WP_Post Object
(
    [ID] => 39483
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2020-02-11 09:51:12
    [post_date_gmt] => 2020-02-11 07:51:12
    [post_content] => שמות בעלי חיים תרמו לאוצר המילים בעברית פעלים מספר. חלק מן הפעלים יוצאים מתוך השימוש המושאל בשם בעל החיים לציון תכונה אנושית, ורבים מהם נולדו בלשון הדיבור ובלשון העגה, ואולם לכמה מהם אחיזה ארוכת שנים בלשוננו.
פעלים מלשון הדיבור
הִתְחַזֵּר – נהג בגסות (בעיקר בהקשר של אוכל) וברשעות, כלומר נהג כ'חזיר'.
בעל החיים חֲזִיר נתפס כמלוכלך וגס בשל נטייתו להתפלש בבוץ. במסורת היהודית החזיר הוא סמל לחיות הטמאות (אף שהוא רק אחד מרשימה ארוכה). מן המקרא מוכר הדימוי השלילי "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם" (משלי יא, כב), וגם בספרות חז"ל יש לחזיר שם רע.
בעברית וגם בשפות אחרות (יידיש, גרמנית, אנגלית, שפות סלוויות ועוד) 'חזיר' משמש לתיאור אדם גס רוח ומרושע. נראה שלשונות אירופה קיבלו את הזיקה בין חזיר לתכונות שליליות מן היהדות בתיווך הנצרות. מהמילה 'חזיר' במשמעות זו נגזר השם המופשט חֲזִירוּת.

הִתְפַּרְפֵּר – התחמק מחובה או מנוכחות; לא שמר נאמנות לבן זוגו, נהג בחופש מיני, כלומר נהג כ'פרפר'. פַּרְפַּר הוא כינוי לאדם שאינו מקפיד למלא את חובתו ולחלופין אדם שאינו נאמן לבן זוגו ונוהג בחופש מיני.
המילה פַּרְפַּר עצמה נתחדשה בימינו על פי הפועל פִּרְפֵּר המשמש בספרות חז"ל במשמעות 'פרכס, התנודד', ובהשראת farfalla באיטלקית ואולי גם papillion בצרפתית, וכן 'פורפור' (ציפור קטנה) בערבית. משערים שמחדש המילה הוא אליעזר בן־יהודה או בנו איתמר, אף על פי שבמילון בן־יהודה המילה אינה מסומנת כחידוש המחבר.[1]

הִתְקַרְנֵף – נהה אחרי העדר, ויתר על דעתו והצטרף לקבוצה שדעתה היא הדעה המקובלת.
הפועל נולד בעקבות המחזה קרנפים מאת אז'ן יונסקו שהועלה בתיאטרון חיפה בשנת 1962. בהצגה מופיע קרנף בעיירה ולאחר מכן הופכים תושביה אט אט לקרנפים בעצמם – המחזה מותח ביקורת חריפה על הקלות שבה בני אדם נגררים זה אחר זה ואגב כך מקבלים על עצמם התנהגות שקודם לכן חשבו שהיא בלתי מקובלת.
הפועל אינו נקרה במחזה. כנראה מבקר התיאטרון של 'ידיעות אחרונות' הוא שחידשוֹ בביקורתו על ההצגה: "את ההתבהמות שמולידה ההיסטריה ההמונית של הנאציזם ממחישה מגפה... והמגפה היא, שאחד־אחד הולכים התושבים ו'מתקרנפים', כלומר נהפכים לבהמה, שבראשה קרן אחת או שתיים".
המידע כאן לקוח מרשימתו של אילון גלעד בעיתון 'הארץ'.

הִשְׁתַּבְּלֵל – התכנס בתוך עצמו; נשאר בביתו.
הפועל גזור משם בעל החיים שַׁבְּלוּל – רכיכה המתכנסת לתוך קונכייה לוליינית. בשם שַׁבְּלוּל הבי"ת דגושה, ובעקבותיו נהגה גם הפועל בעל ארבעת עיצורי השורש בבי"ת דגושה שלא לפי כללי הדיגוש והריפוי של בכ"פ.

הִשְׁתַּפֵן – נהג בפחדנות, כ'שפן'.
שָׁפָן הוא כינוי לאדם פחדן (כמקובל בכמה מלשונות אירופה כמו רוסית וגרמנית ביחס לארנבון). כפעלים גזורי שם אחרים המשמשים בלשון הדיבור אין מקפידים על ההגייה התקנית של הדגש בעה"פ כמתבקש בבניין התפעל.

הִתְעַלֵּק – נטפל למישהו כמו עֲלוּקָה.
בספרות אפשר למצוא גם את הפועל עָלַק בבניין קל במשמעות דומה. למשל המילונאי אברהם אבן־שושן מביא במילונו מן הסופר גרשון שופמן: "הסיוט המתוק שזעזע בשעתו את נעורי שנינו ועלק את לשדם".

הִתְקַרְצֵץ – נטפל והטריד בלי הרף, כקרצייה.
נזכיר כי המונח התקני הוא קַרְצִית (ולא קַרְצִיָּה – צורה שנוצרה מגזירה לאחור של צורת הרבים קרציות). קרצית היא טפיל המוצץ דם של בעלי חיים,  ובהשאלה בלשון הדיבור – אדם שנטפל ומטריד.

הִתְכַּלֵּב – חי בתנאים לא נאותים, כגון ישן בבגדים ללא מקלחת, כמו כֶּלֶב.
הפועל נוצר בהשראת  הביטוי "חיי כלב".

הִתְקַפֵּד – התכנס בתוך עצמו ונסגר מפני העולם הסובב בשל תחושת איום, כמו קיפוד.

הִתְחַרְדֵּן – שכב או ישב בשמש להנאתו.
הפועל נגזר מן השם חַרְדּוֹן – לטאה הנוהגת לעמוד ללא נוע בשמש.

 הִתְבַּרְוֵז – הפועל משמש פה ושם בשני הקשרים: הלך כברווז או קיבל "עור ברווז" (ביטוי זה מקורו בגרמנית).
פעלים בלשון הספרות

 	
הִתְבַּהֵם – נהג באופן לא תרבותי, כבהמה.
 	
הִזְדָּאֵב – נהג כזאב.
 	
הִזְדַּבֵּב – אבן־שושן מביא מן הסופר ס' יזהר: "זבובים מִזְדַּבְּבִים בדיצה".
 	
נִטַּוֵּס (בלי ניקוד: ניטווס, בבניין התפעל) – אבן־שושן מביא מן הסופר יצחק שנהר: 'התקשט, התגנדר כמעשה טווס'.

פעלים שאינם קשורים להתנהגות

 	
תִּלֵּעַ – הרחיק תולעים מצמחים: "ששם הכהנים בעלי מומין מתלעים בעצים" (משנה מידות ב, ה).
 	
הִתְלִיעַ – התמלא תולעים: "אם התליעה סולת התליעה לו" (שקלים ד, ט)
 	
חִמֵּר – הנהיג בהמה, מן חֲמוֹר.
 	
נִמֵּר, מְנֻמָּר – שעיצב או שמעוצב ככתמים על משטח, מן נָמֵר שפרוותו מאופיינת בחברבורות (בלשון הספרות גם התנמר). למשל: "הַמְנַמֵּר אֶת שָׂדֵהוּ" (משנה פאה ג, ב) הוא מי שמזבל את שדהו רק במקומות מסוימים, כעין איים, ולא ברצף.
 	
נִמּוּל, נִמְלוּל – תחושה כאילו נְמָלִים רוחשות על פני העור.

 _____________________________
[1] ראו עוד אצל ראובן סיוון, לשוננו לעם כו, עמ' 268–269.
 
    [post_title] => פעלים הגזורים משמות בעלי חיים
    [post_excerpt] => שמות בעלי חיים תרמו לאוצר המילים בעברית כמה פעלים, מקצתם יוצאים מתוך השימוש המושאל בשם בעל החיים לציון תכונה אנושית.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a4%d7%a2%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%92%d7%96%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-07-19 15:29:26
    [post_modified_gmt] => 2023-07-19 12:29:26
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=39483
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 66625
    [post_author] => 49
    [post_date] => 2022-11-22 11:58:14
    [post_date_gmt] => 2022-11-22 09:58:14
    [post_content] => "התלמידים איילה, יעל ודוב מתבקשים להיכנס לכיתה! חמור, נחש ושפן, אתם רשאים לצאת להפסקה".

כל ששת השמות שנזכרו במשפט הם שמות פרטיים שניתנו לבני אדם בימי חיותהּ של העברית, ואולם רק שלושת הראשונים אינם צורמים את אוזנו של דובר העברית בן ימינו. מדוע?

טרם נשיב על השאלה – מעט רקע.

הענקת שמות פרטיים השאולים משמות בעלי חיים מוכרת בעברית למן תקופת המקרא. לאמיתו של דבר, לפי חוקרי מקרא, שמות בעלי חיים היא קבוצת השמות הפרטיים הגדולה ביותר שאינם שמות תאופוריים (שמות שיש בהם שם או כינוי לאלוהות).

יש מהם שניתנים לבני אדם כבר דורות רבים דוגמת דבורה (בראשית לה, ח ועוד) ויונה (מלכים ב יד, כה; יונה א, א ועוד), ויש מהם שחזרו וניעורו רק בימינו דוגמת יעל (שופטים ד, יז ועוד) ואולי גם אַיָּה (שמואל ב ג, ז), כשם העוף הדורס. מנגד, רבים אחרים כלל לא עולים על דעתם של הורים בני ימינו: נחש למשל הוא שמם של שלושה אישים בתנ"ך,[1] חולדה (מלכים ב כב, יד)[2] היא נביאה ידועה, וחמור (בראשית לג, יט ועוד) – שליט מקומי. ברשימה זו אפשר למצוא גם את תחש (בראשית כב, כד), דישון (בראשית לו, כא),[3] תולע (בראשית מו, יג ועוד), בֶּכֶר (בראשית מו, כא ועוד), ציפור (במדבר כב, ב ועוד), עורב (שופטים ז, כה), לַיִשׁ (שמואל א כה, מד ועוד) שפן (מלכים ב כב, ג), שועל (דברי הימים א ז, לו), פרעוש (עזרא ב, ג ועוד), חגב (עזרא ב, מו),[4] וגם השם נוּן (אביו של יהושע) המורה 'דג' בארמית.

יש שהשם המקראי בא בשינוי קל מן המוכר לנו, אולי כצורה משנית לשם בעל החיים הרגיל, דוגמת כָּלֵב (במדבר יג, ו ועוד), עֵפֶר (בראשית כה, ד), עַכְבּוֹר (בראשית לו, לח ועוד), צִבְיָא (דברי הימים א ח, ט);[5] או כצורה נטויה – אם בהוספת צורן הנקבה: צִפֹּרָה (שמות ב, כא ועוד), עֶגְלָה (שמואל ב ג, ה), צִבְיָה (מלכים ב יב, ב ועוד), יַעְלָה (עזרא ב, נו);[6] אם בהוספת צורן אחר: סוּסִי (במדבר יג, יא), גְּמַלִּי (שם יב), בִּכְרִי (שמואל ב כ, א ועוד)  עוֹפַי/עֵיפַי (ירמיהו ח, י), וגם השם חכינאי, העולה מלשון חכמים, מן 'חכינה' או 'עכנא', ἔχιδνα ביוונית, כלומר 'נחש'.[7] כאלה הם גם השמות אֵילוֹן מן אַיִל ('כבש'), עֶפְרוֹן (בראשית כג, ח) מן עֹפֶר, עֶגְלוֹן (שופטים ג, יב ועוד) מן עֵגֶל, צִבְעוֹן (בראשית לו, ב) מן צָבֹעַ, נַחְשׁוֹן (במדבר א, ז) מן נָחָשׁ, וגם עִירָם (בראשית לו, מג) מן עַיִר ו־פִּרְאָם (יהושע י, ג) מן פֶּרֶא ('חמור בר').[8]

יש מן השמות המקראיים שמקובלים עד ימינו, אך פסקו מלשמש שם בעל חיים, כגון שמות האימהות רבקה, לאה ורחל. רחל פירושה 'כבשה', נקבת האַיִל. היא משמשת מילה כללית בתנ"ך: "עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים" (בראשית לב, טו),[9] אך בימינו מוצאים אותה רק בספרות ובשירה. גיזרון השמות לאה ורבקה נחשב מסופק, אבל מקובל להסביר ששניהם מציינים 'פרה', 'עגלה' (בעניין זה ראו כאן). כך או כך, במקרא אין מוצאים אותם כשמות בעלי חיים.

אף את השמות חווה וימימה יש שימנו כאן. אומנם במקרא נדרש השם חווה בזיקה לשם העצם 'חיים': "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (בראשית ג, כ), ואולם סברה רווחת בקרב החוקרים היא שמקור השם חַוָּה קשור במילה הארמית חִוְיָא (וכן حَيَّة, 'חַיַּה' בערבית) שפירושה 'נחש'. השם יְמִימָה (איוב מב, יד), מבנותיו של איוב, מפורש על פי הערבית כ'יונת בר'.

יש שמות בעלי חיים שאימצו יהודים באירופה במאות האחרונות, דוגמת זאב, דוב ואריה.[10] שמות אלו ניתנו לא פעם בסמיכות לשם הלועזי (בגרסת היידיש): "דב בער", "זאב וולף". בקבוצת השמות הכפולים אפשר למנות גם שמות שניתנו בהשראת שבטי ישראל ובעלי החיים שהוצמדו להם בברכת יעקב לבניו בפרק מט בבראשית: יהודה לייב (מיידיש 'אריה'), על פי "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה"; נפתלי הירש (מיידיש 'צבי'), על פי "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה" וגם בנימין זאב על פי "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף". המעניין מכולם הוא השם יששכר דֹב – בפסוקי הברכה: "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם" (שם יד), אלא שבניגוד למזרח הקדום, באירופה של ימי הביניים אין החמור מוערך כל כך, וכך אולי הוחלף החמור בחיה מוערכת אחרת.

בעיקרו של דבר מדובר בעניין תרבותי. בעלי חיים שנקשרים בתודעתנו לתכונות חיוביות (יופי, גבורה, אצילות, חריצות) יתאימו יותר בעינינו לשם פרטי, ואולם ייתכן שבתרבות אחרת או בתקופה אחרת אותם בעלי החיים יזוהו יותר עם תכונות שליליות, ודווקא בעלי חיים אחרים יזוהו עם תכונות חיוביות. וייתכן שאין זו הסיבה היחידה למתן שמות בעלי חיים. מחקר שהתחקה על השם המקראי עכבור גילה שהוא היה נפוץ בכל רחבי המזרח הקדום, וההשערה שניתנה לתופעה המשונה הזאת – מתן שם המַזיק ליילוד – היא שביקשו לשומרו ממַזיקים. אם ההשערה נכונה, היא עשויה להסביר גם את מתן השמות נחש, פרעוש וחגב.

בימינו נתרחבה קשת השמות: רובם מבוססים על שמות בעלי חיים שכבר שימשו לפני כן דוגמת כפיר, לביא, לביאה, ארי, אייל, איילה, איילת, עופר, עופרה, עופרי, צבייה, יונית, יונת ודובי. אבל יש בהם גם חידושים כגון השמות צופית, סנאית, זמיר, ראם ושחף.

--------------------------------------------------------------
[1] נוכרים וישראלים: מלך בני עמון (שמואל א יא, א ועוד), אביה של אביגיל אחות צרויה (שמואל ב יז, כה) ואביו של שׁוֹבִי מרבת בני עמון (שמואל ב יז, כז).
[2] אם כי זעיר פה זעיר שם הוא ניתן בראשית המאה הקודמת.
[3] וכן דִּישָׁן, באותו פסוק.
[4] וכן חגבא (נחמיה ז, מח) או חגבה (עזרא ב, מה).
[5] השם צבי נמצא באיגרות פפירוס מוודי מורבַּעַת שבמדבר יהודה. אולי זו הוראת שמו של טבי, עבדו הנודע של רבן גמליאל, על פי ניקוד השם בכתבי היד של המשנה (טְבִי או טְבֵי, ולא טָבִי כבדפוסים). בארמית טבי (או טביא) פירושו 'צבי'.
[6] וכן יַעְלָא (נחמיה ז, נח).
[7] בימינו נקראו בשמו מינים ארסיים של נחשים מדבריים. מכאן שאין קשר בין עכן במקורות חז"ל לעכן המקראי.
[8] אחדים מהם ניתנים להסבר גם על פי שורשם ולא בזיקה ישירה לשם בעל החיים.
[9] צורת היחיד בתנ"ך היא 'רחל': "כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה" (ישעיהו נג, ז), ובלשון חכמים גם 'רחלה': "רחלה שלא ביכרה וילדה שני זכרים" (תוספתא בכורות ב, ז).
[10] ואומנם בחלק מן המקומות הם היו מקובלים גם בין עמי אירופה (בגרסתם הלועזית).
    [post_title] => אריה, דבורה וצבי – שמות חיות לבני אדם
    [post_excerpt] => שמות בעלי חיים הם חלק בלתי נפרד מרשימת השמות הפרטיים בעברית. בימי קדם התופעה הייתה רחבה במיוחד – התוכלו לנחש אילו שמות בעלי חיים העניקו הורים לילדיהם?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%93%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%95%d7%a6%d7%91%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-12-04 22:05:51
    [post_modified_gmt] => 2023-12-04 20:05:51
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=66625
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)