WP_Post Object
(
    [ID] => 1017
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-11-29 11:44:00
    [post_date_gmt] => 2011-11-29 09:44:00
    [post_content] => ביטויים רבים משמשים בלשוננו לציון מקום הולדתו של אדם: מולדת, מכורה, ארץ אבות, ערש לידה, שורש, מוצא, מקור וגם כור מחצבת (בנטייה: כור מחצבתו וכד'). מניין לנו ביטוי זה?

בספר ישעיהו מדומים אברהם ושרה לסלע שממנו נחצב העם: "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם..." (נא, א–ב). בעקבות פסוק זה התפתח בתקופות מאוחרות יותר השימוש במילה מַחְצָבָה (או מַחְצֶבֶת) לציון מקור ומוצא. כך למשל אנו מוצאים בלשון הפיוט: "זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתְּכֶם וִיסוֹד עוֹלָם מַחֲצַבְתְּכֶם" (יניי, המאה השישית). בפיוט ליום הכיפורים מאת משולם בר קלונימוס (סביב שנת אלף) אברהם מכונה "מַחֲצֶבֶת צוּרָם" על פי לשון הפסוק.

במרוצת הזמן התפתחו כמה ביטויים מקבילים שבמרכזם המילה מַחְצֶבֶת־ לציון שורשיו של אדם או עם ומקור יניקתו (ותמיד בהקשר חיובי). על פי מאגרי המידע העומדים לרשותנו, בטקסטים ספרותיים ורבניים ובעיתונים עבריים מן המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים משמשים הצירופים צור מחצבתו, בור מחצבתו, מקור מחצבתו לצד שימושים חופשיים במילה מַחְצֶבֶת־, כגון 'מקום מחצבתו', 'גזע מחצבתו'.

הצירוף צור מחצבתו (במשמעות הסלע שאדם נחצב ממנו) נובע ממילות הפסוק "צוּר חֻצַּבְתֶּם". התקבולת השלמה שבפסוק "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם" הולידה את הביטוי בור מחצבתו וכן את הביטויים המורחבים: מַקֶּבֶת בּוֹר מַחְצַבְתּוֹ, נִקְרַת בּוֹר מַחְצַבְתּוֹ. ביטויים אלו נעלמו מלשוננו כיום.
הצירוף מקור מחצבתו הוא למעשה סמיכות של נרדפים, כלומר שתי המילים המרכיבות אותו הן בעלות אותה משמעות. סמיכויות נרדפים רגילות בלשון המליצית, כגון הצירופים המקראיים 'עב הענן', 'מעון ביתך', 'יקר תפארת גדולתו', 'קהל עדת (ישראל)'.

ומה אשר לצירוף כור מחצבתו? נראה שביטוי זה – שתיעודו הראשון במאגרים שלפנינו הוא משנת 1924, וכיום הוא רווח מאוד – בטעות יסודו. כור הוא כבשן להתכת מתכות, והביטוי אפוא מערב דימויים מתחומים שונים. ייתכן שהוא נוצר מטעות דפוס בביטוי 'בור מחצבתו' (ומעניין שבמקביל להיווצרותו נעלם מן השימוש 'בור מחצבת־'). סביר שקליטתו הושפעה מצירופים שבראשם המילה 'כור', כגון כור היתוך, כור מצרף, ואולי גם מדמיונו הצלילי לצוּר מחצבתו ולמקור מחצבתו.

הרוצים לדייק בלשונם יעדיפו להימנע מן השימוש בביטוי זה. עם זאת גלגולי צורה ומשמעות של צירופים הם חלק מן ההתפתחות הטבעית והיצירתית של הלשון החיה, ויש הסוברים שאין להילחם בהם. נוסיף כי הצירוף כור מחצבתו מובא במילונים העבריים בני ימינו, ובדרך כלל מצוין לידו כי מקורו (או אם תרצו 'צור מחצבתו') בביטוי צור מחצבתו המבוסס על הפסוק מישעיהו.
‏כתבו: רונית גדיש ותמר קציר
    [post_title] => כּוּר מַחְצַבְתּוֹ
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9b%d7%95%d7%a8-%d7%9e%d7%97%d7%a6%d7%91%d7%aa%d7%95
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-05-18 16:58:28
    [post_modified_gmt] => 2021-05-18 13:58:28
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1017
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

ביטויים רבים משמשים בלשוננו לציון מקום הולדתו של אדם: מולדת, מכורה, ארץ אבות, ערש לידה, שורש, מוצא, מקור וגם כור מחצבת (בנטייה: כור מחצבתו וכד'). מניין לנו ביטוי זה? בספר ישעיהו מדומים אברהם ושרה לסלע המשך קריאה >>