WP_Post Object
(
[ID] => 91268
[post_author] => 3
[post_date] => 2024-01-31 20:36:37
[post_date_gmt] => 2024-01-31 18:36:37
[post_content] => המילה סַרְעֶפֶת, מחיצת השריר שבין הבטן לבית החזה, נראית במבט ראשון מילה עתיקה בלשוננו, אך למחפש את תולדותיה במילונים העבריים נכונה הפתעה: לא מדובר במילה מקראית ואף לא במילה שירשנו מספרות חז"ל או מספרות הרפואה של ימי הביניים, אלא ביצירה של העברית החדשה. מי שיטרח מעט יותר ויפתח את ספר המונחים לרפואה ומדעי הטבע של אהרן מזי"א משנת תרצ"ד (1934) אף יגלה על נקלה מי היה מחדש המילה – עורך הספר שאול טשרניחובסקי. ומי שיתחקה על שורשיה יראה כי בחידושה חָברוּ שני צדדיו של האיש: הרופא והמשורר.
ראשיתו של מסענו הלשוני בספר תהלים. בשניים ממזמוריו באה המילה העומדת ביסודו של החידוש סַרְעֶפֶת, והיא שַׂרְעַפִּים: "בְּרֹב שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי, תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי" (צד, יט), "חָקְרֵנִי אֵל וְדַע לְבָבִי, בְּחָנֵנִי וְדַע שַׂרְעַפָּי" (קלט, כג). לדעת חוקרי הלשון, שַׂרְעַפִּים הם דאגות ומחשבות מטרידות, אך בימי הביניים הובנה המילה במשמעות של מחשבות והרהורים מכל סוג שהוא, וכך היא משמשת גם בימינו כגון בביטוי 'ניעור מסרעפיו' (המעבר משי"ן שמאלית לסמ"ך כרגיל בעברית עוד בספרות חז"ל, כגון מַשּׂוֹר בתנ"ך לעומת מַסּוֹר בלשון חז"ל ובימינו).
המילה שַׂרְעַפִּים היא ככל הנראה הרחבה של מילה מקראית אחרת – שְׂעִפִּים – בעלת אותה משמעות: "בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה, בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים" (איוב ד, יג). הוספת העיצור רי"ש מוכרת ממילים נוספות, כגון כִּסֵּא–כֻּרְסָה, שֵׁבֶט–שַׁרְבִיט, דַּמֶּשֶׂק–דַּרְמֶשֶׂק. את שתי המילים – שְׂעִפִּים ושַׂרְעַפִּים – החוקרים מסבירים על פי השורש הערבי שׁע'ף הקשור בתשוקות הלב.[1]
אך מה למחשבות והרהורים ולמחיצת השריר שבגוף? התשובה לשאלה זו מצויה כנראה בכתביו של גדול משוררי יוון העתיקה – הומרוס. המילה היוונית המוכרת לסרעפת, אשר חדרה ללטינית ובעקבותיה לשאר לשונות אירופה, היא diaphragma. אך בספרות היוונית הקלסית משמשת מילה נוספת בעלת אותה משמעות: phrēn. מילה זו שכיחה בכתביו של הומרוס בעיקר בצורת הרבים phrenes, והיא משמשת בהם הן לציון האיבר בגוף (הסרעפת ובהרחבה גם מקום הלב), הן לציון תשוקות, מחשבות ורגשות. הסרעפת היא מאיברי הגוף אשר נתפסו אצל היוונים הקדמונים כמקור הרגש והמחשבה, בדומה לתפיסה המקראית של הלב והכליות בניסוחים כמו "פָּחַד לִבִּי" (תהלים קיט, קסא), "נִשְׁבְּרֵי לֵב" (תהלים לד, יט),"יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי" (תהלים טז, ז).
טשרניחובסקי, שהעריך מאוד את תרבותה של יוון העתיקה, תרגם לעברית את יצירותיו של הומרוס 'אליאדה' (בהוצאות הראשונות של התרגום 'איליאס') ו'אודיסאה' (אצלו בכתיב 'אודיסיה'). התרגום היה מוכן בידו בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים,[2] וחלקו הראשון – האיליאס – הודפס בכרך התשיעי של כל כתביו בשנת תרצ"ד (1933). בתרגומו באות תמורת המילה phrenes חלופות עבריות, ובהן לב, נפש, יֵצֶר, רוח, הגיגים. החלופה לֵב רווחת ביותר בתרגומו, כי במקורות העבריים הלב הוא המזוהה עם מקום הרגש והמחשבה. אך בשלושה מקומות נזקק טשרניחובסקי למונח האנטומי המדויק של האיבר diaphragma. בשניים מהם הוא נקט את המילה טַרְפֵּשׁ (אליאדה שיר 16, שורה 481; אודיסאה שיר 9, שורה 301). המילה טַרְפֵּשׁ או טַרְפַּשׁ הגיעה ללשוננו מן הארמית, ולפי חלק מהדעות היא מציינת את האיבר diaphragma. ואילו במקום אחד הוא נקט את חידושו סַרְעֶפֶת: "עקר חניתו מגופו, ותצא סרעפתו אחריה" (אליאדה, שיר 16, שורה 504). לא ברור לפי מה הכריע בין שתי המילים האלה בשלושת המקומות.
נראה אפוא שבבסיס חידושה של המילה סַרְעֶפֶת עמדו שתי מילים ממקורות שונים לגמרי: המילה היוונית phrenes מכתבי הומרוס – המציינת הן את מחיצת השריר בגוף הן את מקור המחשבות – והמילה המקראית שַׂרְעַפִּים. וכדאי לשים לב שבשני הפסוקים מתהלים שהובאו לעיל המילה שַׂרְעַפִּים נזכרת לצדם של איברי גוף: בפסוק אחד בא תיאור המקום 'בְּקִרְבִּי', ובפסוק השני המילה 'שרעפים' מקבילה למילה 'לב'.
ועד הלשון אימץ לראשונה את הצעתו של טשרניחובסקי במילון למונחי רפואה משנת תש"א (1941).[3]
אך למעשה לא הייתה זו הופעתה הראשונה של המילה סַרְעֶפֶת במילוני הוועד. מילה זו נזכרת כבר ברשימה שפרסם הוועד בשנת תרע"ג (1913), אך לא כשם איבר בגוף אלא כשם של צמח. צמח זה מוכר בשמו הספרותי אמנון ותמר (שמו התקני כיום סִגָּל סַסְגּוֹנִי). ומי שחידש את השם אמנון ותמר וסייע לסרעפת לעבור מערוגת הגינה אל מחוזות האנטומיה לא היה אלא שאול טשרניחובסקי.[4]
* אני מודה לד"ר מיכאל רנד ולד"ר נורית שובל־דודאי מן האקדמיה ללשון העברית על עזרתם.
___________________________
[1] יש הקושרים את צמד השורשים שׂע"ף–שׂרע"ף גם לצמד השורשים סע"ף–סרע"ף המציין ענפים, כגון פסוקים "וְנִשְׁאַר בּוֹ עוֹלֵלֹת כְּנֹקֶף זַיִת, שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר, אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה בִּסְעִפֶיהָ פֹּרִיָּה" (ישעיהו יז, ו), "עַל כֵּן גָּבְהָא קֹמָתוֹ מִכֹּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה, וַתִּרְבֶּינָה סַרְעַפֹּתָיו וַתֶּאֱרַכְנָה פֹארֹתָיו" (יחזקאל לא, ה).
[2] ג' קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, כרך שני, תל-אביב תשכ"ז, עמ' 51.
[3] במונחי נתחי הבשר שבמילון למונחי המטבח משנת תרצ"ח (1938) אימץ ועד הלשון דווקא שתיים ממתחרותיה של הסרעפת הנזכרות בספר המונחים של מזי"א: טרפש וחצר הכבד. חלופות אחרות הנזכרות בספר המונחים, אשר שימשו במשמעות סרעפת בעיקר בחיבורים מימי הביניים, הן מחיצה, יותרת, יותרת הכבד, טַרְפַּס, טַרְפֶּשֶׁת, מסך, פרוכת הלב והקרום החולק.
[4] על גלגוליו של שם הפרח ראו: סמדר ברק, 'אמנון ותמר', בתוך: רות אלמגור־רמון, רגע של עברית, רגע מס' 298, ירושלים תשס"א. כפי שמוסבר שם, גם בתחום הבוטניקה חודשה הסרעפת בהשראת המילה 'שרעפים' במשמעות מחשבות, על פי שמו הצרפתי של הפרח. לעומת זאת את השם אמנון ותמר טבע טשרניחובסקי בתרגום האגדה הרוסית הקשורה בפרח – אגדה המספרת על אהבתם האסורה של האח והאחות איוון ומריה.
[post_title] => תהלים, הומרוס וטשרניחובסקי – על מקורה הלשוני של הסרעפת
[post_excerpt] => חידושה של המילה סַרְעֶפֶת התבסס על המילה המקראית הנדירה שַׂרְעַפִּים.
[post_status] => publish
[comment_status] => closed
[ping_status] => closed
[post_password] =>
[post_name] => %d7%aa%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%95%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a1-%d7%95%d7%98%d7%a9%d7%a8%d7%a0%d7%99%d7%97%d7%95%d7%91%d7%a1%d7%a7%d7%99-%d7%a2%d7%9c-%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%94
[to_ping] =>
[pinged] =>
[post_modified] => 2024-03-04 17:57:06
[post_modified_gmt] => 2024-03-04 15:57:06
[post_content_filtered] =>
[post_parent] => 0
[guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=91268
[menu_order] => 0
[post_type] => post
[post_mime_type] =>
[comment_count] => 0
[filter] => raw
)
חידושה של המילה סַרְעֶפֶת התבסס על המילה המקראית הנדירה שַׂרְעַפִּים.[1] יש הקושרים את צמד השורשים שׂע"ף–שׂרע"ף גם לצמד השורשים סע"ף–סרע"ף המציין ענפים, כגון פסוקים "וְנִשְׁאַר בּוֹ עוֹלֵלֹת כְּנֹקֶף זַיִת, שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר, אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה בִּסְעִפֶיהָ פֹּרִיָּה" (ישעיהו יז, ו), "עַל כֵּן גָּבְהָא קֹמָתוֹ מִכֹּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה, וַתִּרְבֶּינָה סַרְעַפֹּתָיו וַתֶּאֱרַכְנָה פֹארֹתָיו" (יחזקאל לא, ה).
[2] ג' קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, כרך שני, תל-אביב תשכ"ז, עמ' 51.
[3] במונחי נתחי הבשר שבמילון למונחי המטבח משנת תרצ"ח (1938) אימץ ועד הלשון דווקא שתיים ממתחרותיה של הסרעפת הנזכרות בספר המונחים של מזי"א: טרפש וחצר הכבד. חלופות אחרות הנזכרות בספר המונחים, אשר שימשו במשמעות סרעפת בעיקר בחיבורים מימי הביניים, הן מחיצה, יותרת, יותרת הכבד, טַרְפַּס, טַרְפֶּשֶׁת, מסך, פרוכת הלב והקרום החולק.
[4] על גלגוליו של שם הפרח ראו: סמדר ברק, 'אמנון ותמר', בתוך: רות אלמגור־רמון, רגע של עברית, רגע מס' 298, ירושלים תשס"א. כפי שמוסבר שם, גם בתחום הבוטניקה חודשה הסרעפת בהשראת המילה 'שרעפים' במשמעות מחשבות, על פי שמו הצרפתי של הפרח. לעומת זאת את השם אמנון ותמר טבע טשרניחובסקי בתרגום האגדה הרוסית הקשורה בפרח – אגדה המספרת על אהבתם האסורה של האח והאחות איוון ומריה.
[post_title] => תהלים, הומרוס וטשרניחובסקי – על מקורה הלשוני של הסרעפת [post_excerpt] => חידושה של המילה סַרְעֶפֶת התבסס על המילה המקראית הנדירה שַׂרְעַפִּים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%aa%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%95%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a1-%d7%95%d7%98%d7%a9%d7%a8%d7%a0%d7%99%d7%97%d7%95%d7%91%d7%a1%d7%a7%d7%99-%d7%a2%d7%9c-%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2024-03-04 17:57:06 [post_modified_gmt] => 2024-03-04 15:57:06 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=91268 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )המשך קריאה >> המשך קריאה >>
השפה העברית עשירה במילים המציינות את חלקי העץ בכלל ואת ענפיו בפרט. טעימה מן השפע הלשוני הזה מספק לנו הנביא יחזקאל בלשונו הפיוטית והייחודית. בדַמותו את ממלכת אשור לארז אומר יחזקאל:
ייתכן שגם המילה סְעִפִּים קשורה לכאן. המילה מצויה בדבריו של אליהו לעם על הר הכרמל: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים – אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו" (מלכים א יח, כא). יש המפרשים שסעיפים הם קביים (העשויים מענפים), ולפי פירוש זה הדימוי הוא לפיסח הנוטה בהליכתו פעם לכאן ופעם לכאן. אחרים פירשו 'מחשבות', ורָאו בסעיפים – כלומר בענפים – מטפורה למחשבות (שְׂעִפִּים במשמעות מחשבות או במשמעות קרובה יש באיוב ד, יג; כ, ב). ויש הסוברים כי סְעִפִּים כאן הם 'דעות חלוקות' כי עניינו הבסיסי של השורש סע"ף הוא 'חלוקה', 'פיצול'.
בדים במובן 'ענפים' אינם נזכרים בקטע שהובא לעיל מספר יחזקאל אלא בנבואות אחרות של יחזקאל – למשל בפסוק זה שגם בו כמה מילים המציינות ענפים: "וַיִּצְמַח וַיְהִי לְגֶפֶן סֹרַחַת שִׁפְלַת קוֹמָה לִפְנוֹת דָּלִיּוֹתָיו אֵלָיו, וְשָׁרָשָׁיו תַּחְתָּיו יִהְיוּ, וַתְּהִי לְגֶפֶן וַתַּעַשׂ בַּדִּים וַתְּשַׁלַּח פֹּרֹאות" (יז, ו). במקרא בד הוא גם מוט המשמש לנשיאה של כלי המשכן. ומספרות חז"ל קיבלנו את הצירוף בית הבד הקרוי כך על שום קורת העץ הכבדה שבעזרתה כתשו את הזיתים.
