WP_Post Object
(
    [ID] => 880
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2019-04-03 12:02:23
    [post_date_gmt] => 2019-04-03 09:02:23
    [post_content] => האקדמיה קבעה כי ניקודן הרגיל של מילים במשקל פַּעְלָן הוא בלא דגש חזק באות השנייה ובלא דגש קל (באות בגדכפ"ת) לאחר השווא: סַפְרָן, אַסְפָן.

וזה הרקע להחלטה:

בעבר, כפי שאפשר לראות במילונים ישנים ובספרי דקדוק, היו שהבחינו בין פעלן שאין בו דגש חזק בע' הפועל, כגון בַּכְיָן, שַׁמְרָן, ובין פעלן בדגש חזק בע' הפועל שקשרו אותו לבניין הדגוש פיעל, כגון בַּדְּרָן, חַיְּכָן, שַׁקְּרָן (על פי בִּדֵּר, חִיֵּךְ, שִׁקֵּר).

האקדמיה ללשון העברית דנה כמה פעמים בניקודו של משקל פַּעְלָן וביקשה להכריע אם יש יסוד להבחנה זו בין שני המשקלים או שמא מוטב לקיים משקל אחד בלבד. לצורך ההכרעה נסקרו ניקודיהם של השמות השייכים למשקל פַּעְלָן – בכתבי יד של ספרות חז"ל, במסורות העדות ובמילונים העבריים. מסקירת מסורות לשון חז"ל התברר כי אין יסוד להבחנה המוצעת: לרוב הניקוד של משקל פַּעְלָן הוא בלא דגש – לא בע' הפועל ולא בל' הפועל – בלא כל קשר לבנייני הפועל שאליהם קשורים השמות (יצוין כי במסורות הארץ־ישראליות של לשון חז"ל משמש תמורת משקל זה משקל פועלן, כגון גּוֹזְלָן, בּוֹיְשָׁן). הוחלט אפוא ללכת בעקבות הרוֹוח במקורות ולקיים משקל אחד בלבד שאינו דגוש – לא בדגש חזק ולא בדגש קל.

שמות מעטים הוצאו מן הכלל הזה: שמות שע' הפועל שלהם היא מאותיות בכ"פ ונשתרשה בהם ההגייה בדגש, כגון קַבְּצָן, וַכְּחָן. חלק משמות אלו דגושים כבר במסורות אחדות של לשון חז"ל, כגון דַּבְּרָן, קַבְּלָן. בשם 'קפדן' לבדו הותרו שתי הגיות: קַפְדָן וגם קַפְּדָן, משום שלשתיהן יסוד מוצק במסורות העדות ובהגייה בת ימינו (בכתבי יד של לשון חז"ל מצינו קוֹפְדָן כאמור לעיל על משקל פועלן). אשר לל' הפועל – מן הקביעה שאין דגש קל הוצא רק שם התואר עַצְבָּנִי.

שמות שלא הוצאו במפורש מן הכלל נהגים אפוא בלא דגש חזק ובלא דגש קל. כך למשל נאמר זַכְיָן (ולא זַכְּיָן), צַרְכָן, צַלְבָן, כַּלְבָן (ולא צַרְכָּן, צַלְבָּן, כַּלְבָּן). אפילו במילה המיושנת 'חלבן' מומלצת ההגייה חַלְבָן (ולא חַלְבָּן).

יש התמהים כיצד ייתכן שבמשקל פַּעְלָן אין דגש קל באות בגדכפ"ת הבאה לאחר שווא נח. ראשית, כאמור, ניקוד זה הוא המסור לנו מן המקורות. ושנית יש לדעת כי הכלל של דגש קל אחרי שווא נח אינו כלל גורף. עוד דוגמאות למקרים שבהם הכלל הזה אינו מתקיים הן משקל פַּעְלוּת, כגון מַלְכוּת סַמְכוּת ועַצְבוּת, וכן מילים כגון קִרְבָה, שִׁכְבָה ושַׁרְבִיט.

נעיר כי אין בהחלטה על ניקוד משקל פַּעְלָן כדי לקבוע מה דרך תצורתן של המילים הנזכרות בכלל – אם נוצרו מלכתחילה בדרך של שורש ומשקל או שיסודן בהוספת סיומת ־ָן לשם עצם (על כך ראו את ההסבר כאן).
נספח: אברהם אבן־שושן ומשקל פעלן
אברהם אבן־שושן נהג במילונו ("מילון חדש" משנות החמישים ו"המילון החדש" משנות השישים) לנקד את המילים ממשקל פעלן הקשורות לבניין פיעל בדגש: וַתְּרָן, סַדְּרָן, פַּזְּרָן, שַׁקְּרָן על פי וִתֵּר, סִדֵּר, פִּזֵּר, שִׁקֵּר וכדומה.

בשנותיו האחרונות היה חבר האקדמיה ללשון וחבר בוועדת הדקדוק שלה, וכך אמר בדיון במליאת האקדמיה על משקל פעלן (תשל"ט, 1978):
"אני חבר הוועדה לדקדוק ויצאתי מהחלטותיה נפסד ביותר משום שבמילוני הבאתי את כל השמות בלי יוצא מן הכלל הנגזרים לפי הסברה הלשונית מבניין פיעל כשע' הפועל שלהם מנוקדת בדגש. ואף על פי כן השתכנעתי מן הנימוקים המדעיים וההיסטוריים שהושמעו בדיוני הוועדה שאין אחיזה בלשון למשקל הזה. ישבנו על כך שעות רבות. שוכנעתי כי דרך זו של השמטת הדגש בכל השמות נכונה יותר אף על פי שתחייב אותי (או את המו"ל!) לשנות ערכים רבים במהדורות הבאות של המילון, אם אמנם תאושר קביעה זו".
    [post_title] => על ניקוד משקל פַּעְלָן
    [post_excerpt] => האקדמיה קבעה כי ניקודן הרגיל של מילים במשקל פַּעְלָן הוא בלא דגש חזק באות השנייה ובלא דגש קל (באות בגדכפ"ת) לאחר השווא: סַפְרָן, אַסְפָן.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a2%d7%9c-%d7%a0%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%93-%d7%9e%d7%a9%d7%a7%d7%9c-%d7%a4%d7%a2%d7%9c%d7%9f
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-07-28 17:09:04
    [post_modified_gmt] => 2022-07-28 14:09:04
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=880
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 21733
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2017-06-14 10:30:06
    [post_date_gmt] => 2017-06-14 07:30:06
    [post_content] => דִּמְיוֹן / דִּמָּיוֹן
הצורה המועדפת היא במשקל פִּעְלוֹן. ראו בהחלטת האקדמיה בדקדוק.

לַחֲלוּפִין / לְחִלּוּפִין
הביטוי נוצר בעברית חדשה על פי לַחֲלוּטִין. המילה לַחֲלוּטִין לקוחה מלשון חז"ל ומקורה במילה חָלוּט – מנוי וגמור, מוסכם, שאין לשנותו. על פי זה נוצרו בעברית החדשה המילים 'חָלוּף' (=אלטרנטיבי) ו'לחלופין'.

לִתְפֹר / לִתְפֹּר

מַדְפֶּסֶת / מִדְפֶּסֶת
המילה שקולה במשקל מַפְעֶלֶת. אפשר לומר ש'מדפסת' היא בעצם צורת בינוני (הווה) של בניין הפעיל, כמו מַדְּפִּיסָה.

נוֹאֵל / נוֹאָל
נוֹאָל במשמע 'אווילי', 'טיפשי' הוא שם תואר שיסודו בצורת בינוני של נפעל – כמו נוֹלָד, נוֹשָׁב, נוֹכָח (בצדקתו). השורש יא"ל קרוב אל השורש או"ל (אוויל).

סִינוֹר / סִינָר
האקדמיה קבעה כי הצורה התקנית היא סִינָר על סמך כתיב המילה בכתבי היד של ספרות חז"ל ועל סמך המקור היווני המשוער. להרחבה: סינר או סינור.

צַלְבָּנִים / צַלְבָנִים
האקדמיה קבעה כי ניקודן הרגיל של מילים במשקל פַּעְלָן הוא בלא דגש קל באות בגדכפ"ת לאחר השווא. רקע להחלטה.

קוּנְכִיָּה / קוֹנְכִיָּה
מקור המילה ביוונית: konche, בתנועת o. המילה היוונית מציינת גם הצדף, הקונכייה העוטפת את הרכיכה, וגם את הרכיכה עצמה. המילה הגיעה לארמית, וממנה לעברית, וכן ללטינית וממנה לעוד לשונות כגון איטלקית וספרדית.

אֲגַרְטֵל / אֲגַרְטָל
מקור המילה בספר עזרא א, ט: "אֲגַרְטְלֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים, אֲגַרְטְלֵי כֶסֶף אָלֶף..." – אך לא ברור מהי צורת היחיד. מילוני המקרא והמילונים העברים נחלקו בניקוד המילה: אֲגַרְטָל או אֲגַרְטֵל (על משקל המילה צְפַרְדֵּעַ). האקדמיה הכריעה כי צורת המילה התקנית בקמץ.

בִּרְכוֹן / בִּרְכּוֹן
המילה שייכת למשקל פִּעְלוֹן ומנוקדת בהתאם – בדגש קל אחרי השווא (כמו חֶשְׁבּוֹן, חֶלְבּוֹן עֶלְבּוֹן – אלא שבכל המילים האלה יש סגול בתחילתן בגלל העיצור הגרוני). הסיבה להתלבטות הראשונית היא שברוב נטיות המילה בְּרָכָה הכ' רפה (בִּרְכָתִי, בִּרְכָתֵנוּ). עם זאת בנסמך הכ' דגושה: בִּרְכַּת־. ומכל מקום כאמור הוחלט לראות במילה צורה במשקל. להחלטת האקדמיה.

מִזְרָן / מִזְרוֹן
להרחבה: מזרן או מזרון.

מַקְרֵר / מְקָרֵר
להרחבה: מַקְרֵר או מְקָרֵר.

מְעַרְבֹּלֶת / מַעַרְבֹּלֶת
המילה 'מערבולת' נוצרה בעברית החדשה על פי המילה הארמית 'מערבלא'. בשתי המילים – הארמית והעברית – אפשר למצוא תחילה התרוצצות בין שווא לפתח במילונים: יש המנקדים מְעַרְבְּלָא, מְעַרְבֹּלֶת, ויש המנקדים מַעַרְבְּלָא, מַעַרְבֹּלֶת. ככל שמתקדמים בשנים, גובר הניקוד בשווא – כנראה על פי הניקוד הארמי מְעַרְבְּלָא המצוי במילונים הארמיים המדעיים. במילוני האקדמיה המילה מופיעה לראשונה במונחי הידרוליקה משנת תשי"א (1951), ומאז ואילך ניקודה תמיד בשווא. כך גם נקבע במפורש בהחלטות האקדמיה בדקדוק.
נעיר כי לפני המילה מְעַרְבֹּלֶת נהגה במונחי ועד הלשון והאקדמיה צורת הזכר מְעַרְבָּל באותה משמעות.

נַהָג / נֶהָג
בעבר היה רגיל במילונים ובספרי הדקדוק הניקוד נֶהָג בסגול, וכך נוקדו גם מילים אחרות ממשקל פַּעָל שע' הפועל שלהן היא מן האותיות הח"ע, כגון שֶׁעָן, פֶּחָח. ניקוד זה הוא על פי ניקודן של מילים מקראיות שבהן הח"ע קמוצות שהיו אמורות להיות דגושות, למשל: נֶחָמָה, בֶּהָלָה, גֶּחָלִים, אֶחָיו, אֶחָד. גם באקדמיה נקבעו בעבר (תשכ"ח) ניקודים אלו בסגול. ואולם בשלב מאוחר יותר חזרה בה האקדמיה, וקבעה את הניקודים נַהָג, שָׁעָן – על פי הכללים הרגילים של תשלום דגש.
להחלטה שתי סיבות עיקריות: (1) הניקודים המקראיים הנזכרים משקפים הגייה שנוצרה מטעמים פונטיים, והחלתם על מילים חדשות איננה אלא מעשה מלאכותי. ובניסוחו של חבר האקדמיה פרופ' גדעון גולדנברג: "יש תהליכי לשון שאינם חיים עוד, והם הביאו ללשוננו היום צורות מסוימות שהן מעין שרידים של התהליכים הללו. אך אין הכרח להחיל על הצורות הללו בדיעבד את כללי המקרא." (2) אם רוצים לדבוק לגמרי בניקוד המקראי במקרים אלו, יוצא שיש הבדל בין צורות הנפרד ובין הנטיות: כפי שאנו יודעים מניקוד ה' הידיעה לפני ה' וע' קמוצות (והרי לאחר ה' הידיעה אמור לבוא דגש) – יש הבדל במיקום הטעם של המילה: הָעָב לעומת הֶעָנָן, הָהָר לעומת הֶהָרִים. על פי זה אמורים להיווצר הניקודים הלא אחידים שָׁעָן לעומת שֶׁעָנִית, נָהָג לעומת נֶהָגִים. האקדמיה העדיפה לקבוע ניקוד אחיד לפ"א הפועל בכל הנטייה. להחלטת האקדמיה

קַלְפִּי / קַלְפֵּי
קַלְפִּי וגם קַלְפֵּי.
הניקוד המומלץ: קַלְפִּי. את המילה קלפי מוצאים בתיאור בחירת השעיר לעזאזל ביום הכיפורים: "וְשָׁם שְׁנֵי שְׂעִירִים, וְקַלְפִּי הָיְתָה שָׁם וּבָהּ שְׁנֵי גוֹרָלוֹת" (משנה יומא ג, ט), ובהמשך "טָרַף [הכוהן הגדול] בַּקַּלְפִּי וְהֶעֱלָה שְׁנֵי גוֹרָלוֹת – אֶחָד כָּתוּב עָלָיו לַשֵּׁם וְאֶחָד כָּתוּב עָלָיו לַעֲזָאזֵל" (ד, א). בכתבי היד אפשר למצוא שני ניקודים למילה: קַלְפִּי וקַלְפֵּי – שניהם בפ"א דגושה. הניקוד המומלץ בימינו הוא בחיריק, וכך נקבע במונחי האקדמיה. הגייתה התקנית של המילה קַלְפִּי במלרע (בהטעמת ההברה האחרונה) וריבויה קַלְפִּיּוֹת.

תּוֹקְפָן / תָּקְפָּן
להרחבה: תּוֹקְפָן

חזרה לחידון
    [post_title] => חידון מה הצורה התקנית – פתרונות
    [post_excerpt] => נסו את כוחכם ומצאו מה הצורה הנכונה. אם ידעתם ואם לא ידעתם – כאן תוכלו למצוא תשובות והסברים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%97%d7%99%d7%93%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%a6%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%94%d7%aa%d7%a7%d7%a0%d7%99%d7%aa-%d7%a4%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-01-11 11:49:12
    [post_modified_gmt] => 2024-01-11 09:49:12
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=21733
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 6970
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2007-01-14 16:18:05
    [post_date_gmt] => 2007-01-14 14:18:05
    [post_content] => ענייני דקדוק
    [post_title] => למד לשונך 68
    [post_excerpt] => ענייני דקדוק: מבחר כללי דקדוק שנקבעו באקדמיה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%9e%d7%93-%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%9a-68
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-08-27 08:36:03
    [post_modified_gmt] => 2020-08-27 05:36:03
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=6970
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)