WP_Post Object
(
    [ID] => 32594
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2018-12-17 12:56:19
    [post_date_gmt] => 2018-12-17 10:56:19
    [post_content] => רבים רואים במשפטים כגון 'אתה עשוי למעוד', 'המצב עשוי להידרדר' משפטים משובשים, ומתקנים: 'אתה עלול למעוד', 'המצב עלול להידרדר'.

ההבחנה בין 'עלול' ל'עשוי' – שזו לשלילה וזו לחיוב (או לעניין ניטרלי) – היא הבחנה שהתגבשה בעברית בת ימינו, והיא נשענת על שימוש נפוץ במילה 'עלול' במשמעות שלילית. רבים ממתקני הלשון תומכים בהבחנה זו,[1] ואולם אין לכך אחיזה של ממש במקורות. כך או כך האקדמיה ללשון העברית לא עסקה בסוגיה זו כלל וכלל.
עשוי
בימינו המילה 'עשוי' במבנה 'עשוי + שם פועל' – משמעה 'אפשר שיקרה (בעתיד)'. ואולם אין זו המשמעות המקורית של המילה 'עשוי' בכלל ובמבנה זה בפרט.

'עשוי' פירושו 'שעשו אותו', 'שנעשה', כגון 'השעון עשוי זהב', 'הכלי עשוי היטב'. כך למשל אנו מוצאים בספרות חז"ל דלת העשויה בטיט, חלוק שהוא עשוי כשבכה וכדומה. בתנ"ך ובספרות חז"ל מצוי גם המבנה 'עשוי ל־' במשמעות 'נעשה בשביל', 'נועד ל', כגון "כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה" (שמות לח, כד), מיטה "העשויה לשכיבה" (משנה כלים כד, ח).

בספרות חז"ל עולה המבנה 'עשוי + שם פועל', אלא שהמילה 'עשוי' במבנה זה פירושה 'מה שטבעו ל', ומכאן 'רגיל ל',[2] אך לא במשמע 'אפשר שיקרה':[3]

 	
בענייני טומאה נאמר על כמה חפצים "שאינן עשויין להיטלטל אלא במה שבתוכם" (משנה כלים ו, א) – והכוונה שהם אינם בנויים כך שייטלטלו... ולא שאין באפשרותם להיטלטל.
 	
כשנאמר בתוספתא על דבר "העשוי לשמש את האדם כגון הסולם" – הכוונה שהדבר נעשה כך שהוא יכול לשמש את האדם.
 	
בתלמוד הירושלמי נאמר "אין אדם עשוי להוציא [...] שם רע על אשתו" – ונראה שהכוונה שאין טבעו של אדם באשר הוא לעשות זאת.
 	
בתלמוד הבבלי מדובר על "דברים העשויין להשאיל ולהשכיר" – כלומר דברים המתאימים להשאלה ולהשכרה.

מן השימוש הזה קצרה הדרך אל הוראת האפשרות, ואכן בספרות העברית החדשה התחילו להשתמש ב'עשוי' גם במשמעות 'אפשר שיקרה'. למשל:

 	
נשיכת כלב שוטה עשויה להתרפאות בקלות בתחלתה, כאילו אין בה שום ארס (מרדכי לפין, רפואות העם, 1794)

אך אפשר למצוא שימושים כאלה לאו דווקא לחיוב:

 	
והיא עשויה להתעפש ולהסריח. (שם)

כמובן המבנה 'עשוי + שם פועל' לא איבד בספרות הזאת את המשמעות 'רגיל ל'. למשל:

 	
יושבי קריה הסירו אדרת שער העשוי לחמם וילבשו בגדי קיץ (אברהם מאפו, 1861)
 	
והיא, אמי, מנענעת ברגליה את החבל התחתון העשוי לנענע את העריסה (פיירברג, 1898)

עלול
המילה 'עלול' פירושה המילולי 'עשוי', והיא מתקשרת לפועל 'עוֹלֵל' (בבניין פיעל או פּוֹלֵל) ולשם הפעולה עֲלִילָה שמשמעם היסודי 'עשה' ו'עשייה'. בספרות חז"ל המילה 'עלול' מופיעה רק בצירוף עלול לקבל טומאה במשמעות דומה למשמעות שצוינה לעיל למילה 'עשוי' – במובן שדבר מסוים ממהותו מקבל טומאה.

גם המבנה 'עלול + שם פועל' החל לשמש בספרות העברית החדשה במשמעות 'אפשר שיקרה' – בדרך כלל בהקשר שלילי. למשל:

 	
והנה יש מקצת נשים בריאות ובעלת אגרוף, העלולות להפיל את ולדן באיזה חודש ידוע במשך ימי עיבורן. (מרדכי לפין, רפואות העם, 1789)
 	
ואפילו הטובים שבבני אדם, אהבת עצמם או נטית לבם עלולה לעוֵר עיניהם שלא מדעתם, שלא להבחין בין טוב לרע (אחד העם, 1910)

אבל גם ללא משמעות שלילית:

 	
מזון שיש בו צוקער או שעלול להתהפך לצוקער בגוף האדם, הלא הם: לחם, תפוחי אדמה, אורז, פירות מתוקים, יין מתוק ושכר. (פרנקל, שומר הבריאות, 1890)
 	
שֵׂכל טוב העלול להפתח ולהשתלם מכל צד יוכל לשכון רק בגוף בריא ושלם. (שם)
 	
[על השפות השמיות יש מי שסבור] כי אין בהן רוח חיוני, כי מתאַבנות הן יותר מדי וכי אינן עלולות להשתנות לפי רוח העת. (קלוזנר, שפת עבר שפה חיה, 1896)
 	
וכשם {שמציאותו} של משה זה אינה מוטלת בספק אצלי, כך גם {מהותו} ברורה לי ואינה עלולה להשתנות על ידי שוּם "מציאה" ארכיאולוגית. (אחד העם, 1904)
 	
ללמדך, שלא האינטרסים הכלכליים מאחדים את סוג בני האדם הזה, העלול להשתתף במושבות שכאלו. (ברנר, 1919)
 	
הנה באמת בּז היה לכל ושונא ומתעב כּל מה שאינו עלול להביא לו רוחים. (ברנר, שכול וכישלון, 1920) 

איך נוצרה ההבחנה בין עשוי (לחיוב) ובין עלול (לשלילה)?
נראה שהתהליך שקרה הוא זה: מצד אחד החל שימוש ב'עשוי' לציון דבר שאפשר שיקרה בעתיד. מצד שני המילה 'עלול' נתפסה שלילית הן בשל הקשרה המקורי בלשון חז"ל (עלול לקבל טומאה) הן בגלל מילים אחרות מן השורש על"ל הנושאות משמעות שלילית, כגון הפעלים עוֹלֵל ("רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם", איכה ב, כ) והִתְעַלֵּל ("פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי", שמואל א לא, ד). את המקום הנחוץ לציון דבר שאפשר שיקרה במשמעות חיובית מילאו הדוברים במילה 'עשוי'. מילה זו משמשת גם להקשר ניטרלי, כגון "זה עשוי להשתנות בקרוב".

האם הבחנה זו בין 'עשוי' ל'עלול' מחייבת? לא, אבל מכיוון שכבר נשתגרה, אפשר לאמץ אותה, ובוודאי אין טעם להילחם בה. אבל טוב שידעו דוברי העברית שאין זו הבחנה מאז ומתמיד.

נסיים בהמלצתו של יעקב רבי, העיתונאי ואיש הלשון: "על כל פנים, כשאתה מחליף בלי משים עלול בעשוי, אינך חייב לתקן את עצמך מייד" (שיחות על עברית, תשל"ז, עמ' 130–132).

_________________________
[1] כך הם יצחק אבינרי, יד הלשון, עמ' 450; ראובן סיוון, לקסיקון לשיפור הלשון, תשכ"ט, עמ' 244; יעקב בהט ומרדכי רון, ודייק, תשכ"ז, עמ' 106; ראובן אלקלעי, "תיקוני לשון", לשוננו לעם ב, יא–יב (תשי"ב), עמ' 37–38; יצחק פרץ, עברית כהלכה, תשכ"ה, עמ' 35–37.
[2] ראו יוחנן ברויאר, "חידושים מילוניים מלשון האמוראים", לשוננו סט (תשס"ז), עמ' 60.
[3] בעקבות זאת התנגד איש הלשון והסגנון אבא בנדויד לשימוש במילה 'עשוי' במשמעות זו. ראו מדריך לשון לרדיו ולטלויזיה, תשל"ד, עמ' 238.

    [post_title] => עשוי ועלול
    [post_excerpt] => ההבחנה בין 'עלול' ל'עשוי' – היא הבחנה שהתגבשה בעברית בת ימינו, והיא נשענת על שימוש נפוץ במילה 'עלול' במשמעות שלילית. רבים ממתקני הלשון תומכים בהבחנה זו, ואולם אין לכך אחיזה של ממש במקורות.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a2%d7%a9%d7%95%d7%99-%d7%95%d7%a2%d7%9c%d7%95%d7%9c
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-09-30 00:29:25
    [post_modified_gmt] => 2022-09-29 21:29:25
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=32594
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 7266
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2014-10-22 16:32:56
    [post_date_gmt] => 2014-10-22 13:32:56
    [post_content] => 
הביטוי 'וִיהִי מָה' פירושו 'בכל מקרה', 'יקרה מה שיקרה' – למשל: "נישאר כאן ויהי מה".
מקור הביטוי בתנ"ך. לאחר הריגת אבשלום ביקש אחימעץ בן צדוק לבשר למלך דוד על דיכוי המרד. יואב שר הצבא לא רצה שאחימעץ יהיה האיש שמפיו ישמע המלך על מות בנו, ושלח את הכושי. אך אחימעץ התעקש לרוץ גם הוא:
וַיֹּאמֶר אֶל יוֹאָב: וִיהִי מָה אָרֻצָה נָּא גַם אָנִי אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי. וַיֹּאמֶר יוֹאָב: לָמָּה זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי וּלְכָה אֵין בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת? – וִיהִי מָה אָרוּץ! וַיֹּאמֶר לוֹ: רוּץ... (שמואל ב יח, כב–כג)
השימוש המקובל כיום בביטוי 'וִיהִי מָה' הוא על פי פירוש רד"ק: "יהיה מה שיהיה, על כל פנים ארוץ".
יש הטועים בהגיית הביטוי ואומרים 'וַיְהי מה' (בפתח בווי"ו) במקום 'וִיהי מה' (בחיריק בווי"ו). ההגייה המוטעית הזאת מושפעת משכיחותה של הצורה וַיְהִי בהקשרים אחרים במקרא, כגון "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים" (רות א, א). אף על פי שבשני המקרים הפועל 'יהי' עצמו הוא בצורת עתיד (מקוצר) הוא אינו מציין את אותו הזמן: הצורה וַיְהִי מציינת זמן עבר, ואילו בביטוי 'וִיהִי מָה' הזמן הוא עתיד. הבדל זה בזמנים בא לידי ביטוי בניקודה של הווי"ו: בצורות פועל בעתיד המציינות עבר הווי"ו מנוקדת בפתח (ולרוב יש אחריה דגש) – וַיֵּלֶךְ, וַיֹּאמֶר, וַיֵּשְׁתְּ, וכך גם וַיְהִי. וי"ו זו מכונה ו' ההיפוך.
הצורה וַיְהִי מופיעה מאות פעמים בתנ"ך, ורגילה בביטויי זמן – לעיתים בפתיחת סיפור מעשה, כגון "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ" (בראשית יב, י ועוד), "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (אסתר א, א).
הביטוי 'וִיהִי מָה' מציין כאמור זמן עתיד. לפיכך הווי"ו, שאיננה ו' ההיפוך, מנוקדת בניקודה הרגיל של ו' החיבור בבואה לפני יו"ד שוואית – בחיריק מלא (היו"ד אינה נהגית), למשל: וִיהוּדָה, וִירוּשָׁלַיִם, וִילָדִים (על ניקוד ו' החיבור ראו כאן).
הערה: בשני המקרים – 'וַיְהִי', 'וִיהִי' – הפועל בא בצורה מקוצרת: יְהִי ולא יִהְיֶה. צורות פועל מקוצרות משמשות אחרי ו' ההיפוך להבעת עבר רגיל, כגון וַיֵּשְׁתְּ, וַיַּבְדֵּל, ואילו ללא ו' ההיפוך הן מביעות משאלה, פקודה וכדומה. למשל: "יְהִי אוֹר" (=שיהיה אור), "יְחִי הַמֶּלֶךְ", "יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת" (שמואל ב ב, ו).
    [post_title] => וִיהִי מָה
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%95%d7%99%d7%94%d7%99-%d7%9e%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-08-17 10:03:27
    [post_modified_gmt] => 2023-08-17 07:03:27
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=7266
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 13833
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2016-01-26 09:00:14
    [post_date_gmt] => 2016-01-26 07:00:14
    [post_content] => בתחילת פרשת יתרו (שמות יח) מגיע יתרו, חותן משה, אל מחנה בני ישראל בקרבת הר סיני ומביא עִמו אל משה את ציפורה בתו, אשת משה, ואת שני נכדיו גרשום ואליעזר. המקרא מספר על הביקור של יתרו במחנה בני ישראל ועל העצה שהשׂיא למשה.

חוקר הלשון וחבר האקדמיה ללשון העברית ד"ר מרדכי מישור שם לב לעובדה שהסיפור הזה, ובעיקר דיבורו של יתרו, מאופיין בריכוז של מילים וצורות לשון חריגות. הנה כמה דוגמאות:

	
בפסוק ט נאמר כך: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם". הפועל וַיִּחַדְּ (במלעיל, מן השורש חד"י, על דרך וַיִּחַן מן השורש חנ"י) בא כאן במקום הפועל העברי המצופה וַיִּשְׂמַח ובולט בזרותו. פועל זה נדיר מאוד במקרא אך רגיל לפחות בשפה שמית אחת – ארמית. מארמית ומאותו השורש גם שאלה עברית המקרא את המילה חֶדְוָה (שִׂמְחָה).
	
בפסוק יד נאמר: "וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם, וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם, מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב". השתמרות הנו"ן של מילת היחס מִן בצירוף מִן בֹּקֶר חריגה. בעברית היינו מצפים לאחת משתי אפשרויות: או מִבֹּקֶר (הנו"ן מידמה כשאין לפני שם העצם ה"א הידיעה) או מִן הַבֹּקֶר (הנו"ן נשמרת לפני ה"א הידיעה, כבפסוק הקודם, פסוק יג: "וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב"). לעומת זאת הנו"ן של מילת היחס מן משתמרת בשפות שמיות אחרות, כמו ארמית, הרבה יותר מבעברית.
	
בפסוק יח נאמר: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ, כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ". הצורה עֲשֹׂהוּ חריגה מאוד. בעברית הצורה המצופה היא עֲשׂוֹתוֹ (עֲשׂוֹת ולא עֲשֹׂה היא צורת המקור הנטוי).
	
בפסוק כא נאמר: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע". השימוש בפועל תחזה מפתיע. חזה הוא מקבילו הארמי של הפועל העברי ראה, והוא נדיר מאוד בפרוזה המקראית. בעברית המקרא הוא משמש כמעט אך ורק בלשון השירה והנבואה. גם משמעות הפועל מעניינת: תחזה בהקשר הזה מובנו 'תבחר', והקורא העברי מצפה כאן או לפועל תבחר – כפי שנאמר בהמשך כאשר משה שומע לעצת חותנו: "וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל" (פסוק כה) – או לפועל תִראה כמצוי בתשובת אברהם ליצחק: "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי" (בראשית כב, ט; משמעות יִרְאֶה כאן היא 'יבחר').

דוגמאות אלו ואחרות, שבהן ניכר דיבורו המוזר של יתרו, אינן פרי המקרה. לדברי ד"ר מישור, נשזרו בסיפור הזה מילים וצורות לשון לא אופייניות לעברית המקרא המְּשַׁוות לדיבורו של יתרו נופך זר ולסיפור כולו יֶתֶר אותנטיות. כך נעשה גם כאן וגם במקרים אחרים בתנ"ך שבהם אחת הדמויות הראשיות איננה מבני ישראל. כידוע יתרו כוהן מדיין היה, ומכאן שמדיינית הייתה שפתו. סביר שבשפה זו דיבר עם משה, שחי במדיין שנים רבות. האם ידועים לנו שפתו של יתרו או מאפייניה? לצערנו לא. אבל ידועות לנו שפות שמיות אחרות, כמו ארמית, וחלק גדול מדיבורו המיוחד של יתרו נראה לנו ארמי יותר מעברי. בין שחריגות אלו משקפות ארמית ובין שהן משקפות מדיינית או שפה שמית אחרת, שונות הן מעברית המקרא הרגילה ומקנות לדיבורו של יתרו ניחוח זר התורם לאמינות הסיפור.
    [post_title] => פרשת יתרו – דיבור זר ומוזר במקרא
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%99%d7%aa%d7%a8%d7%95-%d7%93%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a8-%d7%96%d7%a8-%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%a8-%d7%91%d7%9e%d7%a7%d7%a8%d7%90
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2018-11-20 08:31:31
    [post_modified_gmt] => 2018-11-20 06:31:31
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=13833
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)