WP_Post Object
(
[ID] => 83509
[post_author] => 49
[post_date] => 2023-09-06 09:34:05
[post_date_gmt] => 2023-09-06 06:34:05
[post_content] => בעברית שבפינו הפועל פָּג בא לרוב לצד המילה תֹּקֶף במובן (validity), בדרך כלל בהקשר של מצרכי מזון או תרופות שחלף המועד המומלץ לשימוש בהם.
בצירוף פג תוקף מתהווה לנגד עינינו בעברית החדשה שינוי מפתיע. במקורו פג מוסב על שם העצם תוקף, ולכן הפועל אמור להיות תמיד בזכר־יחיד: פג התוקף של החלב או פג התוקף של התרופה. ואולם בלשונם של רבים, ואפילו בלשון הפרסומים והעיתונות, פג תוקף נתפס צירוף כבול, המשמש כצירוף סמיכות במבנה של שם תואר ושם עצם. כך למשל אפשר לשמוע: "מזון פג תוקף", "תרופה פגת תוקף", "גבינות פגות תוקף", "חיסונים פגי התוקף" (במקום 'מזון שפג תוקפו', 'סיסמה שפג תוקפה' וכו').
מבנה הצירוף פג תוקף כפי שהוא משמש דומה למעשה לצירוף 'סר טעם' (שטעמו סר; במשמע חסר טעם, גס) – דוגמת 'בדיחה סרת טעם', ועל כן ספק אם יש טעם לפסול אותו. עם זאת ניסוחים רווחים כגון "תרופה פג תוקף" (בלי להקפיד על ההתאם הדקדוקי) או "תרופה פגה תוקף" (בלי להקפיד על מבנה הסמיכות) – שגויים לחלוטין.
הפועל פָּג
מה משמעותה של המילה פָּג בצירוף זה ומניין היא לנו?
הפועל פָּג (בבניין קל, בעתיד יָפוּג) מופיע פעמים אחדות במקרא, ולצידו מילים נוספות מאותו השורש. הוראתו המדויקת של הפועל לא הובררה דייה, והוצעו לו כמה פירושים.
בסוף ספר בראשית מסופר כי בַּערוב ימיו התבשר יעקב בבשורה משמחת: "וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" ותגובתו שלא איחרה לבוא: "וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם" (מה, כו). יש מן הפרשנים שביארו כי הוראת הפועל פג היא הפסקה ומנוחה, כמו שעולה משתי מילים יחידאיות במקרא בשורש פו"ג – שתיהן ממגילת איכה: "עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה מֵאֵין הֲפֻגוֹת" (ג, מט), כלומר 'הבכי נמשך מבלי לחדול'; "הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה, אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ אַל תִּדֹּם בַּת עֵינֵךְ" (ב, יח).[1] המילה פּוּגָה (ואולי פּוּגַת), שאינה בשימוש בימינו, משובצת גם היא בפסוק שעוסק בבכי ללא הפסקה. הצירוף פג ליבו עשוי אפוא להתפרש כ'התרגש עד מאוד עד שליבו פסק לפעום', אולי בדומה ל"החסיר פעימה" מן העברית החדשה.
אחרים הסבירו כי הפועל פג מורה על חולשה ורפיון, בדומה להוראת הפועל נָפוֹג בבניין נפעל: "נְפוּגוֹתִי וְנִדְכֵּיתִי עַד מְאֹד, שָׁאַגְתִּי מִנַּהֲמַת לִבִּי" (תהלים לח, ט). מן ההקשר והסמיכות של נָפוֹג לפועל נִדְכֶּה, היינו 'שבור ורצוץ', הפירוש מסתבר. לפי זה יעקב הוכה בתדהמה והכתוב מתאר זאת כמי שליבו "נחלש". גם בארמית משמש הפועל פָּג, ונראה שמשמעו דומה: כך עולה מן התרגום הארמי לפסוק "עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר" (ירמיהו מח, יא) – "וְרֵיחֵיהּ לָא פָג", כלומר לא נחלש.
רש"י הלך בכיוון מעט שונה – פג פירושו 'עבר', 'חלף', כמו שעולה מפסוק אחר שבו נקרה הפועל פג: "עַל כֵּן תָּפוּג תּוֹרָה וְלֹא יֵצֵא לָנֶצַח מִשְׁפָּט" (חבקוק א, ד), כלומר התורה תחלוף ותיעלם. לדעתו גם פג בארמית תמורת "נָמָר" בירמיהו מתאים לכאן, במובן 'השתנה (לרעה)'. לפי זה ליבו של יעקב פנה מן הבשורה, לא היה מוכן לקבלהּ.
הֵפִיג והֲפָגָה
בלשון חכמים מוצאים את השורש פו"ג בבניין הפעיל – הֵפִיג – כמו בתיאור המפורסם של סדר עבודת כהן גדול ביום הכיפורים במסכת יומא: "ביקש [הכהן הגדול] להתנמנם, פרחי לויה מכים לפניו באצבע צרדה ואומרין לו: 'אישי כהן גדול, עמוד והפג [את התנומה], [רגל] אחת על הרצפה,[2] ומעסיקין אותו עד שמגיע זמן השחיטה" (א, ז). בספרות חז"ל גם שיכור מפיג את היין, וכן מפיגים את הצינה (באמצעות חימום) או את טעמו של התבשיל או של המשקה. בימינו משמש שם הפעולה של הפיג – הֲפָגָה – לציון פעילות שמפסיקה את מרוצת היום־יום, בעיקר לצורך מנוחה וחידוש כוחות, וכן פעילות המיועדת להפיג מתח ששרויים בו (כגון בזמן שהייה במקלטים).
בלשון הפיוט, וביתר שאת בלשון ימינו, משמש התפוגג בבניין התפעל (התפולל), בגיוון קל של ההוראה, 'חדל מהתקיים בהדרגה, פסק אט אט'.
פָּג ופַג
בסיום – נסב את תשומת הלב להבדל שבין פָּג בקמץ ובין פַּג בפתח: פָּג מן השורש פו"ג הוא פועל שמובנו 'חלף', 'בטל', 'התנדף', ואילו פַּג מן השורש פג"ג הוא שם עצם שמובנו 'פרי לא בשל' כמו "הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ" (שיר השירים ב, יג) ובעברית החדשה גם בהשאלה לציון 'ולד שנולד לפני המועד' (להרחבה – ראו כאן). אין קשר של גיזרון בין בין פג זה לפג זה, ומכאן מענה לכל מי שתמה כיצד זה מילה אחת מביעה לכאורה דבר והיפוכו (מתוך תפיסה שלפיה פַּג הוא דבר שהקדים את זמנו ואילו פָּג הוא דבר שעבר זמנו).
[1] וכן הפועל לפוג עצמו בתהלים: "בְּיוֹם צָרָתִי אֲדֹנָי דָּרָשְׁתִּי יָדִי לַיְלָה נִגְּרָה וְלֹא תָפוּג מֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִׁי" (תהלים עז, ג).
[2] אולי ברקיעה ואולי בהנחת רגל יחפה על רצפה קרה.
[post_title] => פג תוקף
[post_excerpt] => פג תוקפהּ של הסיסמה – מכאן שהסיסמה "פגת תוקף"? על הפועל המקראי פָּג והשאלות שהוא מעורר בלשון ימינו.
[post_status] => publish
[comment_status] => closed
[ping_status] => closed
[post_password] =>
[post_name] => %d7%a4%d7%92-%d7%aa%d7%95%d7%a7%d7%a3
[to_ping] =>
[pinged] =>
[post_modified] => 2023-09-12 11:41:38
[post_modified_gmt] => 2023-09-12 08:41:38
[post_content_filtered] =>
[post_parent] => 0
[guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=83509
[menu_order] => 0
[post_type] => post
[post_mime_type] =>
[comment_count] => 0
[filter] => raw
)
פג תוקפהּ של הסיסמה – מכאן שהסיסמה "פגת תוקף"? על הפועל המקראי פָּג והשאלות שהוא מעורר בלשון ימינו.הפועל פָּג
מה משמעותה של המילה פָּג בצירוף זה ומניין היא לנו? הפועל פָּג (בבניין קל, בעתיד יָפוּג) מופיע פעמים אחדות במקרא, ולצידו מילים נוספות מאותו השורש. הוראתו המדויקת של הפועל לא הובררה דייה, והוצעו לו כמה פירושים. בסוף ספר בראשית מסופר כי בַּערוב ימיו התבשר יעקב בבשורה משמחת: "וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" ותגובתו שלא איחרה לבוא: "וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם" (מה, כו). יש מן הפרשנים שביארו כי הוראת הפועל פג היא הפסקה ומנוחה, כמו שעולה משתי מילים יחידאיות במקרא בשורש פו"ג – שתיהן ממגילת איכה: "עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה מֵאֵין הֲפֻגוֹת" (ג, מט), כלומר 'הבכי נמשך מבלי לחדול'; "הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה, אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ אַל תִּדֹּם בַּת עֵינֵךְ" (ב, יח).[1] המילה פּוּגָה (ואולי פּוּגַת), שאינה בשימוש בימינו, משובצת גם היא בפסוק שעוסק בבכי ללא הפסקה. הצירוף פג ליבו עשוי אפוא להתפרש כ'התרגש עד מאוד עד שליבו פסק לפעום', אולי בדומה ל"החסיר פעימה" מן העברית החדשה. אחרים הסבירו כי הפועל פג מורה על חולשה ורפיון, בדומה להוראת הפועל נָפוֹג בבניין נפעל: "נְפוּגוֹתִי וְנִדְכֵּיתִי עַד מְאֹד, שָׁאַגְתִּי מִנַּהֲמַת לִבִּי" (תהלים לח, ט). מן ההקשר והסמיכות של נָפוֹג לפועל נִדְכֶּה, היינו 'שבור ורצוץ', הפירוש מסתבר. לפי זה יעקב הוכה בתדהמה והכתוב מתאר זאת כמי שליבו "נחלש". גם בארמית משמש הפועל פָּג, ונראה שמשמעו דומה: כך עולה מן התרגום הארמי לפסוק "עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר" (ירמיהו מח, יא) – "וְרֵיחֵיהּ לָא פָג", כלומר לא נחלש. רש"י הלך בכיוון מעט שונה – פג פירושו 'עבר', 'חלף', כמו שעולה מפסוק אחר שבו נקרה הפועל פג: "עַל כֵּן תָּפוּג תּוֹרָה וְלֹא יֵצֵא לָנֶצַח מִשְׁפָּט" (חבקוק א, ד), כלומר התורה תחלוף ותיעלם. לדעתו גם פג בארמית תמורת "נָמָר" בירמיהו מתאים לכאן, במובן 'השתנה (לרעה)'. לפי זה ליבו של יעקב פנה מן הבשורה, לא היה מוכן לקבלהּ.הֵפִיג והֲפָגָה
בלשון חכמים מוצאים את השורש פו"ג בבניין הפעיל – הֵפִיג – כמו בתיאור המפורסם של סדר עבודת כהן גדול ביום הכיפורים במסכת יומא: "ביקש [הכהן הגדול] להתנמנם, פרחי לויה מכים לפניו באצבע צרדה ואומרין לו: 'אישי כהן גדול, עמוד והפג [את התנומה], [רגל] אחת על הרצפה,[2] ומעסיקין אותו עד שמגיע זמן השחיטה" (א, ז). בספרות חז"ל גם שיכור מפיג את היין, וכן מפיגים את הצינה (באמצעות חימום) או את טעמו של התבשיל או של המשקה. בימינו משמש שם הפעולה של הפיג – הֲפָגָה – לציון פעילות שמפסיקה את מרוצת היום־יום, בעיקר לצורך מנוחה וחידוש כוחות, וכן פעילות המיועדת להפיג מתח ששרויים בו (כגון בזמן שהייה במקלטים). בלשון הפיוט, וביתר שאת בלשון ימינו, משמש התפוגג בבניין התפעל (התפולל), בגיוון קל של ההוראה, 'חדל מהתקיים בהדרגה, פסק אט אט'.פָּג ופַג
בסיום – נסב את תשומת הלב להבדל שבין פָּג בקמץ ובין פַּג בפתח: פָּג מן השורש פו"ג הוא פועל שמובנו 'חלף', 'בטל', 'התנדף', ואילו פַּג מן השורש פג"ג הוא שם עצם שמובנו 'פרי לא בשל' כמו "הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ" (שיר השירים ב, יג) ובעברית החדשה גם בהשאלה לציון 'ולד שנולד לפני המועד' (להרחבה – ראו כאן). אין קשר של גיזרון בין בין פג זה לפג זה, ומכאן מענה לכל מי שתמה כיצד זה מילה אחת מביעה לכאורה דבר והיפוכו (מתוך תפיסה שלפיה פַּג הוא דבר שהקדים את זמנו ואילו פָּג הוא דבר שעבר זמנו).[1] וכן הפועל לפוג עצמו בתהלים: "בְּיוֹם צָרָתִי אֲדֹנָי דָּרָשְׁתִּי יָדִי לַיְלָה נִגְּרָה וְלֹא תָפוּג מֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִׁי" (תהלים עז, ג).
[2] אולי ברקיעה ואולי בהנחת רגל יחפה על רצפה קרה.
[post_title] => פג תוקף [post_excerpt] => פג תוקפהּ של הסיסמה – מכאן שהסיסמה "פגת תוקף"? על הפועל המקראי פָּג והשאלות שהוא מעורר בלשון ימינו. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a4%d7%92-%d7%aa%d7%95%d7%a7%d7%a3 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-09-12 11:41:38 [post_modified_gmt] => 2023-09-12 08:41:38 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=83509 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )המשך קריאה >> המשך קריאה >>
לבנה היא השכבה הלבנה בקליפת פרי ההדר – בלעז 'אלבדו'. את המונח חידשה הוועדה למונחי ביולוגיה והוא אושר במליאת האקדמיה בשנת תשס"ט (2009).
המילה לִבְנָה מוכרת מן הלשון הספרותית במשמעות מופשטת של לובן, לרוב בצירופי סמיכות, כגון 'לבנת השלג', 'לבנת פניה'.
ציפה היא החלק הבשרני העוטף את גרעין הפרי – וברוב הפירות הוא החלק הנאכל. מקור המילה בתלמוד הבבלי (חולין נ ע"ב). בדיון על קרע בגוף בהמה (לעניין טרפה) מתאר אחד האמוראים את גודלו של הקרע ככזה שאפשר להכניס לתוכו שלושה גלעיני תמרים – "בציפא בדוחקא, בלא ציפא ברווחא". ומקובל להסביר שהגלעינים נכנסים בדוחק אם נותרו עליהם שאריות של פרי, וללא שאריות הם נכנסים ברווח. יש הקושרים בין 'ציפא' במשמעות זו ובין 'ציפוי' – היינו חלק הפרי המצפה את הגלעין. בעברית החדשה המילה צִיפָה משמשת במשמעות זו לפחות משנות העשרים של המאה העשרים.
אשבול הוא תפרחת שבה הפרחים סדורים לאורך שִׁזְרָה מעובה (שזרה, בדומה לשִׁדְרָה, היא ציר התפרחת).
המילה אשבול נוצרה משורש המילה שִׁבֹּלֶת במשקל המילה אֶשְׁכּוֹל. באשכול הפרחים מחוברים אל השזרה בעוקצים. בשיבולת הפרחים יושבים ישירות על ציר התפרחת ללא עוקצים.
המונח אשבול נקבע במילון למונחי מורפולוגיה של צמחים של ועד הלשון העברית משנת תר"ץ (1930).
בתה היא צמחייה נמוכה של בני שיח, כגון סירה קוצנית וקורנית מקורקפת. שוח מאופיין בשיחים, כגון לוטם וקידה שעירה. החורש מורכב מעצים, כגון אלון ואלה ארץ־ישראלית, וביניהם שיחים, בני שיח ומטפסים. יער מאופיין בעצים, כגון אלונים ואורנים, ויש בו פחות שיחים וצמחים עשבוניים.
המילה שוח נגזרה משִׂיחַ – צמח מעוצה נמוך מעץ, חסר גזע מרכזי או שענפיו מסתעפים מתחתית גזעו. שִׂיחַ היא מילה מקראית הנזכרת למשל בסיפור הבריאה: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח" (בראשית ב, ה). לצידה קיימת המילה שִׂיחַ במשמעות שיחה, אך נראה שאין ביניהן קשר.
את המילה שוח הציעה הוועדה למונחי הביולוגיה והיא אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשס"ט (2009).
עדכון: בשנת תשפ"ב אישרה האקדמיה את המילה שִׂיחִיָּה במקום שׂוּחַ.
