WP_Post Object
(
    [ID] => 104645
    [post_author] => 60
    [post_date] => 2024-12-30 16:57:13
    [post_date_gmt] => 2024-12-30 14:57:13
    [post_content] => אנו נשאלים לא פעם מדוע צורת הרבים של חֵץ היא חִיצים (בניקוד: חִצִּים) ולא "חֵצים", ובמיוחד אם משווים למילים דומות אחרות:

 	
חֵץ – וברבים: חִצִּים
 	
לֵץ – וברבים: לֵצִים.

מילים דוגמת חֵץ ולֵץ נשמעות זהות, ולכן הציפייה שנטייתן תהיה זהה. אבל למילים אלו מבנה שורש שונה, ועל כן נטייתן שונה.

המילה חֵץ היא מגזרת הכפולים, או בשמה האחר – גזרת ע"ע (שורשים שבהם שתי האותיות האחרונות זהות) כלומר השורש של המילה חֵץ הוא חצ"ץ.[1] לעומת זאת המילה לֵץ שייכת לגזרת ע"ו (שורשים שהאות האמצעית שלהם היא וי"ו), כלומר שורש המילה לֵץ הוא לו"ץ.

השורש חצ"ץ של המילה חֵץ "מתגלה" בנטייה: הצירי הופך לחיריק (חסר) ובאות השורש השנייה בא דגש חזק המעיד על העיצור הכפול צ: חִצִּים (חיצים), חִצֵּי־ (חיצי־), חִצַּי (חיציי).[2]

דוגמאות נוספות למילים מן הכפולים במשקל המילה חֵץ:

 	
אֵם – אִמִּי, אִמָּא, אִמָּהוֹת, אִמּוֹת־קריאה.
 	
אֵת – אִתִּים ("וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים").[3]
 	
גֵּז – גִּזֵּי־צמר; וכן צורת הנקבה גִּזָּה.
 	
גֵּץ – גִִּצִּים (צורת היחיד המשובשת "גיץ" היא גזירה לאחור מצורת הרבים).
 	
גֵּט – גִּטִּים או גִּטִּין, גִּטִּי.
 	
חֵן – חִנּוֹ, חִנָּם (תואר הפועל).
 	
לֵב – לִבִּי, לִבֵּנוּ; לְבָבוֹת (צורת הרבים הנגזרת מן לְבָב)
 	
נֵס – נִסִּים, נִסֵּי נִסֵּים, נִסּוֹ (אין בעל הנֵס מכיר בנִסּוֹ).
 	
צֵל – צִלּוֹ (חוסה בְּצִלּוֹ), ברבים: צְלָלִים (על דרך השלמים).
 	
קֵן – קִנִּים, קִנּוֹ ("כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ").
 	
שֵׁן – שִׁנַּיִם, שִׁנּוֹ ("לַחׇפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ").
 	
תֵּל – תִּלִּים, תִּלּוֹ.[4]

כמובן בכתיב המלא (ללא ניקוד) תבוא יו"ד בכל הצורות הנוטות, כגון אימי, אימהות, איתים, חינו, ליבי, ניסים, צילו, קינים, שיניים, תילו.

להשלמת התמונה, הרי דוגמאות נוספות למילים מגזרת ע"ו במשקל המילה לֵץ: אֵל – אֵלִים, גֵּב – גֵּבִים, גֵּו – גֵּוִים, הֵד – הֵדִים, זֵד – זֵדִים, מֵת – מֵתִים,  עֵד – עֵדִים, עֵט – עֵטִים, שֵׁד – שֵׁדִים
הרחבה
מבחינה היסטורית הבלשנים משערים שצורת היחיד הקדומה של מילים כגון חֵץ או לֵב הייתה בתנועת i קצרה (ובהכפלת העיצור השני) – כגון *libb(u) (=לֵב), ואומנם התנועה המקורית מתגלה בנטייה – libbī (לִבִּי). עם נשילת התנועה הסופית העיצור הכפול נעשה פשוט בביטול המכפל), ותמורתו באה תנועה גדולה (צירי) במקום התנועה הקטנה (חיריק חסר).

*

בהזדמנות זו נזכיר קבוצה נוספת של מילים דו־עיצוריות מגזרת הכפולים שניקודן שונה בנטייה – ניקודן בפתח ונטייתן בחיריק:

 	
חַט – חִטִּים[5]
 	
כַּת – כִּתּוֹת (ולא "כַּתּוֹת"!)[6]
 	
מַס – מִסִּים
 	
סַף – סִפִּים[7]
 	
צַד – צִדּוֹ, צְדָדִים (על דרך השלמים)
 	
פַּת – פִּתִּים, פִּתּוֹ[8]

------------------------------------------------------
[1] במילה חֵץ ובמילים בנות הברה אחת שדומות לה קשה לעיתים לזהות את שלוש אותיות השורש (מדוע חצ"ץ ולא חו"ץ או חצ"י?). אפשר שלפחות חלק מן המילים ששייכות לגזרת הכפולים אין לגזור משורש תלת־עיצורי, אבל דווקא לחֵץ מקובל לקשור את התיבה חֲצָצֶיךָ שבתהלים עז, יח: "קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים, אַף חֲצָצֶיךָ יִתְהַלָּכוּ", וכבר העמידו פרשני המקרא על הקבלת חיצים לברקים, כגון "וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם, בָּרָק וַיָּהֹם" (שמואל ב כב, טו), "וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם, וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם" (תהלים יח, טו).
[2] יש מילים מגזרת הכפולים המשמשות לרוב רק בצורות הנטויות, כגון אֵב ('צמח') המוכר בצירופים בְּאִבּוֹ, אִבֵּי הנחל.
[3] במקרא (ועד ימינו) גם בצירי: אֵתוֹ, אֵתִים.
[4] המילה עֵז–עִזִּים מתאימה לקבוצה זו, אבל שורשהּ ענ"ז (כפי שעולה מן הערבית) ולא עז"ז; עֵת–עִתִּים אף היא חריגה במקצת; שורשהּ ענ"י.
[5] רווחת יותר צורת הרבים חַטִּים.
[6] צורת היחיד כִּתָּה היא גזירה לאחור מאוחרת מצורת הרבים כִּתּוֹת.
[7] בנוסח המסורה למקרא גם בסופית ־ות: סִפּוֹת, אבל גם סַפּוֹת בפתח (על דרך רַב–רַבִּים, עַם–עַמִּים).
[8] המילה גַּת–גִּתּוֹת מתאימה לכאורה לקבוצה זו, אבל נהוג לגזור אותה מן השורש גנ"ת (על פי שמות מקומות עתיקים המקבילים אל ערים בשם גַּת במקרא). כמו כן, נוטה על דרך זו גם בַּת – בִּתּוֹ (בן + ת הנקבה), אך לא בצורת הרבים – בָּנוֹת (להרחבה ראו כאן).
    [post_title] => חץ – חיצים
    [post_excerpt] => אנו נשאלים לא פעם מדוע צורת הרבים של חֵץ היא חִיצים ולא "חֵצים". ובכן – מדוע?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%97%d7%a5-%d7%97%d7%99%d7%a6%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2025-01-05 08:38:01
    [post_modified_gmt] => 2025-01-05 06:38:01
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=104645
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 49678
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2021-03-02 14:36:39
    [post_date_gmt] => 2021-03-02 12:36:39
    [post_content] => מפיהם של ילדים נשמעת לעיתים המילה 'בַּתּוֹת', צורת הרבים של בַּת. השיבוש אולי משעשע, אבל השאלה נותרת בעינה: אם צורת הריבוי של בֵּן היא בָּנִים – מדוע צורת הריבוי של בַּת היא בָּנוֹת, ולא "בַּתּוֹת"?

בֵּן ו־בַּת הן ממילות היסוד בלשון העברית ובלשונות השמיות בכלל. כשמות בני משפחה אחרים כמו אב, אם ואח, הן שייכות לקבוצת מילים מצומצמת המשותפות לרוב הלשונות השמיות – עובדה המעידה על עתיקותן אך גם על היותן קשות לפיענוח.

למילה בֵּן צורת רבים מיוחדת: בָּנִים. בשונה ממילים דומות, כגון עֵד–עֵדים או שֵׁם–שֵׁמות, במקרה של בֵּן–בָּנִים צורת הרבים ככל הנראה אינה נגזרת ישירות מצורת היחיד.[1] דוגמאות לכך במילים יסודיות אחרות: יוֹם–יָמִים, בַּיִת–בָּתִּים, עִיר–עָרִים.

ביסודה של המילה בַּת עומדת המילה בֵּן. נוספה לה האות תי"ו לציון הנקבה, והצורה שהייתה אמורה להתקבל היא "בנת" (בדומה לערבית: بِنْت, 'בִּנְת'). אלא שכמו במקרים רבים אחרים בעברית, הנו"ן חסרת התנועה הידמתה לעיצור שאחריה ו"נבלעה" בו (כגון מַפָּל ולא "מנְפל", יִסַּע ולא "ינְסע", יִשָּׁמֵר ולא "ינְשמר"), וכך נתקבלה הצורה בַּת.[2]

בצורת הרבים בָּנוֹת מתגלה הנו"ן המקורית[3] ותי"ו הנקבה נעלמת – כמו בצורות רבים אחרות של מילים בנקבה המסתיימות בתי"ו – וכך יש לנו הצמד בָּנִים ו־בָּנוֹת, בדומה לזַמָּרִים וזַמָּרוֹת (ולא "זמרתות"), וכן הולכת–הולכות, טבעת–טבעות, כותונת–כותונות.[4]

הילדים הקטנים הגוזרים את הצורה בַּתּוֹת מפעילים את המנגנון לגזירת צורת הרבים שרכשו, ופשוט מוסיפים למילה בַּת את הסיומת ־וֹת. דוגמאות דומות לגזירת צורת רבים אוטומטית כזאת בפי ילדים הן "טעותים" (במקום טעויות) ו"אחותות" (במקום אחיות).

____________________________________________________________
[1] יש המשערים כי צורת היחיד וצורת הרבים מבוססות על משקלים שונים. צורת היחיד בֵּן התגלגלה מן הצורה bin (אחרים חושבים שהיא התגלגלה מצרור העיצורים bn, כפי שאולי משתקף במילה הערבית اِبْن 'אִבְּן', שבה אין תנועה בין שני העיצורים), ואילו צורת הרבים בָּנִים התגלגלה מן הבסיס ban.
[2] מסיבה זו דגושה התי"ו בנטייה: בִּתִּי, בִּתּוֹ וכיו"ב. ומדוע בַּת ולא "בִּת", כתנועה בערבית ובנטייה העברית? כנראה הודות למה שבלשנים מכנים חוק פיליפי: מעתק הגאים שבו תנועת i קצרה נעתקה בתנאים מסוימים לתנועת a קצרה. אך יש גם הצעות אחרות.
[3] ולפי ההשערה שהוזכרה לעיל (עיינו הערה 1) צורת הרבים בָּנוֹת התגלגלה מן הבסיס לצורת הרבים בָּנִים.
[4] ואומנם בכמה צורות רבים נדירות תי"ו הנקבה נשארת, כך במילים עִתִּים/עִתּוֹת (רבים של 'עת'), אֲמִתּוֹת (רבים של 'אמת'; וממנה אף נגזרה לאחור צורת היחיד אֲמִתָּה במשמעות 'אקסיומה').
    [post_title] => על בנים ועל בנות
    [post_excerpt] => מפיהם של ילדים נשמעת לעיתים המילה 'בַּתּוֹת' כצורת הרבים של בַּת. השיבוש אולי משעשע, אבל השאלה נותרת בעינה: אם צורת הריבוי של בֵּן היא בָּנִים – מדוע צורת הריבוי של בַּת היא בָּנוֹת ולא "בַּתּוֹת"?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a2%d7%9c-%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%91%d7%a0%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-03-21 09:43:37
    [post_modified_gmt] => 2021-03-21 07:43:37
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=49678
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)