WP_Post Object
(
    [ID] => 32309
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2018-12-06 15:44:51
    [post_date_gmt] => 2018-12-06 13:44:51
    [post_content] => 
חיות במשק האדם
בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים.

בני בקר: הנקבה היא כמובן פָּרָה. הזכר הוא פַּר (וביידוע: הַפָּר) או שׁוֹר (וברבים שוורים). יש המקפידים להבחין: פר להרבעה, ושור לעבודה (לרוב פר מסורס), לדוגמה: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה, ד). בתנ"ך אפשר למצוא גם צירופים של שני השמות: "פַּר הַשּׁוֹר" (שופטים ו, כה), "שׁוֹר פָּר" (תהלים סט, לב).
צאצאי הפר והפרה הם עֵגֶל ועֶגְלָה – שניהם מן המקרא. ברבים עֲגָלִים ועֲגָלוֹת (בפי רבים רווחת הצורה הלא דקדוקית עֶגְלוֹת – כדי להימנע מן הזהות לצורת הרבים של עֲגָלָה).

בני צאן: לצד כֶּבֶשׂ וכִבְשָׂה ובשׂיכול עיצורים כֶּשֶׂב וכִשְׂבָּה (ברבים כְּבָשִׂים או כְּשָׂבִים וגם כְּבָשׂוֹת), יש במקרא רָחֵל (וברבים רְחֵלִים; בלשון חז"ל רְחֵלוֹת) לנקבה, וכמובן השם המיוחד לזכר אַיִל (וברבים אֵילִים).
הצאצאים הם טָלֶה (וברבים טְלָאִים או טְלָיִים) וטַלְיָה (צורה המוכרת מלשון חז"ל),[1] ובימינו גם שֶׂה ושֵׂיָה (וברבים שֵׂיִים ושֵׁיוֹת). ואולם במקרא שֶׂה הוא גם אחד (או אחת) מן הצאן – כבש או עז בוגרים, ומכאן האמור בדברים יד, ד: " זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים".

קרוביהם של הכבשים – העיזים: הזכר הוא תַּיִשׁ (וברבים תְּיָשִׁים). הנקבה בפינו היא עֵז (מן השורש ענ"ז, ולכן בנטייה בא דגש: עִזִּים וכד'), ובלשון הילדים בני ימינו גם עִזָּה; לצורה זו בסיומת ־ָה יש גם עדות יחידה בתלמוד הירושלמי. במקורות במילה עיזים כלולים זכרים ונקבות, לדוגמה: "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ" (שמות יב, ה); "חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן ומן הכבשים ומן העזים ומן הזכרים ומן הנקיבות" (משנה פסחים ו, ד).
מן המקרא מוכרים גם השמות הנרדפים שָׂעִיר ושְׂעִירָה – בייחוד בצירופים "שְׂעִיר עִזִּים", "שְׂעִירַת עִזִּים".
בספרי המקרא המאוחרים (דניאל, עזרא ודברי הימים) עולה השם צָפִיר לציון תיש, לעיתים בצירוף 'צְפִיר עִזִּים'. בימינו משמש השם הזה לשני מינים במשפחת הצאן: צְפִיר הָאַלְפִּים (chamois) וצְפִיר הַהִימָלָאִים (goral).
צאצאי התיש והעז גם הם מוכרים מן המקרא: גְּדִי (ברבים גְּדָיִים) וגְדִיָּה (ברבים גְּדִיּוֹת).

עוד חיות במשק הבית הם הסוס והחמור.
אצל הזוג סוּס וסוּסָה אין שם נפרד לנקבה. שם הצאצא סְיָח עולה בלשון חכמים (ושָם הוא גם צאצא החמור), וממנו נגזרה צורת הנקבה סְיָחָה המוכרת מלשון חכמים המאוחרת.
במקרא חֲמוֹר הוא הזכר ואָתוֹן הנקבה (ברבים אֲתוֹנוֹת). בלשון חז"ל השם חמור משמש הרבה גם לנקבה, כגון "חמור שילדה" (משנה בכורות א, ב), ויש גם חֲמוֹרָה. בלשון הילדים בעברית החדשה הצורה חֲמוֹרָה משמשת לשון גנאי לנקבה.
צאצאי החמור והאתון הם עַיִר (ברבים עֲיָרִים) מן המקרא ועִירָה (על פי קביעת האקדמיה בעקבות הצורה עִירֹה 'העַיִר שלו' בברכת יעקב ליהודה בבראשית מט, יא; ברבים עֲיָרוֹת).

בעלי הדבשת הם גָּמָל מן המקרא ונָאקָה מלשון חז"ל, ככתוב במשנה "יוֹצֵא הַגָּמָל בָּאַפְסָר וְהַנָּאקָה בַּחֲטָם" (שבת ה, א). תינתן הדעת שהאל"ף במילה נאקה אינה הגויה, וכך גם בצורת הרבים נָאקוֹת (לעומת זאת נְאָקָה היא 'אנחה', 'אנקה').
בניהם של הגמל והנאקה הם בֶּכֶר ובִכְרָה. שמות אלו נזכרים בתנ"ך: "בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ" (ירמיהו ב, כג); "שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה" (ישעיהו ס, ו).
חיות אחרות
כמו הזוגות המקראיים סוס וסוסה, פר ופרה, כבש וכבשה, יש זוגות נוספים שבהם צורת הנקבה נגזרת מצורת הזכר בתוספת הסיומת ־ָה. את מקצת צורות הנקבה אפשר למצוא כבר בספרות חז"ל ואחרות נוצרו בעברית החדשה. למשל: דֻּבָּה, זְאֵבָה, כַּלְבָּה, פִּילָה, שׁוּעָלָה, קוֹפָה, קַרְנַפָּה, תַּנָּה; וגם בקרב בעלי חיים שאינם יונקים: אֲוָזָה, טַוָּסָה וכדומה. לצד סיומת ־ָה אפשר למצוא גם סיומת ־ת, כגון תַּרְנְגֹלֶת (לצד תַּרְנְגוֹל במשנה), עוֹרֶבֶת (בחיבור תולדות בן סירא מראשית ימי הביניים), סְנָאִית (אצל עגנון).

בספרות ובלשון הדיבור בימינו נוצרות מדי פעם עוד צורות נקבה מעין אלו, כגון יַתּוּשָׁה, זְבוּבָה ונְחָשָׁה. וגם ההפך: משמות נקביים המסתיימים ב־ָה נוצרת לעיתים צורת זכר בהשמטת הסיומת, כגון יוֹן מן יוֹנָה,[2] ונָמָל מן נְמָלָה.[3]



אולם בלשון הרגילה כשרוצים להבחין משתמשים במבנה מורכב כמו 'חסידה ממין זכר', 'נקבת העורב', 'צפרדע זכר' וכדומה.

לעניין זה יפים דבריו של הרמב"ן בפירושו ל'ארנבת' בויקרא יא, ו (ציטוטי הפסוקים מובאים להלן ככתיבם וכניקודם במקרא):
"ואת הארנבת" - מין [של בעלי חיים] הוא, שיקראו כן בלשון הקודש הזכר והנקבה ממנו, וכן היענה, ובעופות היונה – אין שם הזכר חלוק מן הנקבה. ויש רבים ששמותם בלשון זכר ואין לנקבותיהם שם אחר: גמל, שפן, חזיר, "דֹּב אֹרֵב" [איכה ג, י], "וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה" [ישעיה יא, ז], וכן תור בעופות. ולכך אמר הכתוב "שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה" [ויקרא ה, ז] – יזכיר בתורים שהן בלשון זכר 'שתי', וביונה 'שני', להודיע שאין קפידא בהם. ואל תשיב עלי מלשון רבותינו שיאמרו "פרה וחזירה" [משנה בכורות ד, ד], ויאמרו [בבלי בכורות ו ע"ב] 'גמל הבא מן הגמלה', כי ישאילו בהם לשון לבאר כוונתם.
[ראו עוד במאמרה של קרן דובנוב "חתול זוללת וחיות אחרות".]

במקורות אפשר למצוא מעט מאוד שמות ייחודיים לצאצאי בעלי החיים חוץ מן השמות שנזכרו לעיל (למשל עופר – צאצא הצבי והצבייה או האַייל והאַיילה). בעברית החדשה השם הכללי המקובל לצאצאי היונקים הוא גּוּר (על פי "גור אריה" וכדומה שבמקרא). כשרוצים ליצור שם ייחודי ננקטות לשם כך צורות הקטנה מגוונות, אחדות מהן נוצרו בספרי ילדים: כְּלַבְלַב, חֲתַלְתּוּל, חֲזַרְזִיר (חברו של פו הדוב), שַׁעֲלוּל (למשל בסיפורו של ביאליק "התרנגולים והשועל" לצד "בן־שועל נער"), דובון, פילון או פילפילון ועוד ועוד.

--------------------
[1] בארמית טַליתא ('הטַּליה') היא 'ילדה', 'נערה צעירה', כמוכר מן הסיפור בברית החדשה על הילדה שהקים ישו לתחייה באומרו "טליתא, קומי" (או קום).
[2] יצוין כי תּוֹר אינו הזכר של יונה אלא סוג בפני עצמו.
[3] הצורה הזכרית נָמָל משמשת בשם החרק אֲרִינָמָל (הלחם של אריה ונמלה – בבואת השם המדעי Myrmeleon).
    [post_title] => בעלי החיים – האב והאם וצאצאיהם
    [post_excerpt] => בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%91-%d7%95%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%95%d7%a6%d7%90%d7%a6%d7%90%d7%99%d7%94%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-09-29 23:09:37
    [post_modified_gmt] => 2022-09-29 20:09:37
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=32309
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 237
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2013-05-28 10:29:34
    [post_date_gmt] => 2013-05-28 07:29:34
    [post_content] => נשאלנו כיצד תיקרא אישה המשמשת בתפקיד כומר. המלצתנו היא כומרה, ובניקוד כָּמְרָה (בקמץ קטן שתנועתו o).

משקל פָּעְלָה – בקמץ קטן – הוא משקל בנקבה המקביל לעיתים למשקל המלעילי פֹּעֶל. למשל: יֹשֶׁר–יָשְׁרָה, עֹצֶם–עָצְמָה. משקל פָּעְלָה משמש גם לציון בעל חיים ממין נקבה במקביל למשקל פֹּעֶל לזכר: עֹפֶר–עָפְרָה. בדומה לכך אישה שהיא כומר תיקרא כָּמְרָה. בכתיב המלא תיכתב המילה בווי"ו – כומרה (צורה נוטה של כומר).

בספרות העברית החדשה מצאנו מעט את הצורה כומרית – בעיקר במשמעות אשת הכומר (בדומה לרבנית שהיא אשת הרב). למשל: "לקול נביחתם של הכלבים פרצו מביתם הכומר והכומרית גם יחד..." (טוביה החולב, תרגום י"ד ברקוביץ), "היתה שם בבית הכומר אסופית אחת קלרה שמה. אמרה הכומרית לכומר, אילו היה הנער הזה מבקש ממני ליתן לו את קלרה לאשה הייתי נותנת לו" (שמואל יוסף עגנון, בחנותו של מר לובלין). גם בצורה זו מסתבר הניקוד בקמץ קטן: כָּמְרִית.
נספח: על המילה כומר וצורותיה
בשלושה מקומות בתנ"ך נזכרים כְּמָרִים – למשל בתיאור מאבקו של המלך יאשיהו בעבודת האלילים: "וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה" (מלכים ב כג, ה). כפי שעולה מן המקרא וממקבילות בלשונות שמיות אחרות מדובר בכוהני דת. גם בספרות חז"ל המילה משמשת לציון כוהן של דת זרה, ולמן ימי הביניים המילה רגילה בהקשר של כוהן הדת הנוצרית.

צורת היחיד של כְּמָרִים איננה מזדמנת בתנ"ך. המילונים משחזרים את הצורה כֹּמֶר (במלעיל) או כָּמָר (במלרע). בספרות חז"ל באה צורת היחיד 'כומר', ובהגייתה יש שתי מסורות: כֹּמֶר (במלעיל) או כֻּמָּר (במלרע; במסורת האשכנזית לעיתים גם ללא דגש: כּוּמָר). צורת הרבים בספרות חז"ל היא 'כמרים' וגם 'כומרים'.

מן הצורה כֻּמָּר נוצרו כמה צורות נקבה במשמעות 'נזירה': כֻּמָּרִיָּה, כֻּמָּרִית, כֻּמֶּרֶת (כמובא במילונו של בן־יהודה). הצורה כֻּמֶּרֶת עולה מן הכתיב 'כומרת' בנוסח הראשון של טוביה החולב בתרגום י"ד ברקוביץ (שבועון התורן, שנה ד, תרע"ז–תרע"ח). ייתכן כמובן שגם 'כומרית' בגרסה המאוחרת יותר של התרגום (שהובאה לעיל) אינה אלא כֻּמָּרִית. מכל מקום מכיוון שבעברית החדשה גברה ידה של הצורה כֹּמֶר – צורת הנקבה אמורה להיגזר ממנה כפי שהצענו.
    [post_title] => כומר בנקבה
    [post_excerpt] => נשאלנו כיצד תיקרא אישה המשמשת בתפקיד כומר. המלצתנו היא כומרה, ובניקוד כָּמְרָה (בקמץ קטן שתנועתו o).
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9b%d7%95%d7%9e%d7%a8-%d7%91%d7%a0%d7%a7%d7%91%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-09-30 00:17:36
    [post_modified_gmt] => 2022-09-29 21:17:36
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=237
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 1005
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-05-08 09:36:00
    [post_date_gmt] => 2011-05-08 06:36:00
    [post_content] => הצבי הוא מבעלי החיים האופייניים לנופי ארצנו עוד מימי התנ"ך. בגלל מקומו המרכזי בעולמו של האדם זכה הצבי לצורת נקבה – צְבִיָּה – לעומת בעלי חיים רבים, כגון דוב, ששמם משמש בתנ"ך לזכר ולנקבה גם יחד. בן הצבי זכה אף הוא לשם משלו – עֹפֶר – שם המשותף לו ולבן האייל. צורת הרבים של צְבִי היא צְבָיִים או צְבָאִים.

רגליו הקלות של הצבי עשאוהו סמל למהירות. על אחיו הזריז של יואב בן צרויה נאמר: "וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה" (שמואל ב ב, יח), בשיר השירים הרעיה אומרת לדוד: "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים" (ח, יד), ובפרקי אבות אנו מוצאים את הנחייתו של יהודה בן תימא: "הווי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים" (ה, כ). גם הפתגם "הניח מעותיו על קרן הצבי" (משנה כתובות יג, ב), הנאמר על אדם שהשקיע את כספו בעסק מפוקפק, מתקשר כנראה למהירותו של הצבי ולקושי הרב להשיגו.

על אף נוכחותו הבולטת של הצבי קל הרגליים בארצנו, סביר שהביטוי הידוע אֶרֶץ הַצְּבִי אינו קשור לשמו של בעל החיים. את המילה צְבִי שבביטוי זה – הלקוח מספר דניאל – מקובל לשייך לשורש השמי צב"י המציין רצון. שורש זה שונה מן השורש של שם החיה כפי שאפשר ללמוד מהשוואה ללשונות שמיות אחרות: במקבילות שלו בארמית ובערבית בא העיצור צ כבעברית, ואילו בשם החיה באים תמורת ה־צ עיצורים אחרים: ט בארמית ו־ﻅ בערבית. השורש צב"י במשמעות 'רצון' רגיל בלשון הארמית, וייתכן שממנה הוא חדר אל העברית. הצירוף אֶרֶץ הַצְּבִי דומה אפוא לצירופים אחרים המתארים את ארץ ישראל: אֶרֶץ חֶמְדָּה (מן התנ"ך) ואֶרֶץ חֵפֶץ (מלשון הפיוט).[1]

בכמה מקומות בתנ"ך, וכנראה אף בצירוף אֶרֶץ הַצְּבִי עצמו, המילה צְבִי מציינת תפארת, יופי והדר. משמעות זו נתגלגלה מן המשמעות הבסיסית של השורש צב"י – מן הרצון אל הדבר שרוצים אותו. גלגול משמעות דומה קיים במילים נֶחְמָד, חָמוּד, חֶמֶד, חֶמְדָּה ומַחֲמַדִּים המציינות כולן דברים נאים וטובים, דברים שבני אדם חומדים אותם.

שימושה של המילה צְבִי במשמעות של הדר ותפארת ניכר במיוחד בבוֹאהּ לצד מילים נוספות בעלות משמעות קרובה, כגון בנבואת ישעיהו לעתיד לבוא: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה צֶמַח ה' לִצְבִי וּלְכָבוֹד, וּפְרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת לִפְלֵיטַת יִשְׂרָאֵל" (ד, ב). רבים קושרים לענייננו גם את דברי הפתיחה של קינת דוד: "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים" (שמואל ב א, יט). על פי זה לפנינו קריאת צער על כבוד ישראל ותפארתו שנפגעו עם מותם של שאול המלך ובנו יהונתן – ידיד נפשו של דוד.

המילה צִבְיוֹן, שמקורה בלשון חכמים, שייכת אף היא לשורש זה. כשנאמר במדרש: "אלו אבות שעשו צביוני" (שיר השירים רבה ז, א) הכוונה היא 'שעשו רצוני'. אך דברי התלמוד הבבלי "כל מעשה בראשית לקומתן נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו" (ראש השנה יא ע"א) פתחו פתח לפירושים כמו 'יופי', 'תואר' ואף 'דמות', 'צורה'. מן הפירושים האלה נתגבשה משמעות המילה כפי שהיא משמשת בימינו: אופי, גוון וסגנון – צביון יהודי, צביון ממלכתי, צביון חגיגי.

נסיים בקטע מתוך פיוט לשמיני עצרת מאת דונש בן לברט:

דּוֹד מֵאָז בָּרַח כַּצְּבִי / נַפְשִׁי לִרְאוֹתוֹ נִכְסְפָה, //
מִי יִתֵּן לִי אֶרֶץ צְבִי / בִּכְנַף נֶשֶׁר אֶתְעוֹפְפָה, //
אוּלַי אֶמְצָא שָׁם אוֹהֲבִי / וּבְצֵל דּוֹדָיו אֶסְתּוֹפְפָה.
כתבה: תמר קציר (כץ)
_______________________
[1] בתלמוד הבבלי דרשו חז"ל את הצירוף "ארץ הצבי" על שם בעל החיים בכמה דרכים, כגון "מה צבי זה קל מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה" (כתובות קיב ע"א, וראו גם גיטין נז ע"א).
קובץ להדפסה
    [post_title] => ארץ הצבי
    [post_excerpt] => על אף נוכחותו הבולטת של הצבי קל הרגליים בארצנו, סביר שהביטוי הידוע אֶרֶץ הַצְּבִי אינו קשור לשמו של בעל החיים. את המילה צְבִי שבביטוי זה – הלקוח מספר דניאל – מקובל לשייך לשורש השמי צב"י המציין רצון.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%a8%d7%a5-%d7%94%d7%a6%d7%91%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-11-23 10:15:03
    [post_modified_gmt] => 2023-11-23 08:15:03
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1005
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 66625
    [post_author] => 49
    [post_date] => 2022-11-22 11:58:14
    [post_date_gmt] => 2022-11-22 09:58:14
    [post_content] => "התלמידים איילה, יעל ודוב מתבקשים להיכנס לכיתה! חמור, נחש ושפן, אתם רשאים לצאת להפסקה".

כל ששת השמות שנזכרו במשפט הם שמות פרטיים שניתנו לבני אדם בימי חיותהּ של העברית, ואולם רק שלושת הראשונים אינם צורמים את אוזנו של דובר העברית בן ימינו. מדוע?

טרם נשיב על השאלה – מעט רקע.

הענקת שמות פרטיים השאולים משמות בעלי חיים מוכרת בעברית למן תקופת המקרא. לאמיתו של דבר, לפי חוקרי מקרא, שמות בעלי חיים היא קבוצת השמות הפרטיים הגדולה ביותר שאינם שמות תאופוריים (שמות שיש בהם שם או כינוי לאלוהות).

יש מהם שניתנים לבני אדם כבר דורות רבים דוגמת דבורה (בראשית לה, ח ועוד) ויונה (מלכים ב יד, כה; יונה א, א ועוד), ויש מהם שחזרו וניעורו רק בימינו דוגמת יעל (שופטים ד, יז ועוד) ואולי גם אַיָּה (שמואל ב ג, ז), כשם העוף הדורס. מנגד, רבים אחרים כלל לא עולים על דעתם של הורים בני ימינו: נחש למשל הוא שמם של שלושה אישים בתנ"ך,[1] חולדה (מלכים ב כב, יד)[2] היא נביאה ידועה, וחמור (בראשית לג, יט ועוד) – שליט מקומי. ברשימה זו אפשר למצוא גם את תחש (בראשית כב, כד), דישון (בראשית לו, כא),[3] תולע (בראשית מו, יג ועוד), בֶּכֶר (בראשית מו, כא ועוד), ציפור (במדבר כב, ב ועוד), עורב (שופטים ז, כה), לַיִשׁ (שמואל א כה, מד ועוד) שפן (מלכים ב כב, ג), שועל (דברי הימים א ז, לו), פרעוש (עזרא ב, ג ועוד), חגב (עזרא ב, מו),[4] וגם השם נוּן (אביו של יהושע) המורה 'דג' בארמית.

יש שהשם המקראי בא בשינוי קל מן המוכר לנו, אולי כצורה משנית לשם בעל החיים הרגיל, דוגמת כָּלֵב (במדבר יג, ו ועוד), עֵפֶר (בראשית כה, ד), עַכְבּוֹר (בראשית לו, לח ועוד), צִבְיָא (דברי הימים א ח, ט);[5] או כצורה נטויה – אם בהוספת צורן הנקבה: צִפֹּרָה (שמות ב, כא ועוד), עֶגְלָה (שמואל ב ג, ה), צִבְיָה (מלכים ב יב, ב ועוד), יַעְלָה (עזרא ב, נו);[6] אם בהוספת צורן אחר: סוּסִי (במדבר יג, יא), גְּמַלִּי (שם יב), בִּכְרִי (שמואל ב כ, א ועוד)  עוֹפַי/עֵיפַי (ירמיהו ח, י), וגם השם חכינאי, העולה מלשון חכמים, מן 'חכינה' או 'עכנא', ἔχιδνα ביוונית, כלומר 'נחש'.[7] כאלה הם גם השמות אֵילוֹן מן אַיִל ('כבש'), עֶפְרוֹן (בראשית כג, ח) מן עֹפֶר, עֶגְלוֹן (שופטים ג, יב ועוד) מן עֵגֶל, צִבְעוֹן (בראשית לו, ב) מן צָבֹעַ, נַחְשׁוֹן (במדבר א, ז) מן נָחָשׁ, וגם עִירָם (בראשית לו, מג) מן עַיִר ו־פִּרְאָם (יהושע י, ג) מן פֶּרֶא ('חמור בר').[8]

יש מן השמות המקראיים שמקובלים עד ימינו, אך פסקו מלשמש שם בעל חיים, כגון שמות האימהות רבקה, לאה ורחל. רחל פירושה 'כבשה', נקבת האַיִל. היא משמשת מילה כללית בתנ"ך: "עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים" (בראשית לב, טו),[9] אך בימינו מוצאים אותה רק בספרות ובשירה. גיזרון השמות לאה ורבקה נחשב מסופק, אבל מקובל להסביר ששניהם מציינים 'פרה', 'עגלה' (בעניין זה ראו כאן). כך או כך, במקרא אין מוצאים אותם כשמות בעלי חיים.

אף את השמות חווה וימימה יש שימנו כאן. אומנם במקרא נדרש השם חווה בזיקה לשם העצם 'חיים': "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי" (בראשית ג, כ), ואולם סברה רווחת בקרב החוקרים היא שמקור השם חַוָּה קשור במילה הארמית חִוְיָא (וכן حَيَّة, 'חַיַּה' בערבית) שפירושה 'נחש'. השם יְמִימָה (איוב מב, יד), מבנותיו של איוב, מפורש על פי הערבית כ'יונת בר'.

יש שמות בעלי חיים שאימצו יהודים באירופה במאות האחרונות, דוגמת זאב, דוב ואריה.[10] שמות אלו ניתנו לא פעם בסמיכות לשם הלועזי (בגרסת היידיש): "דב בער", "זאב וולף". בקבוצת השמות הכפולים אפשר למנות גם שמות שניתנו בהשראת שבטי ישראל ובעלי החיים שהוצמדו להם בברכת יעקב לבניו בפרק מט בבראשית: יהודה לייב (מיידיש 'אריה'), על פי "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה"; נפתלי הירש (מיידיש 'צבי'), על פי "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה" וגם בנימין זאב על פי "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף". המעניין מכולם הוא השם יששכר דֹב – בפסוקי הברכה: "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם" (שם יד), אלא שבניגוד למזרח הקדום, באירופה של ימי הביניים אין החמור מוערך כל כך, וכך אולי הוחלף החמור בחיה מוערכת אחרת.

בעיקרו של דבר מדובר בעניין תרבותי. בעלי חיים שנקשרים בתודעתנו לתכונות חיוביות (יופי, גבורה, אצילות, חריצות) יתאימו יותר בעינינו לשם פרטי, ואולם ייתכן שבתרבות אחרת או בתקופה אחרת אותם בעלי החיים יזוהו יותר עם תכונות שליליות, ודווקא בעלי חיים אחרים יזוהו עם תכונות חיוביות. וייתכן שאין זו הסיבה היחידה למתן שמות בעלי חיים. מחקר שהתחקה על השם המקראי עכבור גילה שהוא היה נפוץ בכל רחבי המזרח הקדום, וההשערה שניתנה לתופעה המשונה הזאת – מתן שם המַזיק ליילוד – היא שביקשו לשומרו ממַזיקים. אם ההשערה נכונה, היא עשויה להסביר גם את מתן השמות נחש, פרעוש וחגב.

בימינו נתרחבה קשת השמות: רובם מבוססים על שמות בעלי חיים שכבר שימשו לפני כן דוגמת כפיר, לביא, לביאה, ארי, אייל, איילה, איילת, עופר, עופרה, עופרי, צבייה, יונית, יונת ודובי. אבל יש בהם גם חידושים כגון השמות צופית, סנאית, זמיר, ראם ושחף.

--------------------------------------------------------------
[1] נוכרים וישראלים: מלך בני עמון (שמואל א יא, א ועוד), אביה של אביגיל אחות צרויה (שמואל ב יז, כה) ואביו של שׁוֹבִי מרבת בני עמון (שמואל ב יז, כז).
[2] אם כי זעיר פה זעיר שם הוא ניתן בראשית המאה הקודמת.
[3] וכן דִּישָׁן, באותו פסוק.
[4] וכן חגבא (נחמיה ז, מח) או חגבה (עזרא ב, מה).
[5] השם צבי נמצא באיגרות פפירוס מוודי מורבַּעַת שבמדבר יהודה. אולי זו הוראת שמו של טבי, עבדו הנודע של רבן גמליאל, על פי ניקוד השם בכתבי היד של המשנה (טְבִי או טְבֵי, ולא טָבִי כבדפוסים). בארמית טבי (או טביא) פירושו 'צבי'.
[6] וכן יַעְלָא (נחמיה ז, נח).
[7] בימינו נקראו בשמו מינים ארסיים של נחשים מדבריים. מכאן שאין קשר בין עכן במקורות חז"ל לעכן המקראי.
[8] אחדים מהם ניתנים להסבר גם על פי שורשם ולא בזיקה ישירה לשם בעל החיים.
[9] צורת היחיד בתנ"ך היא 'רחל': "כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה" (ישעיהו נג, ז), ובלשון חכמים גם 'רחלה': "רחלה שלא ביכרה וילדה שני זכרים" (תוספתא בכורות ב, ז).
[10] ואומנם בחלק מן המקומות הם היו מקובלים גם בין עמי אירופה (בגרסתם הלועזית).
    [post_title] => אריה, דבורה וצבי – שמות חיות לבני אדם
    [post_excerpt] => שמות בעלי חיים הם חלק בלתי נפרד מרשימת השמות הפרטיים בעברית. בימי קדם התופעה הייתה רחבה במיוחד – התוכלו לנחש אילו שמות בעלי חיים העניקו הורים לילדיהם?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%93%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%95%d7%a6%d7%91%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-12-04 22:05:51
    [post_modified_gmt] => 2023-12-04 20:05:51
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=66625
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 58013
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2021-12-13 15:14:41
    [post_date_gmt] => 2021-12-13 13:14:41
    [post_content] => עֹפֶר בתנ"ך הוא שם צאצא הצבי או האייל: "כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה" (ד, ה), "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים" (ב, ט).[1]

המילה עֹפֶר נזכרת בתנ"ך רק במגילת שיר השירים, ואולם רוב החוקרים תמימי דעים כי השם הפרטי עֵפֶר (מבני מדיין למשל), שמופיע בבראשית ובדברי הימים, הוא צורת משנה של עֹפֶר. קריאת שם אדם בשם בעלי חיים היא תופעה מקראית מוכרת – עורב, זאב, ציפורה, חמור, נחש, דבורה, יעל, רחל, ליש ושועל הם כולם שמות של דמויות מקראיות.

צורת הנקבה של עֹפֶר היא עָפְרָה (בכתיב מלא עופרה). עֹפֶר, כמו כֹּתֶל ומֹתֶן, שקול במשקל פֹּעֶל ונטייתו בקמץ קטן: מָתְנִי, כָּתְלֵי־(הבית). עָפְרָה שקולה במשקל הנקבה פָּעְלָה (בקמץ קטן) המקביל למשקל פֹּעֶל דוגמת חֹזֶק–חָזְקָה ויֹשֶׁר–יָשְׁרָה. מכאן חודשה בימינו המילה כָּמְרָה – צורת נקבה של כֹּמֶר.

בתנ"ך נזכרים שני מקומות ששמם עָפְרָה: בדרום – בנחלת שבט בנימין (בהר אפרים),[2] ובצפון – בנחלת שבט מנשה. ייתכן שהשם קשור אל עופר (אולי מעין 'ארץ הצבאים'), כמו שמות מקומות אחרים שיש בהם שמות בעלי חיים דוגמת חֲצַר שׁוּעָל, אֶרֶץ שׁוּעָל, שַׁעַלְבִים (בדומה לת'עלב בערבית, 'שועל'), עֵין הַתַּנִּין (כנראה הכוונה ל־תַּנִּים) ועֵין גֶּדִי.[3] ואולם ייתכן שהוא קשור אל המילה עָפָר (ולפי זה אולי הוראתו 'מקום מאובק') או אל השורש ע'פ"ר הידוע מן הערבית ועניינו 'שמירה' (ולפי זה אולי הוראתו 'מקום שמור ומבוצר').[4]

למקומות ששמם עופרה מעמד מיוחד בדברי ימיהם של שמות מקומות בארץ ישראל. בדרך כלל נשמר השם העברי הקדום מתקופת המקרא או חז"ל בפיהם של דוברי הערבית בארץ (בשינויים קלים פחות או יותר), ואולם מקומות ששמם נגזר מן השורש עפ"ר הוחלפו לחלוטין – כולם במילה א־טַיְבּה (الطيبة), 'הטובה'. מה פשר העניין? חוקרים מסבירים כי הסיבה לכך נעוצה בהוראתן השלילית של מילים מן השורש עפ"ר בערבית, ובראשן המילה עִפְרִית (عِفْرِيت) שמובנה שֵׁד או רוח רעה. שמות אלה לא התקבלו על דעתם של התושבים דוברי הערבית (לא רק בארץ), ואלו הוחלפו בדרך כלל במילה החיובית טַיְבּה (שהיא ככל הנראה קיצור של טַיְבַּת אל־אִסְם, 'הטבת השם'). בימינו רבים מכירים את העיר הערבית הגדולה טייבה בשרון (ממזרח לכפר סבא), אולם חוץ ממנה יש בתחומי ארץ ישראל ובגבולותיה יותר מעשרה מקומות שונים בשם זה. לגבי חלקם מקובלת הסברה שאלו אותם מקומות שלְפנים נקראו עופרה (או מילה אחרת מן השורש עפ"ר), כגון הכפר הערבי־נוצרי טייבה שליד רמאללה (בסמוך לו  נמצא היישוב עופרה של ימינו) או הכפר טייבה ברמות יששכר (ממזרח לעפולה), שיש המזהים עם עופרה של נחלת מנשה, היא עׇפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי (שופטים ו, כד) עירו של גדעון.

כיום משמשים השמות הפרטיים עֹפֶר, עָפְרָה, ובשנים האחרונות נפוץ במיוחד השם עָפְרִי. עופרה בימינו הוא אומנם שם פרטי לבנות כמו שמתבקש מהוספת ה"א הנקבה, ואולם בתנ"ך סביר יותר שזהו שם שניתן לזכר: "וּמְעוֹנֹתַי הוֹלִיד אֶת עׇפְרָה" (דברי הימים א ד, יד). יש המסבירים זאת כצורת פנייה או חיבה של השם עֹפֶר.

שם המושב עֹפֶר בכרמל ניתן לו על שם הכפר הערבי הסמוך עין ע'זאל (عين غزال), 'עין האייל'. ממערב להם נמצא המושב עין איילה שנקרא כך על פי אותו היגיון.

_________________________
[1] חובבי בעלי החיים מכנים בשם 'עופר' וברבים 'עופרים' את צאצאיהם של כל בני משפחת האיילִיים: גם אייל הכרמל ויחמור פרסי שחיים (או חיו) בארץ וגם אחרים דוגמת אייל הצפון ואייל נקוד. צאצאי בעלי חיים ממשפחת הפריים, כגון ראם ודישון, מכונים בפיהם 'עגלים' (על אף הדמיון החיצוני לאיילים), למעט צאצאי הצבאים שכאמור נקראים עופרים וצאצאי היעלים שנקראים גדיים.
[2] בתנ"ך גם בכתיב עפרון (במסורת הקרי: עֶפְרַיִן). ואולי אף השם הפרטי עפרון, מוכֵר מערת המכפלה לאברהם, נגזר מן עֹפֶר. אך קשה לדעת בבירור.
[3] מתקופות מאוחרות יותר אנו מכירים את גמלא וסוסיא.
[4] עַ'פִיר בערבית (غَفِير) הוא 'שומר', 'נוטר'. שם זה התגלגל לעברית בימי המנדט בארץ ישראל בצורה גָּפִיר ככינוי לשוטר ביחידת שוטרים יהודית במשטרה הבריטית. על התגלגלות העיצור غ בעברית עיינו כאן.
    [post_title] => עופר ועופרי
    [post_excerpt] => עֹפֶר בתנ"ך הוא שם צאצא הצבי או האייל: "כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה" (ד, ה), "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים" (ב, ט). צורת הנקבה עָפְרָה מוכרת אף היא מן המקרא, בעיקר כשם מקום. השם עָפְרִי הנגזר מן עֹפֶר ניתן בימינו לבנים ולבנות כאחד.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a2%d7%95%d7%a4%d7%a8-%d7%95%d7%a2%d7%95%d7%a4%d7%a8%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-12-04 21:20:29
    [post_modified_gmt] => 2023-12-04 19:20:29
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=58013
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)