WP_Post Object
(
    [ID] => 96599
    [post_author] => 60
    [post_date] => 2024-09-08 10:46:54
    [post_date_gmt] => 2024-09-08 07:46:54
    [post_content] => המילה צִיר ידועה במגוון הוראותיה כבר בתקופות קדומות – רובן שרדו עד ימינו. נצא למסע קצר בעקבות המילה הקצרה.
ציר = שליח
ברוב המופעים במקרא, שישה במספר, צִיר הוא 'שליח', ואומנם הוא בא לצד מילים מן השורש של"ח: "וַתְּשַׁלְּחִי צִרַיִךְ עַד מֵרָחֹק" (ישעיהו נז, ט); "וְצִיר בַּגּוֹיִם שָׁלוּחַ" (ירמיהו מט, יא); "וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח" (עובדיה א, א); "צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו" (משלי כה, יג). כידוע אף המילה מַלְאָךְ במקרא פירושה 'שליח' (להרחבה ראו כאן), ואין פלא אפוא שנמצא צִיר לצד מַלְאָךְ: "הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים וּבִכְלֵי גֹמֶא עַל פְּנֵי מַיִם, לְכוּ מַלְאָכִים קַלִּים אֶל גּוֹי מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט" (ישעיהו יח, ב); "מַלְאָךְ רָשָׁע יִפֹּל בְּרָע, וְצִיר אֱמוּנִים מַרְפֵּא" (משלי יג, יז).[1]

חייה של המילה ציר אחרי המקרא נמשכים בעיקר בפיוטים ובשירת ספרד. שם היא זוהתה יותר מכול עם דמותו של משה רבנו, על בסיס הקישור של "צִיר נֶאֱמָן" בספר משלי למשה שעליו נאמר "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה – בְּכׇל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב, ז). בהקשר זה ידועה השורה המליצית מפיוטו של ר' אברהם אבן עזרא: "ארבעה עמדו על הים: צוּר וציר וצאן וצר" [ביאורו לפי הסדר: הקב"ה, משה, ישראל, מצרים].[2]

בעברית החדשה אומצה המילה ציר כבר בתקופת ההשכלה לציון 'שליח', ובמיוחד  נציג של מדינה הנשלח לארץ זרה בעניינים מדיניים, בהתאם להקשר המקראי שבו הציר נשלח "בַּיָּם", "בַּגּוֹיִם" (או "אֶל גּוֹי"), "עַד מֵרָחֹק" (ראו הפסוקים לעיל). בימינו התייחדה המילה 'ציר' לציון דרגה דיפלומטית (שאינה 'שגריר'), והיא משמשת גם לציון נציג של מדינה (state) וכיו"ב בבית נבחרים, וכן לציון 'נציג' בוועידות של תנועות ומפלגות, כגון הצירים (=נציגי התפוצות והארגונים) בקונגרסים הציוניים.
צירי לידה
הוראה אחרת של המילה צִיר – במקרא רק בצורת הרבים צִירִים – היא הכאבים העזים שמקדימים את הלידה. המילה ציר במשמעות זו גזורה מן צו"ר וצר"ר שהוראתם היסודית היא 'פגיעה, מכה, כאב'.

בספר שמואל מסופר שכלתו הֶהרה של עלי, אשת בנו פינחס, מתבשרת שנשבה ארון ה' ושבעלה וחמִיה נהרגו, ומבּהלת הבשורות הקשות "וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ" (ד, יט). בתרגום הארמי צִרֶיהָ הם חֶבְלָהָא, היינו חֵבֶל, 'כאב'. הדמיון עולה גם בפסוקים אחרים: "צִירִים וַחֲבָלִים יֹאחֵזוּן, כַּיּוֹלֵדָה יְחִילוּן" (ישעיהו יג, ח), ומכאן למדים שצירים בהשאלה הם 'כאבים' בכלל, ולא רק לאישה בלידתה, כמו שאומר ישעיהו הנביא במקום אחר: "צִירִים אֲחָזוּנִי כְּצִירֵי יוֹלֵדָה" (כא, ג).
ציר הדלת 
בפסוק אחד בלבד במקרא נזכר ציר הדלת: "הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ" (משלי כו, יד), ודווקא מכאן הסתעפו להן הוראות ותת־הוראות. בשונה מצירי הדלת של ימינו, בימי קדם ציר היה וו או זיז שמחובר לקצה הדלת, נתון בגומה קטנה במפתן או בקרקע כדי שיוכל לנוע אָנֶה וָאָנָה; ובהוראה זו המילה ציר רגילה גם במקורות חז"ל.[3]

בימי הביניים אומצה המילה ציר בתחום הגאומטרייה: המלומד היהודי בן המאה ה־11 אברהם בר חייא בחר בה כדי לציין את מרכז המעגל (או מרכז הכדור);[4] הוא דימה את הציר שעליו סובבת הדלת לנקודה שעליה סובבת המחוּגה. מאוחר יותר בימי הביניים (ועד העת החדשה) השתמשו מלומדים יהודים במילה ציר גם במשמעות 'קוטב' (pole),[5] היינו כל אחת משתי הנקודות שנמצאות על ציר הסיבוב (הציר הדמיוני שסביבו מסתובב הגוף); 'הציר הצפוני' ו'הציר הדרומי' היה כינויָם של שני הקטבים של כדור הארץ.

מכאן התפתחו הוראות משנֶה נוספות: במובן 'סרן', המוט שהגלגל מסתובב עליו; במובן קו, דמיוני או לא, כגון הקווים הניצבים זה לזה במערכת צירים או קו התקדמות (של כוחות צבא וכו') – מכאן באה ההוראה 'דרך, מסלול' ('ציר פילדלפי', 'פתיחת ציר'); ביחסים בין־לאומיים הצירוף 'מדינות הציר' הוא הכינוי שניתן לברית של גרמניה ואיטליה (ומאוחר יותר הצטרפה אליהן יפן) במלחמת העולם השנייה – על פי the axis או axis powers בלעז (ואף הביטוי המודרני מן האלף הנוכחי 'ציר הרשע', על פי axis of evil).
ציר = רוטב
ציר הוא גם רוטב שמופק מבשרם של בעלי חיים (דג, כבש, בקר). זהו הציר היחיד שאינו מופיע במקרא. והינה בעדי הנוסח הטובים של המשנה הוא מנוקד תדיר בצירי: צֵיר (ולעיתים אפילו בלי יו"ד: צֵר). המילה מוכרת גם מן הארמית: צירא, אך מקורה לא הוברר דיו.
ציר = פֶּסֶל
ההוראה הנדירה ביותר של ציר היא 'פסל'. בנבואת ישעיהו מוצאים "הָלְכוּ בַכְּלִמָּה חָרָשֵׁי צִירִים" (מה, טז), ואין ספק ש"חרשי צירים" הם בעלי המלאכה שיוצרים פסלים.[6] במובן זה המילה ציר קרובה אל המילים ציור וצורה ואל השורש יצ"ר. להוראה זו אין מהלכים של ממש בעברית לדורותיה.

__________________________________
[1] מכאן היה מי שסבר שצִיר זהה עם עִיר בארמית במובן 'מלאך', למשל בספר דניאל: "וַאֲלוּ עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת" [=והינה מלאך וקדוש מן השמיים יורד] (ד, י), שהרי צ עברית עשויה להתחלף עם ע ארמית (כגון ארץ–ארע; להרחבה ראו כאן). ואולם במילוני המקרא החדשים מקובל להסביר כי עִיר קרוב אל עֵר (מן השורש עו"ר), כאמור בפרשנות המקרא, ובלשון רש"י: "שהוא [המלאך] עֵר לְעולם".
[2] הקשר בין ציר (נאמן) לנביא עולה גם במימרה באבות דר' נתן: "עשרה שמות נקרא נביא [במקרא]: עבד, מלך, שליח, צופה, חוזה, חולם, ציר, רואה, נביא, איש האלהים" (אבות דרבי נתן, נוסח ב, לז; בנוסח א: 'ציר נאמן').
[3] במשנת כלים: "הדלת והנגר והמנעול והפותה שתחת הציר, הציר, הקורה והצינור" (יא, ב; ראו גם מועד קטן א, י). המשנה מציינת שני חלקים: הציר שהוא הזיז בדלת, והפּוֹתָה – הגומה שהציר נתון בה. מילה זו נזכרת כבר במקרא: "וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת הַבַּיִת" (מלכים א ז, נ).
[4] המילה מרכז עצמה מקורה בערבית (مَرْكَز, מַרְכַּז), ובספרות ימי הביניים היא קיבלה צורה עברית – מֶרְכָּז.
[5] בדומה למרכז, אף היא מילה ערבית (قُطْب, קֻטְבּ) שקיבלה צורה עברית בספרות המדע של ימי הביניים.
[6] וסומכים לכאן גם את הכתיב בפסוק מתהלים: וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר וְצוּרָם [הכתיב: צירם] לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ" (תהלים מט, טו).
    [post_title] => ציר
    [post_excerpt] => המילה צִיר, שנמצאת בימים אלו בכותרות, ידועה במגוון הוראותיה כבר בתקופות קדומות – רובן שרדו עד ימינו. נצא למסע קצר בעקבות המילה הקצרה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a6%d7%99%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-09-22 10:33:37
    [post_modified_gmt] => 2024-09-22 07:33:37
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=96599
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 25977
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2017-12-27 16:33:36
    [post_date_gmt] => 2017-12-27 14:33:36
    [post_content] => 
מילים עתיקות בשירות המדינה:
אֲגַף, אֶזְרָח, אֲמָנָה, אַשְׁרָה, בִּירָה, הֲלִיךְ, הֶסְגֵּר, הַסְגָּרָה, הַסְכָּמָה, הֲפָרָה, חֻקָּה, חִקּוּר, חֲנִינָה, חֵרֶם, יוֹעֵץ, כְּהֻנָּה, כְּנֶסֶת, לִשְׁכָּה, מָעֳמָד, מוֹעָצָה, מוֹשֵׁל, מַטֶּה, מְמֻנֶּה, מִמְשָׁל, מֶמְשָׁלָה, מִפְלָגָה, מַשְׁבֵּר, מִשְׁטָר, מִשְׁלַחַת, מִשְׁפָּט, מִשְׂרָה, נָגִיד, נְצִיב, נָשִׂיא, סֶגֶל, סִיעָה, עִצּוּמִים, עֲרָר, פְּטוֹר, פְּשָׁרָה, צוֹעֵר, צִיר, רִשָּׁיוֹן, רָשׁוּת, שַׁגְרִיר, שׁוֹפֵט, שִׁפּוּט, שַׂר, שְׂרָד, שְׂרָרָה, תְּבִיעָה, תֶּקֶן
מילים מתקופת המדינה שבדרך:
אֶזְרָחוּת, אַפְלָיָה, הַאֲצָלָה, הַצְהָרָה, וַעֲדָה, מְדִינִיּוּת, מִנְהָל, מַעֲצָמָה, מִשְׁטָרָה, נְצִיגוּת, סַמְכוּת, עַצְמָאוּת, רָאשׁוּת, רוֹדָן, רִשְׁמִי, תְּחוּלָה, תַּעֲמוּלָה, תַּקְדִּים
מילים מחודשות מתקופת המדינה:
אִשְׁרוּר, בַּדְלָנוּת, בּוֹרְרוּת, בִּזּוּר, בִּנְאוּם, דּוּ־קִיּוּם, דֶּרֶג, דַּרְכּוֹן, הַשְׁעָיָה, יַחְדָּה (קואליציה), יִצּוּג, לְאֻמִּיּוּת, מַאֲחָד (פדרציה), מִדְרָג, מִזְכָּר, מִדָּתִיּוּת, מַמְלַכְתִּי, מִמְסָד, מְשִׁילוּת, מִתְוֶה, נֶגְדָּה (אופוזיציה), נֹהַל, סַחֶבֶת, קְצֻבָּה, רִבּוֹנוּת, רִכּוּזִי, שְׁדֻלָּה, שָׁפִיט, תַּאֲגִיד, תֻּבְעָנָה, תַּזְכִּיר, תְּחִקָּה, תִּכְנוּן, תַּמְלוּגִים, תַּסְקִיר, תַּצְהִיר, תִּשְׁאוּל



סיפוריהן של המילים: מֶמְשָׁלָה, שַׁגְרִיר, עַצְמָאוּת, דַּרְכּוֹן
מֶמְשָׁלָה – בתנ"ך המילה מציינת 'שלטון', 'שליטה', למשל: "אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם [=למשול ביום] וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה" (בראשית). פעם אחת היא מציינת את אנשי השלטון, ככתוב על סנחריב מלך אשור "וְכָל מֶמְשַׁלְתּוֹ עִמּוֹ" (דברי הימים), ועל פי זה חוּדש המשמע המוכר לנו כיום: חֶבֶר השרים העומד בראש המדינה.

שַׁגְרִיר – בתלמוד הירושלמי מובא משל על שני מלכים ושגריריהם: "מלכו של זה גדול ממלכו של זה ושגרירו של זה גדול משגרירו של זה". לפי הפירוש המקובל שַׁגְרִיר פירושו 'שליח', שכן שִׁגֵּר פירושו 'שילח': "משל למלך ששיגר את בנו לבית המשתה" (ספרי דברים). את החיבור בין השגריר לקונסול – נציג של רשמי של המדינה במדינה אחרת, הציע העסקן והעיתונאי חיים מיכל מיכלין במכתב בענייני לשון שפרסם בעיתון 'האור' בשנת תרנ"ג, 1893.

עַצְמָאוּת – את המילה עַצְמָאוּת חידש איתמר בן אב"י בראשית המאה העשרים, ולימים אף קרא לספרו האוטוביוגרפי 'עם שחר עצמאותנו'. בלשון חכמים רגילים ביטויים דוגמת 'ברשות' עצמו', 'לעצמו', 'בעצמו' המדגישים שעושה הפעולה מבצע אותה בכוחו, לבדו, ללא עזרת אחרים, ונראה שאלו היו ההשראה לחידוש המילה.

דַּרְכּוֹן – את המילה דַּרְכּוֹן – מן דֶּרֶךְ – חידש עורך העיתון 'מולד' אפרים ברוידא לבקשת ידידו משה שרת, שר החוץ הראשון של מדינת ישראל. בתקופת ההשכלה שימשו לכך כמה מונחים אחרים, ובהם מַסָּעִית, כְּתַב תִּיּוּר, תְּעוּדַת מַעֲבָר, מִכְתַּב צֵאת וָבוֹא.
חידון הוא והיא
    [post_title] => עברית שולטת!!!
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%a9%d7%95%d7%9c%d7%98%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2018-01-11 13:09:13
    [post_modified_gmt] => 2018-01-11 11:09:13
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=25977
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)