WP_Post Object
(
    [ID] => 90196
    [post_author] => 19
    [post_date] => 2024-01-11 19:27:14
    [post_date_gmt] => 2024-01-11 17:27:14
    [post_content] => בעברית שבפינו מהלכים ביטויים כגון כללו של דבר או לגופו של עניין מבלי לפרש מהו הדבר או העניין. בהנחה שמתכוונים ל'דבר' או 'עניין' ידועים לשומע או לקורא, כמו בצירופים אחרים במבנה הזה דוגמת "דבריה של המרצָה" (ולא "דבריה של מרצה") או "נאומו של השר" (ולא "נאומו של שר"), נשאלת השאלה: לאן נעלמה בהם ה' הידיעה?

נתאר את מבנה הצירוף בטבלה:



[שם עצם + כינוי חבור]
דבריה
כללו


'של'
של
של


[שם עצם]
המרצה
דבר



מדובר בצירוף 'של' שבו לאיבר הראשון מצטרף כינוי חבור מקדים המוסב על האיבר השני (דבריה > הדברים שלה, של המרצָה). צירוף זה של סמיכות מפורקת (באמצעות 'של') עם כינוי מקדים מכונה בקרב הלשונאים "סמיכות כפולה".[1]

התשובה לשאלת היעלמותה של ה' הידיעה בצירוף כללו של דבר ודומיו נעוצה בסיפור לידתה של המילית 'של'. בעיקרהּ 'של' היא צירוף ש' הזיקה ואות השימוש ל־. במקרא רגיל הצירוף 'אשר ל־' להבעת שייכות: "הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ" (בראשית כט, ט), "שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם" (ויקרא טז, טו) ובתקופה מאוחרת יותר החליפה ש־ את אשר בתהליך שרישומיו ניכרים כבר בעברית המקראית המאוחרת: "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה" לעומת "מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה". לפי זה מתבקש כמובן שרצף האותיות של־ יהיה מחובר למילה שאחריו, ואומנם כך מוצאים לא רק בדוגמה המקראית היחידה לעיל אלא גם בכתבי היד הטובים של ספרות חז"ל, כגון בכתב יד קאופמן למשנה: כוסות שליין (פסחים י, א), רחובה שלעיר (מגילה ג, א), פתחו שלבית (אהלות יז, ה).

חוקרי לשון חז"ל העלו טעמים שונים להיפרדות האותיות של־ והפיכתן למילה עצמאית, אבל דבר אחד ברור למדי: אם אומנם הן מחוברות לשם העצם שלאחריהן – היידוע מובע בניקוד האות ל', כדין היידוע באותיות השימוש בכ"ל (למשל: בְּ + הַ + בַּיִת > בַּבַּיִת), ולפי זה: פתחו שלַבּית. משעה שנתפרדו האותיות של משם העצם שוב לא הוסיפו את ה' הידיעה במקום הצפוי, וכך הצירוף "פתחו שלבית" לא הפך ל"פתחו של הבית" אלא ל"פתחו של בית".[2]

היפרדות המילית 'של' והתאפסות היידוע כבשו את דפוסי המשנה והתלמוד, וכך נקלטו צירופים אלו בקרב לומדי מקורות העברית במשך מאות שנים. ה"תקלה" ההיסטורית הזו הולידה צירופים שגורים כגון ריבונו של עולם, אף שברור שהמילה 'עולם' אמורה להיות מיודעת,[3] כשם שסתם כך נגיד "צידו האחר של העולם" (ולא "של עולם"). בכלל זה השתרשו ביטויים שהאיבר השני בהם הוא 'דבר' (ויסודם בלשון חכמים) שנעשו שגורים בכתיבה העיונית: כללו של דבר, קיצורו של דבר, סופו של דבר, עיקרו של דבר, טעמו של דבר, פירושו של דבר, לאמיתו של דבר, לגופם של דברים, וכן קיצורו של עניין, לגופו של עניין ועוד. ברי כי במקור הייתה כאן תווית יידוע: "כללו שֶׁלַּדָּבָר" כלומר "כללו של הדבר", הוא הדבר הידוע שדובּר בו עד עתה.

אכן בשימוש החופשי בעברית בת ימינו צירופי סמיכות כפולה הם לעולם מיודעים (לא תמיד נחוצה ה' הידיעה, שכן יש שהאיבר השני מיודע מעצמו: שם פרטי כגון 'תלמידיו של אהרן'; או שם הבא בכינוי שייכות: 'סיפוריה של אימי'). ואולם דרך ההבעה ללא היידוע, ירושת הכתיב של מקורות העברית במאות השנים האחרונות, הולידה בימינו גם צירופים ספרותיים חסרי יידוע דוגמת "סיפורה של שפחה" או "גלגוליו של מעיל" – שהקורא אינו נדרש לתווית יידוע בהם (אף שהשפחה או המעיל הם מסוימים וידועים).

__________________________
[1] ומה טעם 'כפולה'? כיוון שהזיקה בין איבר א לאיבר ב באה בשתי דרכים: הכינוי המקדים והמילית 'של'. יש המסתייגים מן השימוש במילה 'סמיכות' לצירופים אלו וגם לצירופים דוגמת 'הדשא של השכן' המכונים 'סמיכות מפורקת' או 'סמיכות פרודה' – שכן אין בהם הייחוד של מבנה הסמיכות (ראו כאן). כך או כך נראה שכיום הוראתם זהה (דברי המרצה = דבריה של המרצה = הדברים של המרצה), והבחירה ביניהם היא לרוב עניין של סגנון.
[2] לתופעה בכללה ראו גם כאן.
[3] ההגייה המיודעת נשתמרה במסורת תימן: "ריבונו שֶׁלָּעוֹלָם".
    [post_title] => לגופו של עניין
    [post_excerpt] => בעברית שבפינו מהלך הביטוי 'לגופו של עניין' מבלי לפרש מהו העניין. בהנחה שמתכוונים ל'עניין' ידוע לשומע או לקורא, נשאלת השאלה: לאן נעלמה ה' הידיעה?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%92%d7%95%d7%a4%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%a2%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9f
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-01-29 14:07:19
    [post_modified_gmt] => 2024-01-29 12:07:19
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=90196
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 51553
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2021-06-03 17:29:05
    [post_date_gmt] => 2021-06-03 14:29:05
    [post_content] => חכם יהודי מכונה בעברית רַב – מניין אפוא צצה הנו"ן בצורת הרבים רַבָּנִים ובשם המופשט רַבָּנוּת?
רב
לצד שימושיה הרבים של המילה רַב בתנ"ך כשם תואר במובן 'גדול', 'מרובֶּה', המילה משמשת בעברית המקראית (בעיקר המאוחרת) שם עצם במובן 'שׂר', 'ראש': "וַיִּשְׁלַח נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים וּנְבוּשַׁזְבָּן רַב סָרִיס וְנֵרְגַל שַׂרְאֶצֶר רַב מָג וְכֹל רַבֵּי מֶלֶךְ בָּבֶל" (ירמיהו לט, יג), ואף בארמית המקראית נזכר רַב טַבָּחַיָּא (והשוו ל"שַׂר הַטַּבָּחִים" בבראשית). בהוראה קרובה ובהשפעת הארמית המילה רב משמשת בלשון המשנה במובן 'אדון', 'בעלים': "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" (אבות א, ג), ובהשאלה גם 'מורה', 'חכם': "בוא בשלום רבי ותלמידי – רבי בחכמה ותלמידי שקיבלת עליך את דבריי" (ראש השנה ב, ט).
רבנים
צורת הרבים של רב באה במשנה ובתוספתא רק בכינויים: "אם היה אחד מהן רבו – הולך אצל רבו, ואם היו שניהם רבותיו – למקום שירצה ילך" (משנה עירובין ג, ה), "מעשה שהפסיקו רבותינו לקרית שמע ולתפלה" (תוספתא ברכות ב, יא).[1] הבסיס לצורת הרבים הוא רַבּוֹת־, אולי כדי לבדלהּ מן התואר רבים שמשמש גם שם תואר "מועצם" במובן 'אנשים רבים' (כמו בצירוף 'רשות הרבים').

צורת הרבים הגרודה של רב, שבאה רק במקורות מאוחרים יותר, היא רַבָּנִים – בצורן הריבוי הכפול ־נִים (המורכב מסיומת הרבים ־ָן המוכרת מן האכדית ומסיומת הרבים הרגילה ־ִים). תופעה זו ידועה ממילים מקראיות דוגמת נִצָּנִים, צורת רבים של נֵץ או נִצָּה (רק מאוחר יותר נגזרה ממנה לאחור צורת היחיד נִצָּן).
רבנן ורבנוּת
צורת הרבים הארמית רַבָּנַן שבתלמוד הבבלי פירושה 'רבותינו', בכינוי המדברים, והיא נפוצה הרבה מצורת הרבים הגרודה רַבֵּי (או רַבְּוָותָא).[2]

מקובל לומר כי השם המופשט רַבָּנוּת (שמובנו המקורי הוא 'שררה', 'אדנות'), כמו במשנה במסכת אבות "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" (א, י), שאול מן הארמית. הפסוק "הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ" (בראשית מג, לג) למשל מיתרגם בתרגום יונתן "רַבָּא כְּהִלְכַת רַבָּנוֹתֵיהּ".
ריבונו של עולם
המילה רִבּוֹן נקרית פעם אחת במשנה, בנטייה בלבד, בצירוף הנודע רבונו שלעולם (תענית ג, ח), כאן מובנה 'אדון', וכך הרבה בתלמודים ובמדרשים, וגם בלשון התפילה ("רבון כל העולמים"). בעדי הנוסח השונים היא באה גם בניקודים רַבּוּן ורַבּוֹן. חוקרים אחדים משערים כי הצורה בפתח היא הצורה המקורית, ואילו רִבּוֹן בחיריק היא תוצר של השפעה בבלית. כך או כך, צורה זו נשתלטה ונעשתה הרווחת בימינו. בעברית החדשה היא משמשת לציון ישות שלטת של מדינה, וממנה נגזר השם המופשט רִבּוֹנוֹת.[3]
נספח: התארים רבי ורבן
לפני שמות חכמים מוצאים במקורות חז"ל את התואר רבי, היינו 'מורי' (למשל 'רבי עקיבא'). לעומתם – חכמי התלמוד שמוצאם בבבל מכונים בתואר רב (למשל 'רב נחמן', ולא "רבי נחמן"). חוקר לשון חז"ל יחזקאל קוטשר הראה כי אין רב בארמית הבבלית אלא 'רבי', ובצורה רב שלפנינו נשלה התנועה הסופית (במקרה זה i). נשילת התנועות הסופיות היא מקווי הלשון המובהקים של הארמית הבבלית.[4]

לצד התואר רבי מוכר מלשון המשנה גם התואר רבן (למשל 'רבן גמליאל'). מקובל לומר כי אין רבן אלא צורה בסיומת ארמית שמובנה 'רַבֵּנוּ': כינוי הקניין של המדברים בכמה מלהגי הארמית הוא  ־ַן, וכשם שרבי הוא 'מורִי', היינו רבו של היחיד, כך רבן הוא 'מורֵנו', רבו של הכלל. ואומנם תואר זה מיוחד לחכמים ששימשו נשיאי הסנהדרין.

ברם חוקר הלשון זאב בן־חיים טען כי לא סביר שדוברי עברית יצרפו כינוי מדברים ארמי (־ַן) לשם עברי (רַב).[5] על כן הוא סבר שהמילה רַבָּן היא צורה עצמאית (בלא שום כינוי) שנוצרה בדרך של גזירה לאחור מצורת הרבים רבנים.[6] אולם מצד המקורות ובשונה מן התואר רבן אין הצורה רבנים נקרית בלשון התנאים אפילו פעם אחת. היא מוכרת מלשון האמוראים ומן הארמית בארץ ישראל (בצורה 'רבנין'), ולדעת בן־חיים לא מן הנמנע שהיא שימשה גם ברובד קדום יותר של העברית ורק בדרך מקרה לא נזדמנה (או שבאמת לא שימשה, אבל 'רבן' הגזורה ממנה בארמית נשאלה לעברית כבר בלשון המשנה).[7]

__________________________________________
[1] צורה זו מוכרת מן הפנייה "גבירותיי ורבותיי" (בבואת הפנייה הדומה בלשונות אירופה): גבירותיי לנשים, ורבותיי (ולא "אדוניי") לגברים.
[2] את הצורה רבנן שנקרית לעיתים בתלמוד הירושלמי מקובל להסביר כהשפעה בבלית, חלף הצורה המקורית רבנין (שכן "רבותינו" בכינוי המדברים בארמית ארץ־ישראלית צריך להיות 'רבנינן'). מכאן שהכינוי הכללי לחכמים שונה בשני התלמודים.
[3] נחלקו החוקרים בדרך יצירתה: יש הטוענים כי בדומה ל'רבן', אף היא נגזרה לאחור מן הרבים 'רבנין' וההבדל בסיומת בין רַבון לרבן אינו אלא הבדל שבדיאלקט. ואילו לדעת בן־חיים רבון נוצרה ישירות מן הבסיס רַב + הצורן הסופי ־וֹן.
[4] חוקר לשון חז"ל יוחנן ברויאר עסק בעניין זה בהרחבה (ראו ברשימת המקורות). מדוגמותיו: הביטוי התלמודי "אמרה לי אם" שבפי האמורא אביי, למשל "אמרה לי אם: בר שית למקרא בר עשר למשנה". אם היא 'אִמִּי', בנשילת התנועה הסופית i.
[5] לדעת קוטשר אין להניח ש'רב' במובן זה היא מילה עברית, וגם אם כן – אף שלא מצינו צירוף כינוי ארמי למילה עברית – הדברים אמורים בתואר שעשוי לייצג ביטוי קפוא.
[6] לפי זה רבן היא צורת משנֶה של רב, וכך מתבאר יפה הביטוי תינוקות של בית רבן – 'בית רבן' הוא מעין כינוי ל'בית ספר'. לדעת אחרים רבן בביטוי הזה הוא 'רַבָּם', 'הרב שלהם'.
[7] חוקרים אחרים חלקו על שיטה זו מטעמים שונים. קוטשר ציין למשל שבמסורת תימן התואר רבן מנוקד בפתח בבי"ת (רַבַּן) ככינוי המדברים בארמית (ולא רַבָּן בקמץ, כאילו מדובר בצורה עצמאית). ברויאר הקשה שלפי זה לא ברור מה טעם נתייחד התואר 'רבן' לנשיא לעומת 'רבי'. עם זאת מוסכם כי הצורה רבן כמילה עצמאית נקרית במקורות חז"ל (למשל "חד רבן" בירושלמי תרומות ח, ו; מו ע"א) ונוצרה בגזירה לאחור מן 'רבנין', אבל אין זה התואר הידוע. לפי זה התואר רבן 'רבנו' לחוד והמילה העצמאית רבן – נגזרתה של רבנין – לחוד.
    [post_title] => רב ורבנים
    [post_excerpt] => חכם יהודי מכונה בעברית רַב – מהיכן אפוא צצה הנו"ן בצורת הרבים רַבָּנִים? ואיך זה קשור ללשון הפנייה המוכרת "גבירותיי ורבותיי"?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a8%d7%91-%d7%95%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-03-17 11:38:30
    [post_modified_gmt] => 2024-03-17 09:38:30
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=51553
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)