WP_Post Object
(
    [ID] => 96599
    [post_author] => 60
    [post_date] => 2024-09-08 10:46:54
    [post_date_gmt] => 2024-09-08 07:46:54
    [post_content] => המילה צִיר ידועה במגוון הוראותיה כבר בתקופות קדומות – רובן שרדו עד ימינו. נצא למסע קצר בעקבות המילה הקצרה.
ציר = שליח
ברוב המופעים במקרא, שישה במספר, צִיר הוא 'שליח', ואומנם הוא בא לצד מילים מן השורש של"ח: "וַתְּשַׁלְּחִי צִרַיִךְ עַד מֵרָחֹק" (ישעיהו נז, ט); "וְצִיר בַּגּוֹיִם שָׁלוּחַ" (ירמיהו מט, יא); "וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח" (עובדיה א, א); "צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו" (משלי כה, יג). כידוע אף המילה מַלְאָךְ במקרא פירושה 'שליח' (להרחבה ראו כאן), ואין פלא אפוא שנמצא צִיר לצד מַלְאָךְ: "הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים וּבִכְלֵי גֹמֶא עַל פְּנֵי מַיִם, לְכוּ מַלְאָכִים קַלִּים אֶל גּוֹי מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט" (ישעיהו יח, ב); "מַלְאָךְ רָשָׁע יִפֹּל בְּרָע, וְצִיר אֱמוּנִים מַרְפֵּא" (משלי יג, יז).[1]

חייה של המילה ציר אחרי המקרא נמשכים בעיקר בפיוטים ובשירת ספרד. שם היא זוהתה יותר מכול עם דמותו של משה רבנו, על בסיס הקישור של "צִיר נֶאֱמָן" בספר משלי למשה שעליו נאמר "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה – בְּכׇל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב, ז). בהקשר זה ידועה השורה המליצית מפיוטו של ר' אברהם אבן עזרא: "ארבעה עמדו על הים: צוּר וציר וצאן וצר" [ביאורו לפי הסדר: הקב"ה, משה, ישראל, מצרים].[2]

בעברית החדשה אומצה המילה ציר כבר בתקופת ההשכלה לציון 'שליח', ובמיוחד  נציג של מדינה הנשלח לארץ זרה בעניינים מדיניים, בהתאם להקשר המקראי שבו הציר נשלח "בַּיָּם", "בַּגּוֹיִם" (או "אֶל גּוֹי"), "עַד מֵרָחֹק" (ראו הפסוקים לעיל). בימינו התייחדה המילה 'ציר' לציון דרגה דיפלומטית (שאינה 'שגריר'), והיא משמשת גם לציון נציג של מדינה (state) וכיו"ב בבית נבחרים, וכן לציון 'נציג' בוועידות של תנועות ומפלגות, כגון הצירים (=נציגי התפוצות והארגונים) בקונגרסים הציוניים.
צירי לידה
הוראה אחרת של המילה צִיר – במקרא רק בצורת הרבים צִירִים – היא הכאבים העזים שמקדימים את הלידה. המילה ציר במשמעות זו גזורה מן צו"ר וצר"ר שהוראתם היסודית היא 'פגיעה, מכה, כאב'.

בספר שמואל מסופר שכלתו הֶהרה של עלי, אשת בנו פינחס, מתבשרת שנשבה ארון ה' ושבעלה וחמִיה נהרגו, ומבּהלת הבשורות הקשות "וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ" (ד, יט). בתרגום הארמי צִרֶיהָ הם חֶבְלָהָא, היינו חֵבֶל, 'כאב'. הדמיון עולה גם בפסוקים אחרים: "צִירִים וַחֲבָלִים יֹאחֵזוּן, כַּיּוֹלֵדָה יְחִילוּן" (ישעיהו יג, ח), ומכאן למדים שצירים בהשאלה הם 'כאבים' בכלל, ולא רק לאישה בלידתה, כמו שאומר ישעיהו הנביא במקום אחר: "צִירִים אֲחָזוּנִי כְּצִירֵי יוֹלֵדָה" (כא, ג).
ציר הדלת 
בפסוק אחד בלבד במקרא נזכר ציר הדלת: "הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ" (משלי כו, יד), ודווקא מכאן הסתעפו להן הוראות ותת־הוראות. בשונה מצירי הדלת של ימינו, בימי קדם ציר היה וו או זיז שמחובר לקצה הדלת, נתון בגומה קטנה במפתן או בקרקע כדי שיוכל לנוע אָנֶה וָאָנָה; ובהוראה זו המילה ציר רגילה גם במקורות חז"ל.[3]

בימי הביניים אומצה המילה ציר בתחום הגאומטרייה: המלומד היהודי בן המאה ה־11 אברהם בר חייא בחר בה כדי לציין את מרכז המעגל (או מרכז הכדור);[4] הוא דימה את הציר שעליו סובבת הדלת לנקודה שעליה סובבת המחוּגה. מאוחר יותר בימי הביניים (ועד העת החדשה) השתמשו מלומדים יהודים במילה ציר גם במשמעות 'קוטב' (pole),[5] היינו כל אחת משתי הנקודות שנמצאות על ציר הסיבוב (הציר הדמיוני שסביבו מסתובב הגוף); 'הציר הצפוני' ו'הציר הדרומי' היה כינויָם של שני הקטבים של כדור הארץ.

מכאן התפתחו הוראות משנֶה נוספות: במובן 'סרן', המוט שהגלגל מסתובב עליו; במובן קו, דמיוני או לא, כגון הקווים הניצבים זה לזה במערכת צירים או קו התקדמות (של כוחות צבא וכו') – מכאן באה ההוראה 'דרך, מסלול' ('ציר פילדלפי', 'פתיחת ציר'); ביחסים בין־לאומיים הצירוף 'מדינות הציר' הוא הכינוי שניתן לברית של גרמניה ואיטליה (ומאוחר יותר הצטרפה אליהן יפן) במלחמת העולם השנייה – על פי the axis או axis powers בלעז (ואף הביטוי המודרני מן האלף הנוכחי 'ציר הרשע', על פי axis of evil).
ציר = רוטב
ציר הוא גם רוטב שמופק מבשרם של בעלי חיים (דג, כבש, בקר). זהו הציר היחיד שאינו מופיע במקרא. והינה בעדי הנוסח הטובים של המשנה הוא מנוקד תדיר בצירי: צֵיר (ולעיתים אפילו בלי יו"ד: צֵר). המילה מוכרת גם מן הארמית: צירא, אך מקורה לא הוברר דיו.
ציר = פֶּסֶל
ההוראה הנדירה ביותר של ציר היא 'פסל'. בנבואת ישעיהו מוצאים "הָלְכוּ בַכְּלִמָּה חָרָשֵׁי צִירִים" (מה, טז), ואין ספק ש"חרשי צירים" הם בעלי המלאכה שיוצרים פסלים.[6] במובן זה המילה ציר קרובה אל המילים ציור וצורה ואל השורש יצ"ר. להוראה זו אין מהלכים של ממש בעברית לדורותיה.

__________________________________
[1] מכאן היה מי שסבר שצִיר זהה עם עִיר בארמית במובן 'מלאך', למשל בספר דניאל: "וַאֲלוּ עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת" [=והינה מלאך וקדוש מן השמיים יורד] (ד, י), שהרי צ עברית עשויה להתחלף עם ע ארמית (כגון ארץ–ארע; להרחבה ראו כאן). ואולם במילוני המקרא החדשים מקובל להסביר כי עִיר קרוב אל עֵר (מן השורש עו"ר), כאמור בפרשנות המקרא, ובלשון רש"י: "שהוא [המלאך] עֵר לְעולם".
[2] הקשר בין ציר (נאמן) לנביא עולה גם במימרה באבות דר' נתן: "עשרה שמות נקרא נביא [במקרא]: עבד, מלך, שליח, צופה, חוזה, חולם, ציר, רואה, נביא, איש האלהים" (אבות דרבי נתן, נוסח ב, לז; בנוסח א: 'ציר נאמן').
[3] במשנת כלים: "הדלת והנגר והמנעול והפותה שתחת הציר, הציר, הקורה והצינור" (יא, ב; ראו גם מועד קטן א, י). המשנה מציינת שני חלקים: הציר שהוא הזיז בדלת, והפּוֹתָה – הגומה שהציר נתון בה. מילה זו נזכרת כבר במקרא: "וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת הַבַּיִת" (מלכים א ז, נ).
[4] המילה מרכז עצמה מקורה בערבית (مَرْكَز, מַרְכַּז), ובספרות ימי הביניים היא קיבלה צורה עברית – מֶרְכָּז.
[5] בדומה למרכז, אף היא מילה ערבית (قُطْب, קֻטְבּ) שקיבלה צורה עברית בספרות המדע של ימי הביניים.
[6] וסומכים לכאן גם את הכתיב בפסוק מתהלים: וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר וְצוּרָם [הכתיב: צירם] לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ" (תהלים מט, טו).
    [post_title] => ציר
    [post_excerpt] => המילה צִיר, שנמצאת בימים אלו בכותרות, ידועה במגוון הוראותיה כבר בתקופות קדומות – רובן שרדו עד ימינו. נצא למסע קצר בעקבות המילה הקצרה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a6%d7%99%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-09-22 10:33:37
    [post_modified_gmt] => 2024-09-22 07:33:37
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=96599
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 45905
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2020-11-19 13:57:20
    [post_date_gmt] => 2020-11-19 11:57:20
    [post_content] => 
זבל
מניין המילה זֶבֶל? השורש זב"ל משמש בארמית במשמעות 'דשן',[1] וזבל הוא אפוא חומרים אורגניים (כגון גללי בהמות) שמשמשים להעשיר בהם את הקרקע ולהגביר פוריותה – וכך מוצאים אף בלשון חכמים: "גינה שזיבלה בזבל עבודה זרה" (תוספתא עבודה זרה ז, א), "עד שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך" (בראשית רבה סד, ז). במשמעות זו היא משמשת עד ימינו, למשל בצירופים 'זבל עופות' ו'זבל פרות'. בעברית החדשה החלה המילה זבל לשמש גם במשמעות הכללית של 'פסולת', וכך היא רווחת בפי רבים. מכאן נגזרה גם המילה מִזְבָּלָה במשמעות 'אתר פסולת', ולמען האמת מעתק המשמעות הזה מוכר גם מן הערבית.

דווקא המילה המקראית דֶּשֶׁן יוצאת לשתי משמעויות שונות – במובן 'מאכל שמן וטוב': "כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי" (תהלים סג, ו) ובמובן 'אפר שרפה': "וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ו, ג). בימינו דחק 'דשן' את 'זבל', וגם הפועל 'לדשן' – את הפועל 'לזבל'. בהשפעת המשמעות הרווחת נתחדשו המונחים דְּשֹׁנֶת תמורת 'קומפוסט' (במשקלן של המילים פסולת ונסורת המציינות שיירים), ומַדְשֵׁן תמורת 'קומפוסטר'.
דומן
דֹּמֶן היא מילה מקראית המציינת 'זבל לשיפור הקרקע'. גיזרון המילה אומנם איננו מחוור (למעט מילה דומה בהוראה זהה בערבית), אך עובדה היא כי בכל שש ההיקרויות במקרא נזכרות לצד דומן המילים 'אדמה' או 'שדה': "והָיְתָה נִבְלַת אִיזֶבֶל כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (מלכים ב ט, לז), "לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ" (ירמיהו ח, ב), "הָיוּ דֹּמֶן לָאֲדָמָה" (תהלים פג, יא) ועוד. אף בתרגום יונתן לפסוק במלכים העניין אינו מוטל בספק: "כְּזֶבֶל מְבַדַּר עַל אַפֵּי חַקְלָא" [=כזבל מפוזר על פני השדה]. בתנ"ך באה גם המילה מַדְמֵנָה במשמעות 'מקום זריקת הזבל': "כְּהִדּוּשׁ מַתְבֵּן בְּמוֹ [הכתיב: במי] מַדְמֵנָה" (ישעיהו כה, י).

בהשראת המילה מדמנה הוצעה בעבר המילה מַטְמֵנָה לציון אתר להטמנת פסולת (landfill), ואולם לבסוף נבחרה המילה מִטְמָנָה במשקל מילים אחרות שמציינות מקום דוגמת מִזְבָּלָה ומִרְפָּאָה.
אשפה
אַשְׁפָּה היא מילה מקראית המציינת 'נרתיק לחיצים': "וַיְשִׂימֵנִי לְחֵץ בָּרוּר, בְּאַשְׁפָּתוֹ הִסְתִּירָנִי" (ישעיה מט, ב), ומקבילה לה המילה תְּלִי: "וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ" (בראשית כז, ג).

לצד המילה אשפה נזכרות בתנ"ך גם המילים אַשְׁפּוֹת ואַשְׁפַּתּוֹת במשמעות שונה – 'ערמת פסולת', 'מקום השלכת הפסולת'. המילה אַשְׁפּוֹת מוכרת מפסוקי ההלל: "מְקִימִי מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן" (קיג, ז), וכן משמו של אחד משערי חומת העיר העתיקה בירושלים, הוא שַׁעַר הָאַשְׁפֹּות.

יש הסוברים כי צורת היחיד היא אַשְׁפּוֹת וצורת הרבים היא אַשְׁפַּתּוֹת, לדעתם השורש הוא שׁפ"ת במשמעות 'הניח במקומו'. ברוב עדי הנוסח המהימנים של לשון המשנה מוצאים תמיד 'אשפות', ומכמה היקרויות עולה בבירור שהכוונה לצורת היחיד (נקבה): "מכר אשפות – מכר זיבלהּ, מכר בור – מכר מימיו" (בבא בתרא ה, ג). עם זאת בתוספתא ובתלמודים מוצאים גם את הצורה 'אשפה' באותה משמעות: "זבל... שברפת ושבחצר מוציאין אותו לאשפה" (תוספתא פסחים ג, יח), וייתכן שלפנינו מקרה שבו נתפסה 'אשפות' צורת רבים וממנה נגזרה לאחור צורת היחיד 'אשפה'. לדעת אחרים 'אשפה' עומדת לעצמה וצורת הרבים שלה היא 'אשפות'. ואם אומנם כך, תוסבר הצורה 'אשפתות' כריבוי כפול (כמו שפה–שפתות).

בעברית שלמן התלמודים ועד ימינו גברה ידה של צורת היחיד אשפה, ומעתה היא לפנינו בשתי משמעויות שונות. כדי לא לבלבל בין צורות הרבים קבעה ועדת הדקדוק של האקדמיה ללשון כי צורת הרבים של אַשְׁפָּה בהוראת 'זבל' היא אַשְׁפַּתּוֹת (בצד אַשְׁפּוֹת) ושל אַשְׁפָּה בהוראת 'נרתיק לחיצים' היא אֲשָׁפוֹת (כמו לִשְׁכָּה–לְשָׁכוֹת).
פסולת
המילה פְּסֹלֶת אומנם אינה נזכרת במקרא או במשנה אך היא מופיעה במקורות תנאיים בהוראת 'שארית חסרת ערך': "פסולת אוכלין כאוכלין" (תוספתא שביעית ז, ב); "חברון מה היתה? פסולת לארץ ישראל... והרי דברים קל וחומר – אם חברון פסולת לארץ ישראל הרי משובחת בשבח ארץ מצרים שמשובחת מכל הארצות, קל וחומר לשבחה שלישראל" (ספרי דברים לז).

לשאלת גיזרון המילה יש להידרש לשתי ההוראות השונות של השורש פס"ל בעברית: זו הקשורה לשם העצם פֶּסֶל וזו הקשורה לשם התואר פָּסוּל. על פי רוב מקובל לומר כי המילה פסולת גזורה מן פס"ל בהוראה השנייה, במובן 'החלק הפסול הנשאר מדבר אחרי שבחרו ממנו את הראוי לשימוש' (מילון בן־יהודה). בתנ"ך מוצאים מילים מן השורש פס"ל רק בהוראה הראשונה: השמות פֶּסֶל, פְּסִילִים והפועל פָּסַל (במובן חצב, סיתת), ומלשון חכמים ואילך מופיעות המילים פָּסוּל, פְּסוּל והפעלים פָּסַל ונִפְסַל – ואומנם יש הסוברים כי שתי ההוראות יסודן אחד, שהרי עבודת הפיסול כרוכה בהסרת שברי חומר שאין בהם צורך, והפוסל (כלומר מפסל ומסתת) קובע דבר כפסול, כלא ראוי. ואולם רבים מפקפקים בקשר בין שתי ההוראות. יש המשערים כי השורש פס"ל בהוראה השנייה קשור אל המילה פַסְל (فَسْل) בערבית שמציינת 'זול', 'בזוי', 'חסר ערך'.

לצד פְּסֹלֶת, מוכרות מלשון המשנה מילים במשקל פְּעֹלֶת שמורות פגם וחוסר ערך ובהן נְסֹרֶת וקְנֹבֶת (העלים הנחתכים מהירקות ומושלכים), וכן גְּרֹדֶת, קְצֹצֶת ושְׁחֹלֶת הקשורות במלאכת הכנת כלים. מלשון המקרא אנו מכירים את המילה נְעֹרֶת לציון החוטים הנושרים בשעת ניפּוּץ הפשתן.
* * *
ומה בימינו?

 	
פְּסֹלֶת היא המילה הכללית לציון כל חומר שאין בו עוד צורך, וכהגדרת המילון לתכנון מרחבי של האקדמיה ללשון – 'כל חומר בלא שימוש, הצריך סילוק', ומכאן הצירופים: פסולת בניין, פסולת עירונית וכיוצא בהם.
 	
אַשְׁפָּה מציינת בדרך כלל פסולת ביתית.
 	
זֶבֶל בלשון המקצועית הוא חומר אורגני לדישון, בעיקר פִּרשי בעלי חיים, ובלשון העממית הוא משמש במשמעות 'אשפה ביתית'.
 	
דֹּמֶן היא מילה ספרותית שאינה משמשת בלשון היום־יום.

______________________________________
[1] למרבה הפלא מילים מן השורש זב"ל הנזכרות בתנ"ך באות במשמעות שונה לגמרי: זְבוּל למשל הוא כינוי לבית המקדש: "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים" (מלכים א ח, יג). בתרגומי המקרא פירשו 'זבול' על פי ההקשר בהוראת 'מעון', 'מדור'. השוואה ללשונות שמיות אחרות מלמדת כי השורש זב"ל עניינו 'נשא', 'הרים' (קרוב אל סב"ל בעברית). באוגריתית "זבל" הוא 'נשיא', ומכאן ייתכן שבית זבול הוא 'מקום רם ונישא'. זְבוּלוּן הוא שם בנה של לאה שבהולדתו נאמר: "זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב, הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי" (בראשית ל, כ), ולפי זה שיעורו 'הפעם יְנַשאני אישי' (תרגומי המקרא היו עקיבים וביארו: 'הפעם יגור אישי איתי'). מן השורש זב"ל נגזרים גם שמותיהם של זְבֻל – שׂר חשוב בעיר שכם בספר שופטים, ואִיזֶבֶל – אשת אחאב מלך ישראל (יש הסוברים כי שמה התגלגל מן 'אביזבל' בהישמטות הבי"ת, והרי שהשם מתאים במיוחד לבִיתו של "אתבעל מלך צידונים").
    [post_title] => זבל, דומן, אשפה ופסולת
    [post_excerpt] => לא כל דבר שזורקים הוא "זבל" – בעברית לדורותיה משמשות מגוון מילים לציון פסולת.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%96%d7%91%d7%9c-%d7%93%d7%95%d7%9e%d7%9f-%d7%90%d7%a9%d7%a4%d7%94-%d7%95%d7%a4%d7%a1%d7%95%d7%9c%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-03-15 11:22:16
    [post_modified_gmt] => 2021-03-15 09:22:16
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=45905
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)