WP_Post Object
(
    [ID] => 105932
    [post_author] => 49
    [post_date] => 2025-02-27 15:29:30
    [post_date_gmt] => 2025-02-27 13:29:30
    [post_content] => אנו נשאלים לא פעם כיצד נכון להתנסח: 'צפונית לתל אביב' או 'מצפון לתל אביב'? ומה הניסוח המומלץ כשמדובר בכפל כיוונים: 'צפונית־מזרחית ל־' או 'מצפון־מזרח ל־' ואולי 'צפון־מזרחית ל־'?

ממקורות העברית הקלסית מצטיירת תמונה די ברורה – הדגם צפונית ל־ אינו משמש כלל. לעומת זאת הדגם מצפון ל־ מתועד במקורות לצד דגמים נוספים. הינה פירוט הדברים (והם יפים כמובן לכל רוחות השמיים ולא רק לצד צפון).

מצפון ל־

בלשון המקרא נמצא רק הדגם מצפון ל־: "וַיַּחֲנוּ מִצְּפוֹן לָעַי" (יהושע ח, יא); "וַיָּשִׂימוּ הָעָם אֶת כׇּל הַמַּחֲנֶה אֲשֶׁר מִצְּפוֹן לָעִיר וְאֶת עֲקֵבוֹ מִיָּם לָעִיר" (שם יג); "וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים" (בראשית ג, כד); "וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק" (שם יד, טו).[1] וכן מוצאים בהיפוך הסדר: "וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה לוֹ מִצָּפוֹן [ולא 'מצפון לו']" (שופטים ז, א). מצָפון ל־ (בקמץ) רווח בעברית החדשה, והוא הדגם המומלץ.[2]

צפונה ל־

עוד נמצא בלשון המקרא את הדגם צפונה ל־ – בה' המגמה – אך הוא נדיר: "וְאַחֲרֵי כֵן בָּנָה חוֹמָה חִיצוֹנָה לְעִיר דָּוִיד מַעְרָבָה לְגִיחוֹן בַּנַּחַל" (דברי הימים ב לג, ד). חיפוש זריז מראה כי הדגם הזה נדיר גם במקורות מאוחרים יותר, אבל הוא מצוי בספרות ההשכלה ורגיל על לשונם של רבים מדוברי העברית בימינו: 'מזרחה לכביש 4 כבר לא תמצא חבצלות'; ולצידו אף צפונה מ־: 'הגענו לקיבוץ מעגן מיכאל וצפונה משם חזינו בפריחת צבעונים מרהיבה'.

(ל)צפונו של

בלשון חכמים דרך ההבעה הרגילה היא "סמיכות כפולה" (להרחבה – ראו כאן), היינו כינוי חבור + המילית שֶׁל: "בית המטבחיים היה לצפונו שלמזבח" (משנה מידות ג, ה), "היכן שורפין אותן? בבית הדשן הגדול חוץ לירושלם לִצפונה של ירושלם חוץ לשלש מחנות" (תוספתא כיפורים ג, יז); "אסור להלך למזרחו שלמצורע ארבע אמות" (ויקרא רבה טז, ג).[3] דגם זה אינו משמש כלל בלשוננו כיום.

צפונית ל־

הדגם הרווח בלשון ימינו הוא צפונית ל־. סביר שהוא מבוסס על שם התואר 'צפוני', 'צפונית' שהתגלגל לתואר הפועל לציון מקום. בעברית של ימינו אנו מורגלים ביצירת שם תואר משם עצם באמצעות הוספת הסופיות ־י (לזכר) ו־ית (לנקבה), למשל 'אזרחי' מ'אזרח' או 'ציורית' מ'ציור'. שמות תואר בסיומת ־י המבוססים על שמות ארבע רוחות השמיים עולים לראשונה בלשון חכמים, לדוגמה "בא לו לפשפש הצפוני" (משנה תמיד ג, ז); "קרן מזרחית־צפונית" (משנה מידות ד, ה).[4]

ניצנים לשימוש במבנה צפונית ל־ (בהוספת ל־ לתיאור המקום) לציון מיקום יחסי אפשר למצוא בספרות הרבנית בימי הביניים – ועדיין בתפקיד שם תואר. כך למשל בפירוש רש"י (המאה ה־11) ליחזקאל (מב, י): "[...] חצר הפנימית שהיא מערבית לחיצונית". לפי זה, ככל שם תואר, כשמדובר בשם עצם בזכר ההתאם יהיה לזכר, ולכן את הפסוק "וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ" (עמוס ח, יב) מפרש אבן עזרא (המאה ה־12): "ונעו מִים סוף שהוא דרומי לארץ ישראל".

דגם חדש זה מתרוצץ לצד הדגמים הוותיקים ממנו. כך למשל את הפסוק "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה" (ירמיהו א, יד) מפרש אברבנאל (המאה ה־15): "רומז לבבל שהיא צפונית לארץ ישראל", ולעומתו אצל רש"י: "בבל לִצפונה של ארץ ישראל היא", כדרכה של לשון חז"ל. בפירוש הרמב"ן (המאה ה־13) לבראשית לה, יח משמשים שני מבנים בערבוביה:
ולא הבינותי זה שתהא ארץ ישראל דרומית לארם נהרים, שהרי ארם מזרחית לארץ ישראל... ויעקב עבר את הירדן שהוא למזרחה של ארץ ישראל, והיה חוזר דרך אדום שהוא בדרום ארץ ישראל. נמצא ארם מזרחית דרומית לארץ ישראל וארץ ישראל לצפונה [של ארם].
כך או כך, למן ספרות ההשכלה הניסוח הזה כבר רווח יותר גם לא כשם תואר, אלא כתואר הפועל – לדוגמה: "פקיעין הוא כפר קטן, מערבית דרומית לצפת על דרך עכו" ('מארץ ישראל' ליהודה גור, 1897), כלומר ללא התאם למין הדקדוקי של השם הקודם לו.[5]

ומה מעמד התקן של צפונית ל־ בימינו? בספרי תקנת הלשון הדגם צפונית ל־ לא התקבל. אבא בנדויד הנחה את עורכי השידורים להימנע ממנו משום שאינו מוכר ממקורות העברית הקלסית ולהעדיף את המבנה המורש (והרגיל) מצפון ל־. ברם נראה כי קשה לפסול את צפונית ל־, משני טעמים: (א) המבנה הזה מהלך בספרות העברית מאות בשנים; (ב) בעברית ימינו יש שימוש נרחב בשם התואר בנקבה בתפקיד תואר הפועל (כגון [מבחינה] טכנית, דקדוקית, מוסרית), והרי הוא חלק מהתפתחות טבעית שכבר קנתה שביתה בלשוננו, ואין מי שפוסלה על הסף.

כיצד נביע כפל כיוונים?

ממה שראינו עד עתה נראה שלרשות דוברי העברית עומדות שתי דרכים עיקריות להבעת כפל כיוונים: מצְפון־מזרח ל־ וגם צפונית־מזרחית ל־. עם זאת נמליץ לקבוע שיטה אחידה: מי שנוקט 'מצפון ל־' יכתוב מצפון־מזרח ל־ ומי שנוקט  'צפונית ל־' יכתוב צפונית־מזרחית ל־.

למעשה עוד דגם משמש: צפון־מזרחית ל־. לפי האמור עד כה דומה שאין מקום לדגם זה. ואולם גם במקרה זה יש מקום לשיקול דעת: לפי הבירור שלעיל, יסודו של המבנה צפונית ל־ בשם תואר, ואם אומנם אין דופי בשם התואר המורכב צפון־מזרחי (לזכר) או צפון־מזרחית (לנקבה) – כדין שמות תואר מורכבים אחרים שנוצרו מהוספת ־י לצירוף, דוגמת יום־יומי, ים־תיכוני, ארץ־ישראלי – קשה לפסול אף את צפון־מזרחית ל־.

סיכומו של דבר: אין פסול בצפונית ל־ (ולפי זה גם ב'צפונית־מזרחית ל־' ואף 'צפון־מזרחית ל־'). המבקשים ללכת בדרכם של מקורות העברית הקלסית יקפידו על מצפון ל־ (וממילא גם על 'מצפון־מזרח ל־').

________________________________
[1] יָם פירושו 'מערב' (על פי מקומו של הים התיכון ביחס לארץ); על קֶדֶם במובן 'מזרח' ראו כאן; שְׂמֹאל הוא 'צפון' (וכן יָמִין – 'דרום'. ראו למשל מל"ב כג, יג). לא דנּו כאן בצדדים 'ימין' ו'שמאל' והשימוש בהם לציון מקום יחסי, כגון "וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות יד, כב).
[2] המילה צפון באה בשווא בצד"י ברוב ההיקרויות. פעם אחת בקמץ – ביחזקאל ח, ב: "מִצָּפוֹן לְשַׁעַר הַמִּזְבֵּחַ". בירור הצורה צְפון בשווא הוא סוגיה לעצמה ולא עסקנו בה כאן (ראו מאמרו של בן־דוד ב'מבחר מקורות').
[3] המבנה של סמיכות כפולה, כשהאיבר הראשון מציין אחת מארבע רוחות השמיים, משמש בלשון חכמים גם לציון 'החלק הצפוני (של דבר)', ולא רק מה שמצפון לו (מבחוץ), כגון "תלש צפונהּ שלשדה לקנות דרומהּ" (ירושלמי בבא בתרא ג, א), "אכל במזרחהּ שלתאנה [=עץ תאנה] ובא לאכול במערבהּ" (ירושלמי ברכות ו, ח). אין זה המקום להרחיב על חילופי מילות היחס ב־/ל־ בלשון חכמים.
[4] דוגמה אחת אפשר למצוא גם במקרא בספר יואל: "וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם" (יואל ב, כ), במקרה זה מדובר בשם תואר "מועצם".
[5] ואולי תרם כאן רוב מוחלט של היקרויות בהתאם לנקבה – בעיקר כיוון שמדובר בשם פרטי של ארץ או מדינה או עיר שהוא תמיד בנקבה.
    [post_title] => מצפון ל־ או צפונית ל־
    [post_excerpt] => אנו נשאלים לא פעם כיצד נכון להתנסח: מצפון לתל אביב או צפונית לתל אביב? עיון במקורות העברית מלמד שיש יותר מאפשרות אחת.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%a6%d7%a4%d7%95%d7%9f-%d7%9c%d6%be-%d7%90%d7%95-%d7%a6%d7%a4%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%aa-%d7%9c%d6%be
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2025-03-12 18:41:29
    [post_modified_gmt] => 2025-03-12 16:41:29
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=105932
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 4104
    [post_author] => 40
    [post_date] => 2014-04-23 12:03:07
    [post_date_gmt] => 2014-04-23 09:03:07
    [post_content] => 
תֶּה וְאֹרֶז יֵשׁ בְּסִין, אֶרֶץ הַנִּדַּחַת
 וּבְאַרְצֵנוּ יֵשׁ חַמְסִין וְכָל מִינֵי קַדַּחַת.
(אברהם שלונסקי)
עונות המעבר בארץ ישראל מלֻוות בימים חמים ויבשים מאוד. רבים מכנים את מזג האוויר הזה בשם חַמְסִין, ואולם המונח התקני הוא שָׁרָב. למילה חַמְסִין משמע אחר: רוח דרומית חמה ויבשה האופיינית לארץ מצרים.

המילה שָׁרָב מקורה בתנ"ך, ומקובל לפרשה חום ויובש: "לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ" (ישעיהו מט, י), "וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם" (ישעיהו לה, ז). בלשונות שמיות אחרות מילים מאותו השורש נושאות משמעות דומה ('חום' בארמית ארץ־ישראלית, 'רוח מדברית חמה' בסורית ועוד).

המילה חַמְסִין התגלגלה אלינו מן הערבית המצרית – ככל הנראה בימי המנדט הבריטי (משערים שהביאוה לארץ חיילים בריטים ששירתו במצרים). מילה זו מציינת את הרוח החמה והיבשה הנושבת במצרים מכיוון דרום ונושאת עימה אבק חולות. על מקור שמה של רוח זו כתב הבלשן חיים בלנק:
הלשון העממית קשרה אותה לתקופה שבין חג הפסחא של הקופטים (נוצריי מצרים) לבין חג השבועות שלהם, תקופה שהיא בת חמישים יום, ומכאן שמן של הרוחות: רוחות חמישים הימים, או רוחות החמישים ("אריאח אל־ח'מסין").
בלנק מציין כי בלשונם של ערביי ארץ ישראל אין שם מיוחד לרוח הדרומית הזאת, שלא כמו הרוח המזרחית החמה והיבשה הידועה בשם שַׁרְקִיָּה (מן הערבית התגלגל שמה גם לאיטלקית: שִׁירוֹקוֹ). שמה העברי של רוח מזרחית זו הוא רוּחַ קָדִים (מן קֶדֶם = מזרח) – צירוף שמקורו במקרא.
    [post_title] => שרב וחמסין
    [post_excerpt] => רבים מכנים את מזג האוויר החם והיבש בשם חַמְסִין, ואולם המונח התקני הוא שָׁרָב. למילה חַמְסִין משמע אחר: רוח דרומית חמה ויבשה האופיינית לארץ מצרים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a9%d7%a8%d7%91-%d7%95%d7%97%d7%9e%d7%a1%d7%99%d7%9f
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2025-03-27 09:21:50
    [post_modified_gmt] => 2025-03-27 07:21:50
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=4104
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 1002
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-02-20 14:54:00
    [post_date_gmt] => 2011-02-20 12:54:00
    [post_content] => 
לעת העתיקה אנו קוראים ימי קֶדֶם ולהתפתחויות שהעת החדשה מביאה עימה אנו קוראים קִדְמָה. אדם שחי בתקופה הפְּרֵה־היסטורית מכונה בפינו האדם הקַדְמוֹן, ואדם נאור במיוחד נחשב לאדם מִתְקַדֵּם. הא כיצד?
המשמעות המקורית של המילה קֶדֶם היא 'לפנים', 'ההפך מן אחור'. שמותיהם העתיקים של הכיוונים נולדו מנקודת ראותו של אדם המביט אל כיוון זריחת השמש. לכן נקרא צד מזרח קֶדֶם או קָדִים, צד מערב אָחוֹר, צד צפון שְׂמֹאל, וצד דרום יָמִין או תֵּימָן. הים הקדמוני הנזכר בתנ"ך הוא ים המלח שבמזרח, והים האחרון הוא הים התיכון שבמערב.
אך השורש קד"ם משמש לא רק בתחום הגאוגרפי, אלא גם בתחום הזמן. מילים רבות הגזורות ממנו מציינות דברים שהיו בעבר או דברים הבאים לפני דברים אחרים, כלומר בהתחלה: קָדוּם, קֹדֶם כֹּל, קַדְמוֹן, מֻקְדָּם ועוד. שימוש זה מבוסס כנראה על התפיסה העתיקה שראתה את העבר כדבר שנמצא לפנים משום שהוא גלוי ואפשר לראותו, ואת העתיד כדבר שנמצא מאחור משום שהוא סמוי מן העין. ואכן, השורש אח"ר משמש לעיתים לתיאור העתיד: מְאֻחָר, אַחֲרוֹן וכמובן – אַחֲרִית הַיָּמִים.
גם בארמית השורש קד"ם משמש במשמעות של עבר והתחלה, כגון בביטוי מִקַּדְמַת דְּנָא שפירושו המקורי 'לפני כן' וכיום משמש במשמעות 'מימי קדם', 'מן העבר הרחוק'. בארמית הבבלית נוצרה מן השורש קד"ם הצורה קַמָּא בהבלעת הדל"ת. מכאן שמה של המסכת הראשונה משלוש המסכתות במשנה ובתלמוד העוסקות בדיני נזיקין: בָּבָא קַמָּא – '(ה)שַׁער (ה)ראשון'. ובעברית החדשה נוצרה המילה קַמָּאִי שפירושה קדום, ראשוני.
כפי שראינו, בלשוננו היום השורש קד"ם משמש גם במשמעות הפוכה – לציון דברים המאוחרים בזמן – כגון במילים מִתְקַדֵּם וקִדְמָה (חידושו של אליעזר בן־יהודה). מילים אלו נוצרו מנקודת מבט שונה: הסתכלות לכיוון שאליו צועדים בציר הזמן. בדומה לכך גם המילה לְפָנִים משמשת בשתי ההוראות: "מה שעומד לפנינו" מתייחס לעתיד, ואילו לְפָנִים פירושו 'בעבר' ובעיקר 'בעבר הרחוק'.
ואולם גם בעברית החדשה שימושיו העיקריים של השורש קד"ם הם במשמעות של עבר והתחלה, ולא רק במילים שירשנו מימי קדם. הינה כמה דוגמאות:


 	
קְדַם – תחילית שנתחדשה על פי קֳדָם הארמית ('לפני') ומשמשת חלופה לתחילית הלועזית -pre: 'קדם־היסטורי', 'קדם־צבאי' ועוד;
 	
תַּקְדִּים – מקרה שהיה ומשמש דוגמה למקרים דומים בעתיד (חידושו של איתמר בן אב"י);
 	
קִדֹּמֶת – תוספת הבאה בראש מספר או מילה;
 	
מִקְדָּמָה – תשלום שניתן מראש.

נסיים בשניים מחידושיה של האקדמיה ללשון העברית משורש זה:


 	
קְדִימוֹן (פְּרוֹמוֹ) – פרסומת הבנויה מקטעים הנותנים טעימה מסרט או משדר שיוצגו בקרוב;
 	
אֶקְדָּם (אַפֵּרִיטִיף) – משקה כהיל שנוהגים לשתות כמְתַאֲבֵן לפני סעודה.

כתבה: תמר קציר (כץ)
קובץ להדפסה

    [post_title] => עם הפנים קדימה
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%a4%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%93%d7%99%d7%9e%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-12-21 07:51:33
    [post_modified_gmt] => 2022-12-21 05:51:33
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1002
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)