WP_Post Object
(
    [ID] => 104645
    [post_author] => 60
    [post_date] => 2024-12-30 16:57:13
    [post_date_gmt] => 2024-12-30 14:57:13
    [post_content] => אנו נשאלים לא פעם מדוע צורת הרבים של חֵץ היא חִיצים (בניקוד: חִצִּים) ולא "חֵצים", ובמיוחד אם משווים למילים דומות אחרות:

 	
חֵץ – וברבים: חִצִּים
 	
לֵץ – וברבים: לֵצִים.

מילים דוגמת חֵץ ולֵץ נשמעות זהות, ולכן הציפייה שנטייתן תהיה זהה. אבל למילים אלו מבנה שורש שונה, ועל כן נטייתן שונה.

המילה חֵץ היא מגזרת הכפולים, או בשמה האחר – גזרת ע"ע (שורשים שבהם שתי האותיות האחרונות זהות) כלומר השורש של המילה חֵץ הוא חצ"ץ.[1] לעומת זאת המילה לֵץ שייכת לגזרת ע"ו (שורשים שהאות האמצעית שלהם היא וי"ו), כלומר שורש המילה לֵץ הוא לו"ץ.

השורש חצ"ץ של המילה חֵץ "מתגלה" בנטייה: הצירי הופך לחיריק (חסר) ובאות השורש השנייה בא דגש חזק המעיד על העיצור הכפול צ: חִצִּים (חיצים), חִצֵּי־ (חיצי־), חִצַּי (חיציי).[2]

דוגמאות נוספות למילים מן הכפולים במשקל המילה חֵץ:

 	
אֵם – אִמִּי, אִמָּא, אִמָּהוֹת, אִמּוֹת־קריאה.
 	
אֵת – אִתִּים ("וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים").[3]
 	
גֵּז – גִּזֵּי־צמר; וכן צורת הנקבה גִּזָּה.
 	
גֵּץ – גִִּצִּים (צורת היחיד המשובשת "גיץ" היא גזירה לאחור מצורת הרבים).
 	
גֵּט – גִּטִּים או גִּטִּין, גִּטִּי.
 	
חֵן – חִנּוֹ, חִנָּם (תואר הפועל).
 	
לֵב – לִבִּי, לִבֵּנוּ; לְבָבוֹת (צורת הרבים הנגזרת מן לְבָב)
 	
נֵס – נִסִּים, נִסֵּי נִסֵּים, נִסּוֹ (אין בעל הנֵס מכיר בנִסּוֹ).
 	
צֵל – צִלּוֹ (חוסה בְּצִלּוֹ), ברבים: צְלָלִים (על דרך השלמים).
 	
קֵן – קִנִּים, קִנּוֹ ("כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ").
 	
שֵׁן – שִׁנַּיִם, שִׁנּוֹ ("לַחׇפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ").
 	
תֵּל – תִּלִּים, תִּלּוֹ.[4]

כמובן בכתיב המלא (ללא ניקוד) תבוא יו"ד בכל הצורות הנוטות, כגון אימי, אימהות, איתים, חינו, ליבי, ניסים, צילו, קינים, שיניים, תילו.

להשלמת התמונה, הרי דוגמאות נוספות למילים מגזרת ע"ו במשקל המילה לֵץ: אֵל – אֵלִים, גֵּב – גֵּבִים, גֵּו – גֵּוִים, הֵד – הֵדִים, זֵד – זֵדִים, מֵת – מֵתִים,  עֵד – עֵדִים, עֵט – עֵטִים, שֵׁד – שֵׁדִים
הרחבה
מבחינה היסטורית הבלשנים משערים שצורת היחיד הקדומה של מילים כגון חֵץ או לֵב הייתה בתנועת i קצרה (ובהכפלת העיצור השני) – כגון *libb(u) (=לֵב), ואומנם התנועה המקורית מתגלה בנטייה – libbī (לִבִּי). עם נשילת התנועה הסופית העיצור הכפול נעשה פשוט בביטול המכפל), ותמורתו באה תנועה גדולה (צירי) במקום התנועה הקטנה (חיריק חסר).

*

בהזדמנות זו נזכיר קבוצה נוספת של מילים דו־עיצוריות מגזרת הכפולים שניקודן שונה בנטייה – ניקודן בפתח ונטייתן בחיריק:

 	
חַט – חִטִּים[5]
 	
כַּת – כִּתּוֹת (ולא "כַּתּוֹת"!)[6]
 	
מַס – מִסִּים
 	
סַף – סִפִּים[7]
 	
צַד – צִדּוֹ, צְדָדִים (על דרך השלמים)
 	
פַּת – פִּתִּים, פִּתּוֹ[8]

------------------------------------------------------
[1] במילה חֵץ ובמילים בנות הברה אחת שדומות לה קשה לעיתים לזהות את שלוש אותיות השורש (מדוע חצ"ץ ולא חו"ץ או חצ"י?). אפשר שלפחות חלק מן המילים ששייכות לגזרת הכפולים אין לגזור משורש תלת־עיצורי, אבל דווקא לחֵץ מקובל לקשור את התיבה חֲצָצֶיךָ שבתהלים עז, יח: "קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים, אַף חֲצָצֶיךָ יִתְהַלָּכוּ", וכבר העמידו פרשני המקרא על הקבלת חיצים לברקים, כגון "וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם, בָּרָק וַיָּהֹם" (שמואל ב כב, טו), "וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם, וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם" (תהלים יח, טו).
[2] יש מילים מגזרת הכפולים המשמשות לרוב רק בצורות הנטויות, כגון אֵב ('צמח') המוכר בצירופים בְּאִבּוֹ, אִבֵּי הנחל.
[3] במקרא (ועד ימינו) גם בצירי: אֵתוֹ, אֵתִים.
[4] המילה עֵז–עִזִּים מתאימה לקבוצה זו, אבל שורשהּ ענ"ז (כפי שעולה מן הערבית) ולא עז"ז; עֵת–עִתִּים אף היא חריגה במקצת; שורשהּ ענ"י.
[5] רווחת יותר צורת הרבים חַטִּים.
[6] צורת היחיד כִּתָּה היא גזירה לאחור מאוחרת מצורת הרבים כִּתּוֹת.
[7] בנוסח המסורה למקרא גם בסופית ־ות: סִפּוֹת, אבל גם סַפּוֹת בפתח (על דרך רַב–רַבִּים, עַם–עַמִּים).
[8] המילה גַּת–גִּתּוֹת מתאימה לכאורה לקבוצה זו, אבל נהוג לגזור אותה מן השורש גנ"ת (על פי שמות מקומות עתיקים המקבילים אל ערים בשם גַּת במקרא). כמו כן, נוטה על דרך זו גם בַּת – בִּתּוֹ (בן + ת הנקבה), אך לא בצורת הרבים – בָּנוֹת (להרחבה ראו כאן).
    [post_title] => חץ – חיצים
    [post_excerpt] => אנו נשאלים לא פעם מדוע צורת הרבים של חֵץ היא חִיצים ולא "חֵצים". ובכן – מדוע?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%97%d7%a5-%d7%97%d7%99%d7%a6%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2025-01-09 15:09:30
    [post_modified_gmt] => 2025-01-09 13:09:30
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=104645
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 35357
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2019-06-11 15:17:31
    [post_date_gmt] => 2019-06-11 12:17:31
    [post_content] => לשמות קצרים אחדים בני שתי אותיות יש בעברית שתי צורות רבים – קצרה וארוכה. בזו הקצרה יש דגש חזק באות השנייה: עַם – עַמִּים; בזו הארוכה האות השנייה מוכפלת: עֲמָמִים. למעשה מדובר בשתי דרכי הכפלה: או כפל העיצור (דגש חזק מורה על הגייה ארוכה יותר של העיצור) או כפל האות, ועל כן לא נתמה שהשמות שמדובר בהם הם שמות מגזרת הכפולים, כלומר שמות ששתי אותיות השורש האחרונות שלהם זהות.

בתנ"ך הצורות הארוכות אופייניות לשירה המקראית, למשל:

 	
"מִנִּי אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק, אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין בַּעֲמָמֶיךָ" (שופטים ה, יד)
 	
"וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם, וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם" (דברים לג, טו)
 	
"תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים" (שיר השירים ד, ח)[1]
 	
"אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב" (ירמיהו ו, ד)
 	
"אַף חֲצָצֶיךָ יִתְהַלָּכוּ" (תהלים עז, יח) [חֲצָצֶיךָ = חִצֶּיךָ]
 	
"הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ" (ישעיהו י, א) [חִקְקֵי־ = חֻקֵּי־]

הצורה עממים מצויה פעמיים גם בספר נחמיה: "וַתִּתֵּן לָהֶם מַמְלָכוֹת וַעֲמָמִים [...] וַיָּבֹאוּ הַבָּנִים וַיִּירְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ וַתַּכְנַע לִפְנֵיהֶם אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִים וַתִּתְּנֵם בְּיָדָם, וְאֶת מַלְכֵיהֶם וְאֶת עַמְמֵי הָאָרֶץ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם כִּרְצוֹנָם" (ט, כב, כד). הללו אינן מפתיעות בהתחשב בהשפעת הארמית על לשון ספרי הבית השני (בארמית המקראית עַמְמַיָּא היא צורת הרבים המיודעת של עַם).

הצורות הארוכות הללו מלמדות על קשר היסטורי בין שמות קצרים בני שתי אותיות מגזרת הכפולים לשמות מלעיליים רגילים בני שלוש אותיות, דוגמת כֶּלֶב, נַעַר, פֶּרַח, בֹּקֶר. שמות מלעיליים אלה ואחרים התפתחו משמות חד־הברתיים, למשל כֶּלֶב היה כַּלְבּ, בֹּקֶר היה בֻּקְר, ומכאן שכַּלְבּ ועַם (שלפנים היה עַםּ = עַמְם) בני משקל היסטורי אחד הם. צורת הרבים של השמות המלעיליים היא לרוב בשווא וקמץ: כְּלָבים, נְעָרים, פְּרָחים, בְּקָרים. תחליפו של השווא הנע באותיות הגרוניות הוא החטף, וצורות מעין עֲמָמים, הֲרָרים בנויות בדיוק במתכונתן של צורות הרבים של השמות המלעיליים (השוו למשל עֲמָקים, אֲרָצות).[2]

בימינו צורת הרבים הרגילה של לֵב היא לְבָבוֹת, ונדמה שאף שם זה מצטרף לרשימה המצומצמת שלעיל. ואולם במקרא צורת הרבים של לב היא לִבּוֹת (למשל "וּבֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת" בתהלים  ז, י), והריבוי לבבות, המשמש במקרא פעם אחת בלבד ("כִּי כָל־לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה'" – דברי הימים א כח, ט), הוא למעשה צורת הרבים של לֵבָב. גם הצורה הקצרה משמשת כיום – אך בדרך כלל בנטייה, למשל "הצפירה שפילחה את חלל חיינו לפני דקות ספורות פילחה את ליבותינו והרטיטה את נימי נפשנו" (כך החל יצחק הרצוג את נאומו בבית העלמין הצבאי באשקלון ביום הזיכרון של שנת 2015).

צורות ארוכות נוספות – לא מקראיות – הן צורות הרבים של צַד, טַל. צורת הרבים המקראית של צַד היא זו הקצרה, למשל: "וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ, שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי" (שמות כה, לב). ואולם בלשון חז"ל עולה הצורה הארוכה צדדים, למשל: "גורפין [את הזבל] מתחת רגלי בהמה בארבעה עשר [בניסן] ובַמועד מסלקים [את הזבל] לצדדים" (משנה פסחים ד, ז). גם הצורה הקצרה משמשת בה, בעיקר בתלמוד הבבלי בצירוף "צידי רשות הרבים" (למשל שבת ו ע"א), ולעיתים אף יימצא בה הצירוף המעורב צידי צדדין (כגון שבת קנד ע"ב). גם בימינו שתי הצורות – הקצרה הארוכה – יכולות לשמש, אם כי בנפרד משמשת רק הארוכה (צדדים ולא צידים).

למילה טַל אין במקרא צורת רבים, והצורה הארוכה טללים עולה מלשון חכמים, למשל: "מֵרֵשִׁית השנה ועד אחרית שנה" [דברים יא, יב] – מגיד הכתוב שמראש השנה נגזרו עליה [על ארץ ישראל] כמה גשמים, כמה טללים, כמה חמה תזרח עליה, כמה רוחות נושבות עליה" (ספרי דברים, פסקה מ). המילה נפוצה מאוד בפיוטים. הינה דוגמה מאוחרת משיר הכבוד, המושר בדרך כלל בשבתות וחגים בקהילות אשכנז: "טַלְלֵי אוֹרוֹת רֹאשׁוֹ נִמְלָא, קְוֻצּוֹתָיו רְסִיסֵי לָיְלָה" (על פי שיר השירים ה, ב: "שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה").

בעברית החדשה כמה מן הצורות הארוכות אינן משמשות כלל (חצצים, חקקים). המילה עממים התייחדה לציון עמים לא גדולים או עמים עובדי אלילים.[3] הצורה הררים משמשת בעיקר בלשון הספרותית אבל גם בצירופים מושאלים כגון 'הררי אשפה'. לעומתן אין בימינו בלתי הצורות צללים, טללים.[4]

לבסוף נציין שצורות הרבים הארוכות עומדות ביסודם של שמות התואר הֲרָרִי,[5] עֲמָמִי וצְדָדִי (לצד צִדִּי).

_______________________
[1] אומנם בפרוזה המקראית אנו מוצאים "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דברים ח, ט), אבל אפשר למצוא כאן יסודות שיריים.
[2] גם בשמות המלעיליים דוגמת לַיִל, עַיִן, שריבוים לרוב פשוט (לֵילות, עֵיניים) יימצאו צורות ריבוי בשווא וקמץ כמו תְּיָשים המלמדות על קִשרם אל יתר השמות המלעיליים.
[3] בתלמוד הבבלי עממין הם נוכרים, גויים, למשל: "ואמ' רבא: מת [יהודי] ביום טוב ראשון, יתעסקו בו עממין, ביום טוב שני – יתעסקו בו ישראל" וכו' (שבת קלט ע"ב).
[4] גם בלשון חכמים ואחריה אין כמעט הצורות הקצרות. בתלמוד הבבלי יש פעם אחת "טלין רעין" [כלומר מזיקים] (סוכה לז ע"ב) ומיד לאחר מכן "טללין רעין". צורות קצרות בודדות משמשות בפיוט, למשל אצל משה אבן עזרא: "הִכּוֹן לָצֵאת מִצֵּל בָּתִּים, לֵשֵׁב תַּחַת צִלֵּי שִׂיחִים".
[5] במקרא הצורה מופיעה כשם ייחוס, למשל בשמואל ב כג, לג.
    [post_title] => עממים וצללים – על צורות רבים ארוכות של שמות מן הכפולים
    [post_excerpt] => לשמות קצרים אחדים בני שתי אותיות יש בעברית שתי צורות רבים – קצרה וארוכה, למשל: עַם – עַמִּים וגם עֲמָמִים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a2%d7%9e%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a6%d7%9c%d7%9c%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-07-18 16:19:03
    [post_modified_gmt] => 2024-07-18 13:19:03
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=35357
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)