עיקר.
ממלכת ישראל ועם ישראל
המילה ישראל כשמו של עם או שבט מוכרת משלושה מקורות קדומים וחשובים מחוץ למקרא: (א) מצבת מרנפתח (שיש המכנים גם 'מצבת ישראל') מן המאה ה־13 לפסה"נ במצרים המזכירה את השם 'ישראל' (בשינוי קל) במסע כיבושי פרעה מרנפתח; (ב) שם הייחוס 'ישראלי' נזכר במצבת שלמנאסר (הנודעת בכינוי המונולית מכורח'), מצבה אשורית מן המאה ה־9 לפסה"נ; (ג) ושוב השם 'ישראל', באותיותיו ובכתב עברי קדום, במצבת מישע מלך מואב מעבר הירדן המזרחי, אף היא מתוארכת למאה ה־9 לפסה"נ. ככל הנראה מדובר בממלכת ישראל המוכרת מספר מלכים, זו שעל פי הסיפור המקראי נתפצלה מממלכת יהודה הדרומית לה.
ישראל במקרא הוא גם כינוי לעם ישראל בכלל, במקביל לצירופים 'בני ישראל' ו'בית ישראל'. כך גם בלשון חכמים: "הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל אומר 'ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה'" (משנה ברכות ט, א). בהוראה זו משמש גם הצירוף החז"לי 'כנסת ישראל'. 'ישראל' (בלא סיומת הייחוס ־ִי) בספרות חז"ל הוא גם כינוי ל'בן העם היהודי': "נוכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה" (משנה חלה ג, ה), ולעיתים דווקא בן העם היהודי שאינו כהן או לוי: "כהן ולוי שקיבלו שדה מישראל" (משנה דמאי ו, ג). שלוש ההוראות האלה משמשות בספרות הרבנית לדורותיה.
ארץ ישראל ומדינת ישראל
ערב קום המדינה, ובמיוחד עם הצהרת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947 על תוכנית החלוקה, נדרשו בני היישוב היהודי בארץ ישראל (שנקראה בפי עמי העולם פּלשׂתינה)[5] למצוא שם למדינה החדשה שבדרך. לקורא בן ימינו השם 'ישראל' נשמע הטבעי ביותר, אך כלל לא הייתה זו האפשרות המועדפת. ממחקרים בני־ימינו עולה שהשמות המובילים בציבור ובהנהגת היישוב היו דווקא 'ארץ ישראל', 'ציון' ו'יהודה'. הם נדחו בעיקר מפני אי־חפיפה גאוגרפית למקומות ההיסטוריים שנשאו את השמות הללו. זכות הראשונים להצעת השם 'ישראל' נתונה במחלוקת, ומן הטוענים לכתר נהוג לציין את הסופר אהרֹן ראובני, אחיו של הנשיא יצחק בן־צבי, כמי שהגה את השם לראשונה.
ישראל בלשונות אחרות
בתרגומי המקרא הקדומים ליוונית וללטינית נכתב השם ישראל בלא העיצור y בראשו – Ισραηλ ביוונית, Israel בלטינית – וכך בלשונות אירופה עד ימינו. כך הוא גם בערבית: إسرائيل ('אִסְרַאאִיל'). להרחבה – ראו כאן. בלשונות אירופה, למשל באנגלית, מבחינים בין שם הייחוס Israelis לציון אזרחי מדינת ישראל ובין Israelites לציון 'בני ישראל' במקרא.
בעברית שם הייחוס הוא יִשְׂרְאֵלִי, יִשְׂרְאֵלִית – בשווא נע ברי"ש (ולא "יִשְׂרָאֵלִי" בקמץ) – כמסור לנו מן המקרא. ועל דרך זו: יִשְׂרְאֵלִים ויִשְׂרְאֵלִיּוֹת. לעניין זה עיינו בכללי הקמץ.
_________________________________
[1] במקורות אחרים בספרות חז"ל השאלה נותרת תלויה ועומדת: "'וישר אל מלאך ויוכל, בכה ויתחנן לו' (הושע יב, ה) – איני יודע מי נעשה שר למי. כשהוא אומר 'כי שרית עם אלהים' – הוי אומר יעקב נעשה שר למלאך. 'בכה ויתחנן לו' – איני יודע מי בכה למי. כשהוא אומר 'ויאמר שַׁלְּחֵנִי' – הוי אומר מלאך בכה ליעקב" (בבלי חולין צב ע"א).
[2] ואומנם מצד הדקדוק שורש הפועל "וַיָּשַׂר" הוא שׂר"ר.
[3] החולקים הצביעו על שמות מקראיים דוגמת מהללאל שבהם רכיב האלוהות משמש מושא.
[4] אם כי המדרש נשען על נוטריקון כאילו הפועל 'ראה' עצמו מסתתר במילה 'ישראל'.
[5] שם רומי המבוסס על המילה המקראית פְּלֶשֶׁת. השם ניתן לארץ לאחר מרד בר־כוכבא כעונש במקום שמה הקודם יוּדֵאָה 'יהודה'.
[post_title] => ישראל
[post_excerpt] => יִשְׂרָאֵל הוא שם אדם, שמה של ממלכה עתיקה, שמם של עם וארץ למודי היסטוריה, וגם שם מדינתנו – מה הן הפרשנויות וההבנות השונות לשם זה?
[post_status] => publish
[comment_status] => closed
[ping_status] => closed
[post_password] =>
[post_name] => %d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-2
[to_ping] =>
[pinged] =>
[post_modified] => 2023-12-04 21:58:51
[post_modified_gmt] => 2023-12-04 19:58:51
[post_content_filtered] =>
[post_parent] => 0
[guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=62961
[menu_order] => 0
[post_type] => post
[post_mime_type] =>
[comment_count] => 0
[filter] => raw
)
יִשְׂרָאֵל הוא שם אדם, שמה של ממלכה עתיקה, שמם של עם וארץ למודי היסטוריה, וגם שם מדינתנו – מה הן הפרשנויות וההבנות השונות לשם זה?ממלכת ישראל ועם ישראל
המילה ישראל כשמו של עם או שבט מוכרת משלושה מקורות קדומים וחשובים מחוץ למקרא: (א) מצבת מרנפתח (שיש המכנים גם 'מצבת ישראל') מן המאה ה־13 לפסה"נ במצרים המזכירה את השם 'ישראל' (בשינוי קל) במסע כיבושי פרעה מרנפתח; (ב) שם הייחוס 'ישראלי' נזכר במצבת שלמנאסר (הנודעת בכינוי המונולית מכורח'), מצבה אשורית מן המאה ה־9 לפסה"נ; (ג) ושוב השם 'ישראל', באותיותיו ובכתב עברי קדום, במצבת מישע מלך מואב מעבר הירדן המזרחי, אף היא מתוארכת למאה ה־9 לפסה"נ. ככל הנראה מדובר בממלכת ישראל המוכרת מספר מלכים, זו שעל פי הסיפור המקראי נתפצלה מממלכת יהודה הדרומית לה. ישראל במקרא הוא גם כינוי לעם ישראל בכלל, במקביל לצירופים 'בני ישראל' ו'בית ישראל'. כך גם בלשון חכמים: "הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל אומר 'ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה'" (משנה ברכות ט, א). בהוראה זו משמש גם הצירוף החז"לי 'כנסת ישראל'. 'ישראל' (בלא סיומת הייחוס ־ִי) בספרות חז"ל הוא גם כינוי ל'בן העם היהודי': "נוכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה" (משנה חלה ג, ה), ולעיתים דווקא בן העם היהודי שאינו כהן או לוי: "כהן ולוי שקיבלו שדה מישראל" (משנה דמאי ו, ג). שלוש ההוראות האלה משמשות בספרות הרבנית לדורותיה.ארץ ישראל ומדינת ישראל
ערב קום המדינה, ובמיוחד עם הצהרת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947 על תוכנית החלוקה, נדרשו בני היישוב היהודי בארץ ישראל (שנקראה בפי עמי העולם פּלשׂתינה)[5] למצוא שם למדינה החדשה שבדרך. לקורא בן ימינו השם 'ישראל' נשמע הטבעי ביותר, אך כלל לא הייתה זו האפשרות המועדפת. ממחקרים בני־ימינו עולה שהשמות המובילים בציבור ובהנהגת היישוב היו דווקא 'ארץ ישראל', 'ציון' ו'יהודה'. הם נדחו בעיקר מפני אי־חפיפה גאוגרפית למקומות ההיסטוריים שנשאו את השמות הללו. זכות הראשונים להצעת השם 'ישראל' נתונה במחלוקת, ומן הטוענים לכתר נהוג לציין את הסופר אהרֹן ראובני, אחיו של הנשיא יצחק בן־צבי, כמי שהגה את השם לראשונה.ישראל בלשונות אחרות
בתרגומי המקרא הקדומים ליוונית וללטינית נכתב השם ישראל בלא העיצור y בראשו – Ισραηλ ביוונית, Israel בלטינית – וכך בלשונות אירופה עד ימינו. כך הוא גם בערבית: إسرائيل ('אִסְרַאאִיל'). להרחבה – ראו כאן. בלשונות אירופה, למשל באנגלית, מבחינים בין שם הייחוס Israelis לציון אזרחי מדינת ישראל ובין Israelites לציון 'בני ישראל' במקרא. בעברית שם הייחוס הוא יִשְׂרְאֵלִי, יִשְׂרְאֵלִית – בשווא נע ברי"ש (ולא "יִשְׂרָאֵלִי" בקמץ) – כמסור לנו מן המקרא. ועל דרך זו: יִשְׂרְאֵלִים ויִשְׂרְאֵלִיּוֹת. לעניין זה עיינו בכללי הקמץ. _________________________________[1] במקורות אחרים בספרות חז"ל השאלה נותרת תלויה ועומדת: "'וישר אל מלאך ויוכל, בכה ויתחנן לו' (הושע יב, ה) – איני יודע מי נעשה שר למי. כשהוא אומר 'כי שרית עם אלהים' – הוי אומר יעקב נעשה שר למלאך. 'בכה ויתחנן לו' – איני יודע מי בכה למי. כשהוא אומר 'ויאמר שַׁלְּחֵנִי' – הוי אומר מלאך בכה ליעקב" (בבלי חולין צב ע"א).
[2] ואומנם מצד הדקדוק שורש הפועל "וַיָּשַׂר" הוא שׂר"ר.
[3] החולקים הצביעו על שמות מקראיים דוגמת מהללאל שבהם רכיב האלוהות משמש מושא.
[4] אם כי המדרש נשען על נוטריקון כאילו הפועל 'ראה' עצמו מסתתר במילה 'ישראל'.
[5] שם רומי המבוסס על המילה המקראית פְּלֶשֶׁת. השם ניתן לארץ לאחר מרד בר־כוכבא כעונש במקום שמה הקודם יוּדֵאָה 'יהודה'.
[post_title] => ישראל [post_excerpt] => יִשְׂרָאֵל הוא שם אדם, שמה של ממלכה עתיקה, שמם של עם וארץ למודי היסטוריה, וגם שם מדינתנו – מה הן הפרשנויות וההבנות השונות לשם זה? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-2 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-12-04 21:58:51 [post_modified_gmt] => 2023-12-04 19:58:51 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=62961 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )המשך קריאה >> המשך קריאה >>
