WP_Post Object
(
[ID] => 91913
[post_author] => 49
[post_date] => 2024-02-25 15:22:28
[post_date_gmt] => 2024-02-25 13:22:28
[post_content] => הפועל סֵרֵב מוכר מלשון חכמים והוא רגיל עד ימינו במשמעות 'התנגד בתוקף'.[1] במקרא, כולל בלשון ימי הבית השני, משמש פועל אחר לציון סירוב – מֵאֵן: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם" (שמות ז, יד); "וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ" (אסתר א, יב). הפועל מיאן לא הוסיף לשמש בספרות חז"ל, להוציא הקשרים הלכתיים־משפטיים מסוימים (סירוב של קטנה מתחת לגיל שתים־עשרה לקיים את נישואיה המוקדמים).[2]
בנבואת יחזקאל נזכרת המילה היחידאית סָרָבִים ופרשני המקרא סברו שהיא קשורה לסירוב ולהתנגדות: "וְאַתָּה בֶן אָדָם אַל תִּירָא מֵהֶם, וּמִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא, כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב..." (ב, ו). כך למשל כתב רש"י: "לשון מרדות, כלומר סרבנים", כך נראה מן התרגום הארמי: "מְסָרְבִין", וכך ביאר הבלשן מנחם בן סרוק, ולפי זה היא שקולה במשקל בעלי התכונות והמלאכות פַּעָל (כגון גַּנָּב, סַלָּח, פָּרָשׁ). ואולם כבר בימי הביניים הוצע פירוש אחר לחלוטין, וכמו שמביא רש"י בהמשך דבריו בשם הבלשן דונש בן לברט: "ודונש פתר אותו לשון קוצים, ועשרים שמות להם [לקוצים במקרא]". במחקר ימינו יש המצדדים בשני ההסברים.
המילה סָרָב בהוראת 'סרבן' נמצאה בספר בן סירא (מא, ב; לפי אחת הגרסאות). פעם אחת נזכר בקטע גניזה של בן סירא גם הפועל סירב: "אל תסרב עם האל, ואל אלהים היכנע" (ד, כה) ומכאן שזהו אזכורו הראשון הידוע בעברית. במשנה מוצאים את הכינוי סרבן (בגרסאות אחרות: סורבן): "העובר לפני התיבה [כשליח ציבור] וטעה – יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה" (משנה ברכות ה, ג). ואפילו המילה העכשווית סרבנות מופיעה כבר בתלמוד הבבלי: "שלשה דברים רובן קשה ומיעוטן יפה, ואלו הן: שׂאור ומלח וסרבנות" (ברכות לד ע"א).
הפועל סֵרֵב נשאל מן הארמית. בתרגומי המקרא לארמית מילים מן השורש מא"ן מיתרגמות במילים ארמיות בשורש סר"ב, כגון בפסוק שלעיל בתרגום אונקלוס: "אִתְיַקַּר לִבָּא דְּפַרְעֹה, סָרֵיב לְשַׁלָּחָא עַמָּא", ואף מילים מן השורש מר"י: הפסוק "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (במדבר כ, י) מיתרגם שם "שְׁמַעוּ כְעַן סָרְבָנַיָּא".
בלשון חכמים בא הפועל סֵרֵב במשמעות כמעט הפוכה – 'להפציר': "לא יסרב אדם בחבירו לארחו בשעה שהוא יודע שאינו רוצה" (ירושלמי דמאי ד, ד; כד ע"א).[3] כדי להראות את הקשר (ההופכי) בין שתי ההוראות, היטיבו המילונים לנסח: "ממאן ולא יצריך שיפצירו בו חביריו מאוד" (ערוך השלם, ערך 'סרב') או "מאן, לא רצה עד שיפצירו בו" (מילון בן־יהודה, ערך 'סרב' [ב]). לצד סירב בהוראת 'הפציר' מוצאים גם את הפועל סִרְהֵב באותו מובן. אף הוא מצוי בארמית אך לפי המילונים הוראתו היסודית היא 'להאיץ', 'לזרז'.
כיום מקובל בידול ברור: סירב – התנגד; סרהב (בספרות) – הפציר. נשאלת השאלה כיצד התפתחו שתי ההוראות ומניין הה"א בשורש סרה"ב.
אפשרות אחת היא שהשורש היסודי הוא סר"ב (הוא עצמו אולי מבניין שפעל ובשורש רי"ב), וכמו שידוע משורשים אחרים דוגמת שר"ש ודש"ן התפתחו ממנו שתי הוראות מנוגדות (בעניין כללי זה ראו כאן). לפי זה ייתכן כי הה"א בשורש סרה"ב היא תוצר של תהליך פונטי שנקרא נישוף (הוספת הצליל h בהגייה), אף שבדרך כלל בשורשים "מורחבים" מן הסוג הזה, כלומר שורשים שנוספה באמצעם ה"א, השורש היסודי אינו מגזרת השלמים, אלא מגזרת ע"ו, דוגמת מו"ל–מה"ל, נו"ר–נה"ר ורו"ץ–רה"ט. אפשרות אחרת היא שמתחילה מדובר בשני שורשים שונים: סר"ב בהוראת 'התנגד' וסרה"ב בהוראת 'הפציר' (או 'זירז' בארמית). סרה"ב עשוי להיות שפעל של השורש רה"ב, ולפי זה אפשר שסר"ב שעניינו הפצרה הוא קיצור של סרה"ב.
[1] מילון "הערוך השלם" ומילון בן־יהודה מפצלים לשתי הוראות (מהחמור לקל): (א) מרד; (ב) מיאון.
[2] סירוב בעברית הקלסית (ועד ימינו) בדרך כלל מובע באמצעות שלילת פעלים שמביעים רצון. הינה דוגמה נאה להמחשה: "וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ... וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי" (דברים כה, ז). ובמקבילה במשנה: "מצוה בגדול ליבֵּם. לא רצה – מהלכין על כל האחין. לא רצו – חוזרים אצל הגדול" (יבמות ד, ה).
[3] חוקר לשון חז"ל מנחם מורשת הראה שלסרב במובן 'להפציר' מצוי בעיקר ברובד המוקדם של לשון חכמים (לשון התַּנאים) ואילו במובן 'להתנגד' רק ברובד מאוחר יותר (לשון האמוראים).
[post_title] => סירב וסרהב
[post_excerpt] => לסרב כולנו יודעים – ולסרהב? על גלגולי פועל נפוץ וחבריו הנדירים.
[post_status] => publish
[comment_status] => closed
[ping_status] => closed
[post_password] =>
[post_name] => %d7%a1%d7%99%d7%a8%d7%91-%d7%95%d7%a1%d7%a8%d7%94%d7%91
[to_ping] =>
[pinged] =>
[post_modified] => 2024-03-10 14:27:34
[post_modified_gmt] => 2024-03-10 12:27:34
[post_content_filtered] =>
[post_parent] => 0
[guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=91913
[menu_order] => 0
[post_type] => post
[post_mime_type] =>
[comment_count] => 0
[filter] => raw
)
לסרב כולנו יודעים – ולסרהב? על גלגולי פועל נפוץ וחבריו הנדירים.[1] מילון "הערוך השלם" ומילון בן־יהודה מפצלים לשתי הוראות (מהחמור לקל): (א) מרד; (ב) מיאון.
[2] סירוב בעברית הקלסית (ועד ימינו) בדרך כלל מובע באמצעות שלילת פעלים שמביעים רצון. הינה דוגמה נאה להמחשה: "וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ... וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל לֹא אָבָה יַבְּמִי" (דברים כה, ז). ובמקבילה במשנה: "מצוה בגדול ליבֵּם. לא רצה – מהלכין על כל האחין. לא רצו – חוזרים אצל הגדול" (יבמות ד, ה).
[3] חוקר לשון חז"ל מנחם מורשת הראה שלסרב במובן 'להפציר' מצוי בעיקר ברובד המוקדם של לשון חכמים (לשון התַּנאים) ואילו במובן 'להתנגד' רק ברובד מאוחר יותר (לשון האמוראים).
[post_title] => סירב וסרהב [post_excerpt] => לסרב כולנו יודעים – ולסרהב? על גלגולי פועל נפוץ וחבריו הנדירים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a1%d7%99%d7%a8%d7%91-%d7%95%d7%a1%d7%a8%d7%94%d7%91 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2024-03-10 14:27:34 [post_modified_gmt] => 2024-03-10 12:27:34 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=91913 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )המשך קריאה >> המשך קריאה >>
