WP_Post Object
(
    [ID] => 32189
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2018-12-03 14:45:14
    [post_date_gmt] => 2018-12-03 12:45:14
    [post_content] => המושג דרך הוא מושג מרכזי בעולמו של האדם מאז ומעולם, ולא פלא אפוא שכמה וכמה מילים מביעות את המושג הזה בלשוננו.
דֶּרֶךְ
דֶּרֶךְ היא רצועת אדמה כבושה להליכה או לנסיעה.
המילה דרך מתקשרת כמובן לפועל דָּרַךְ. הדרך היא המקום שדורכים עליו, ומכאן גם המילה מִדְרָכָה שחידש בן־יהודה. במקרא המילה דֶּרֶךְ משמשת גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה. לדוגמה:

 	
"וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ" (בראשית כח, כ).
 	
"אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה" (במדבר ט, י).

למילה דֶּרֶךְ שימוש מושאל: מנהג או אופן. היא הניבה שלל ביטויים: דרך ארץ, דרך המלך, פרשת דרכים, בדרך כלל, צידה לדרך, הלך לדרכו, פריצת דרך, ציון דרך, דרך משל ועוד ועוד.
שורה משיר: אני חוזר בדרך בה טיפסתי / בין אורנים גבוהים / אני חוזר בדרך בה חיפשתי / אור בלילות כהים (בדרך חזרה, אהוד מנור)

מְסִלָּה
מְסִלָּה (בלי ניקוד: מסילה) בימינו היא פסי רכבת.
במקרא וגם בספרות שאחרי המקרא מסילה היא דרך, בעיקר דרך ראשית (סלולה), כגון "בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְסִלָּה מִמִּצְרַיִם אַשּׁוּרָה וּבָא אַשּׁוּר בְּמִצְרַיִם" (ישעיהו יט, כג). בעקבות המצאת הרכבת בראשית המאה התשע עשרה החלה המילה מסילה לשמש בצירוף 'מסילת ברזל' (כתרגום של Eisenbahn בגרמנית) לציון פסי הרכבת וגם הרכבת עצמה. כך למשל כותב משה סטודנצקי בספרו "ארחות חיים" משנת 1853:
המסע בעגלות צב, או במסלות הברזל (אייזענבאהן) מך [נמוך] ערכו בטובות אשר תבואנה לאשר ישים לדרך פעמיו לעבור אורח ברגליו. כי נסיעות כאלה יזיקו עוד בתנועתם המהירה כחץ יעוף, ומצב הגוף בישיבה בלתי נכונה, בכפיפת קומה; וכבר קרו מקרים לא טובים לנוסעים במסלות הברזל, אשר הוכו בהתגעשות הדם (שלאגפלוס) לאין מרפא, מרוב התגעשות הדם אל הראש; לכן ישמר כל אדם לבל יסע במסלות הברזל, אחרי אשר מלא כרסו למרבה, או אחרי שתותו משקים מחממים.
שורה משיר: כִּי שִׁירִי הוּא בַּת קוֹל בָּרוּחַ / מִכְתָּבִי הַשָּׁלוּחַ / מְסִלַּת חַיַּי / גַּעְגוּעַי / הֵד תְּפִלּוֹתַי (שלום חנוך)

מַסְלוּל
מַסְלוּל הוא חלק של כביש שכלי רכב נעים בו בכיוון אחד; דרך קבועה של כלי תחבורה ציבוריים; דרך ייעודית לתחרות ריצה או למרוצים שונים; קו התנועה של גוף מסוים (טיל, גרם שמימי); (בהשאלה) תוכנית הנמשכת על פני זמן, כגון השתלמות במקצוע.
המילה מוכרת מן המקרא בהופעה יחידה: "וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ, וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ" (ישעיהו לה, ח). לצד השימושים הרבים של המילה בעברית ימינו, היא משמשת בביטויים "יצא מן המסלול", "חזר למסלול" במשמעות 'שגרה'.
שורה משיר: עוד מעט המטוס ימריא למעלה / אור נדלק בנתיב ממול / מה שלא אמרנו / כבר לא נספיק לומר / עד קצה המסלול (אסתר שמיר)

שְׁבִיל 
שְׁבִיל הוא דרך צרה ולא סלולה למעבר הולכי רגל או רוכבי אופניים.
המילה מופיעה במקרא בסך הכול פעמיים: "שְׁבִילֵי עוֹלָם" ( ירמיהו יח, טו), "וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים" (תהלים עז, כ). בספרות חז"ל היא נפוצה בהרבה, ובדומה לשימושה היום – היא מציינת דרך צרה (לפעמים כניגוד למילה 'דרך' עצמה, ראו למשל במשנה פאה ב, א). מן המילה שביל נוצרה מילת היחס לתכלית 'בשביל'.
בימינו שבילים הם לרוב דרכים מסומנות לטיולים ברגל, והמפורסם שבהם הוא שביל ישראל, שממנו נגזרו המושגים 'שבילאים' (ההולכים בשביל) ו'מלאכי השביל' (המספקים להם את צורכיהם). על השבילים שהמטיילים הולכים בהם טבע עזריה אלון את המשפט: "חכם השביל מן ההולך בו." נוסף על כך יש שבילי אופניים בערים ושבילי אופניים בשטחים הפתוחים (הקרויים גם סינגלים).
שביל אחד יש לנו בשמיים והוא שביל החלב, ושביל מסוג אחר – במשמעות מושאלת – הוא שביל הזהב.
שורה משיר: רַק עֵץ יָדַי נָטְעוּ / חוֹפֵי יַרְדֵּן שׁוֹקְטִים / רַק שְׁבִיל כָּבְשׁוּ רַגְלַי / עַל פְּנֵי שָׂדוֹת (רחל, אל ארצי)

נָתִיב
נָתִיב הוא חלק של כביש המיועד לטור אחד של מכוניות.
המילה נָתִיב וכן צורת הנקבה נְתִיבָה מקורן במקרא, והן נפוצות למדי בלשון הנבואה והשירה, ומיוחדות להן, כגון בתהלים קיט: "הַדְרִיכֵנִי בִּנְתִיב מִצְוֺתֶיךָ כִּי בוֹ חָפָצְתִּי" (לה), "נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי" (קה). מן הפסוק המפורסם במשלי "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (ג, יז) קיבלה ועדת השמות הממשלתית את ההשראה לשם העיר נְתִיבוֹת. הצירוף המקראי בית נתיבות (משלי ח, ב) משמש בימינו לציון מבנה בשדה תעופה המשרת את הנוסעים היוצאים והנכנסים, ובעבר ציין תחנת רכבת.
שורה משיר: נָתִיב לַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, שְׁבִיל לַפֶּרֶא בֵּין הָרִים, מוּל אוֹיֵב דַּרְכֵּנוּ יַעַל, בֵּין נִקְרוֹת וּבֵין צוּרִים (שיר הפלמ"ח, זרובבל גלעדי)

אֹרַח
אֹרַח (בלי ניקוד: אורח) הוא דרך, אופן, מנהג.
בלשון המקרא המילה 'אורח' מיוחדת בעיקר ללשון הנבואה והשירה, כגון בברכת יעקב: "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח" (בראשית מט, יז), ובצורת רבים בשירת דבורה: "חָדְלוּ אֳרָחוֹת וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת" (שופטים ה, ו). בלשון ימינו נשמרה המשמעות של דרך ממש בביטוי 'עובר אורח'.כבר במקרא המילה משמשת במשמעות 'מנהג' ו'אופן', כגון "חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים" (בראשית יח, יא, וזו הפעם היחידה שהמילה מופיעה בפרוזה המקראית), "וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו" (ישעיהו ב, ג; מיכה ד, ב). מן המקרא הגיע אל העברית של ימינו הצירוף 'אורח חיים' (תהלים טז, יא). מילים קרובות הן אוֹרֵחַ (מי שבא מן הדרך) – "וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן" (ירמיהו יד, ח); אוֹרְחָה (שיירה, בעיקר של גמלים). המילה המקבילה בארמית היא 'אורחא' המוכרת מן הצירוף 'אגב אורחא' (שעל פיו נוצר הצירוף דרך אגב).

שורה משיר: אְֶלְעָד יָרַד אֶל הַיַּרְדֵּן / לְחַדֵּשׁ אֳרָחוֹת כְּקֶדֶם /  זָקֵן וָנַעַר בָּם יָרְדוּ / מַמָּשׁ כְּמוֹ בָּרִאשׁוֹנָה (אברהם זיגמן)

כְּבִישׁ
כְּבִישׁ הוא דרך סלולה, כבושה במכבש ומצופה באספלט.
את המילה חידש זאב יעבץ, מראשוני ועד הלשון העברית. במילון בן־יהודה המילה מופיעה בניקוד כָּבִישׁ, וכך נכתב עליה שם: "נהוג בדבור העברי בא"י ובעתונים במשמעות דרך כבוש עשוי בצרורות ועפר כבוּש יחד". המילה כביש מתקשרת למילה כֶּבֶשׁ שמקורה במקרא – משטח משופע לעלייה או לירידה.
שורה משיר: כְּבִישׁ יָשָׁן, שְׁבִיל בַּגַּן, עֵץ וּבַיִת / אַבָּא כָּאן, אִמָּא שָׁם, כָּאן נִשְׁאַרְתִּי / מָה שֶׁהָיִיתִי פַּעַם מִזְּמַן / מָה שֶׁעַכְשָׁו יַלְדוּת נִשְׁכַּחַת (יעקב גלעד)

מִשְׁעוֹל 
מִשְׁעוֹל הוא שביל צר, דרך צרה למעבר.
משעול היא מילה יחידאית במקרא, והיא נזכרת בסיפור על אתונו של בלעם: "וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ" (במדבר כב, כד–כה). בעברית ימינו המילה משמשת בעיקר בלשון הספרותית, ופה ושם גם בשמות רחובות, בעיקר רחובות שאין בהם מעבר לכלי רכב.
המילה משעול קשורה למילה המקראית שַׁעַל או שֹׁעַל, שמשמעה כנראה חופן, אך בפסוק "אִם יִשְׂפֹּק עֲפַר שֹׁמְרוֹן לִשְׁעָלִים לְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי" (מלכים א כ, י) הובנה כ"מדרך כף רגל" (רש"י). המילה שַׁעַל משמשת היום בעיקר בצירוף "על כל צעד ושעל" (ובעבר גם "על כל שעל ושעל") – צירוף שהתחדש בספרות של המאה התשע עשרה בהשראת הביטוי הגרמני auf Schritt und Tritt.


קרוב למשעול הוא החידוש מִרְעוֹל – שביל צר שנוצר ממעבר של עיזים וכבשׂים בשטחי מרעה בהרים. המילה מרעול נוצרה מהלחם של מִרְעֶה ומִשְׁעוֹל, ונתחדשה במחצית השנייה של המאה העשרים.
שורה משיר: בַּמִּשְׁעוֹל בְּלֵב שָׂדוֹת / זוּג פּוֹסֵעַ לְבַדּוֹ / וְיָדָהּ בְּתוֹךְ יָדוֹ / כְּבִרְכַּת שָׁלוֹם (נעמי שמר)

רְחוֹב
רְחוֹב הוא דרך עירונית בין שתי שורות של בתים.
מקור המילה במקרא, במשמעות רְחָבָה, כיכר ליד שער העיר – משמעות העולה בקנה אחד עם שורש המילה רח"ב. המילה רחוב מקבילה למילה חוץ ולמילה חוצות. למשל שני המלאכים משיבים ללוט המזמין אותם לביתו: "וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין" (בראשית יט, ב), כלומר נלון בחוץ; וירמיהו מתריע בנבואת הזעם שלו: "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה – וְאֶסְלַח לָהּ" (ירמיהו ה, א).שני יישובים בארץ קשורים למילה זו: המושב רחוב ליד בית שאן והעיר רחובות – שניהם קשורים לשמות מקומות מקראיים (עיר ובאר).

שורה משיר: כָּל קַבְּצָנַיִךְ עוֹמְדִים בָּרְחוֹב / וְנוֹשְׂאִים חִוְרוֹנָם אֶל הָאוֹר הַטּוֹב / וְכָל קַבְּצָנַיִךְ שְׂמֵחִים (לאה גולדברג, משירי ארץ אהבתי)

מילים נוספות הקשורות לדרך
מַעֲבָר, מִפְלָשׁ, עוֹרֵק, צִיר, קַו. מקצתן משמשות לסוגי רחובות: שְׂדֵרָה או שְׂדֵרוֹת, מָבוֹא, סִמְטָה, טַיֶּלֶת (טיילת).
פעלים ושמות תואר הקשורים בדרך

 	
בדרכים הולכים וצועדים, מהלכים ומתהלכים, פוסעים ומשוטטים, רצים ושועטים, נוהגים ונוסעים, עוברים ושבים, מטיילים ומסיירים, נעים ונדים.
 	
את הדרכים סוללים ומפלסים, כובשים ומרצפים.
 	
מן הדרך אפשר לסטות, לנטות או לרדת, וגם לסור מן הדרך או לִפְנוֹת ממנה, אפשר ליירט מישהו מן הדרך או לדרוש ממנו לְפַנות אותה. אפשר לתעות בדרך, לאבד את הדרך, לקצר את הדרך או להאריך אותה.
 	
הדרך יכולה להיות ישרה או עקלקלה ומתפתלת, מהירה או איטית, מישורית או הררית.

נסיים בפסוק יפה מדברי הנביא ישעיהו: "עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים, פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם, סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה, סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים" (סב, י).
    [post_title] => דרכים ושבילים בעברית לתקופותיה
    [post_excerpt] => דרך ואורַח, מסילה ומסלול ואפילו משעול ומרעול – 'דרך' הוא מושג מרכזי בעולמו של האדם, ולא פלא אפוא שבעברית יש דרכים רבות לתאר שבילים, מעברים ונתיבים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%93%d7%a8%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%9c%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%95%d7%aa%d7%99%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-10-04 09:50:27
    [post_modified_gmt] => 2021-10-04 06:50:27
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=32189
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 1025
    [post_author] => 40
    [post_date] => 2012-05-09 10:49:00
    [post_date_gmt] => 2012-05-09 07:49:00
    [post_content] => ללשוננו חיבה יתרה לזוגות של מילים קרובות המצטרפות יחד למטרות רטוריות של יופי והדגשה. זיווגי מילים אלו הם נחלתה של העברית עוד מימי התנ"ך, וגם בימינו לא נס לֵחָם.

זיווג המילים הפשוט ביותר הוא חזרה על אותה מילה. כך במקרא כגון "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף", "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ  גְּבֹהָה גְבֹהָה", וכך גם בימינו: 'חרש חרש', 'משהו־משהו' ועוד ועוד. יש חזרות שבאה בהן מילת יחס להדגשתה של תכונה: 'דק מן הדק', 'קלה שבקלות'. חזרות מעצימות אחרות הן במבנה של סמיכות, למשל הצירופים 'שיר השירים', 'הֲבֵל הבלים' שבספר הספרים – שבהם המילה הראשונה באה ביחיד, והצירופים מלשון חז"ל 'תִּלֵּי תלים', 'פלאי פלאים' – שבהם המילה הראשונה באה ברבים. בצירופים כגון 'דורֵי דורות', 'קוֹלֵי קולות' צורת הנסמך (קולֵי־) מבוססת על סיומת הרבים ־ִים ולא על הסיומת המתבקשת ־וֹת (קולות־), וכך במקום סתם חזרה ('קולות קולות') נוצרת צורת סמיכות מובהקת. בימינו נוצרו צירופים נוספים מעין אלו, ובהם 'סודי סודות', 'קַלֵּי קַלּוּת', ואף 'חינֵי חינם', 'בזיל הזול'. ויש גם צירופים שנוצרים לצורך שעה כגון 'המצאת ההמצאות'.

יש זוגות שבהם המילה השנייה היא צורת בינוני הזהה בשורשה למילה הראשונה, כגון בצירופים המקראיים 'יָשָׁן נוֹשָׁן', 'חֲכָמִים מְחֻכָּמִים', ובצירופים מאוחרים יותר שנוצרו על פיהם כגון 'צרה צרורה', 'טיפש מטופש'. בצירופים אלו המילה השנייה היא שם תואר לראשונה. במקרים אחרים באה בין שתי המילים ו' החיבור: בתנ"ך יריחו 'סוֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת', בהגדה של פסח יש 'טובה כפולה ומכופלת', ובימינו אנשים 'מודים ומתוודים' שהם 'שונים ומשונים' ואף 'זרים ומוזרים'.

זוגות רבים מבוססים על מילים נרדפות. הצמדים 'עני ואביון', 'חכם ונבון', 'צר ואויב', 'שָׂמֵחַ וטוב לב' הם רק מעט מן השפע שמעמיד לרשותנו התנ"ך, ואליהם מצטרפים צמדים על דרך השלילה: 'לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ', 'לא ינום ולא יישן'. מלשון חז"ל ירשנו את 'סליחה ומחילה', 'בושה וכלימה', 'בור ועם הארץ', ובתקופה מאוחרת יותר נוצרו 'אך ורק', 'אֵי לכך ובהתאם לזאת'. לרוב בהצטרף יחד שתי מילים או יותר המילה הקצרה היא הפותחת את הצירוף, על פי הכלל 'כל הקצר קודם': 'אות ומופת', 'חן וחסד ורחמים'.
בשירה המקראית ובספרות המקראית המאוחרת יש שהמילים הנרדפות יוצרות מבנה של סמיכות: 'עב הענן', 'מעון ביתך', 'חכמת בינה', 'מְטַר גשם'.

פעמים הרבה צמדי המילים הנרדפות (או הקרובות) מבוססים על דמיון צליל ומשקל, כגון 'בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה', 'רעשו וגעשו', 'עָפָר וָאֵפֶר', 'על כל צַעַד ושַׁעַל', 'טְעָנוֹת ומַעֲנוֹת', 'הערות והארות'. רבים מהם פותחים באותה האות: מן המקרא – 'הוד והדר', 'מפוזר ומפורד', 'נע ונד', 'סופה וסערה', 'ענן וערפל', 'ששון ושמחה', 'שוד ושבר', 'שיג ושיח' ועוד; ובספרות המאוחרת יותר – 'נסים ונפלאות', 'כדת וכדין', 'בעת ובעונה אחת', 'חד וחלק' ועוד. אחרים דומים דווקא בסופם: 'תֹּהוּ וָבֹהוּ', 'תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה', 'מר ונמהר' (מן המקרא); 'מלחמת גוג ומגוג' (בספרות חז"ל); 'תם ונשלם', 'שריר ובריר' (בספרות הגאונים); 'נהיר ובהיר' (בהשגות הראב"ד מהמאה ה־12); וחידושי ימינו: 'קר ומנוכר', 'יעיל ומועיל'.

תופעה של דמיון צליל ומשקל יש גם בצמדי ניגודים – הפכים או משלימים. כאלו הם הצמדים שירשנו מן המקורות: חלבון וחלמון, כֹּד וחֹד (שני קצות הבֵּיצה: המעוגל והמחודד), רֶכֶב ושֶׁכֶב (שתי אבני הרחיים – העליונה והתחתונה), וגם בימינו: תדיר ונדיר, קעור וקמור, רצוי ומצוי, סיכויים וסיכונים, יצוא ויבוא, שקע ותקע (שני הצמדים האחרונים מחידושיו של ביאליק).

לסיום נייחל ונאחל שיתקיים בנו הכתוב: "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיהו לה, י).
כתבו: רונית גדיש ותמר כץ
קובץ מעוצב (להדפסה)
    [post_title] => טובים השניים
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%98%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-07-02 10:58:06
    [post_modified_gmt] => 2024-07-02 07:58:06
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1025
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)