WP_Post Object
(
    [ID] => 30097
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2018-07-09 13:47:40
    [post_date_gmt] => 2018-07-09 10:47:40
    [post_content] => לקריאת המאמר

במאמר מקיף ורב עניין המחבר מתחקה על גלגולו של ההגה שבמקרא נכתב באות שי"ן אך נהגה לימים כסמ"ך. לעומת הכתיב המקראי, בכתבי יד עתיקים של ספרות חז"ל אפשר למצוא את האות סמ"ך במקום שי"ן אפילו בשורשים כמו עסר (עשר) ועסה (עשה). ומה בימינו? לדעת הכותב טוב היה אילו נכתבו כל השי"נים ההגויות כ־s באות סמ"ך. כך היו נמנעות שגיאות הגייה כגון "שְׁדרות" (במקום שׂדרות), "פשׁה הנגע" (במקום פשׂה). מצד שני היו נוצרים הומוגרפים רבים כמו סר (שׂר, סר), סמיכה (שמיכה, סמיכה). אלא שנראה שלא החשש מהומוגרפים, שהעברית משופעת בהם ממילא, היה בעוכרי פישוט הכתיב, כי אם שמרנותם של כותבי העברית.
    [post_title] => מִמִּדְבַּר שִׂין – על הסמ"ך הנכתבת בשי"ן
    [post_excerpt] => במאמר מקיף ורב עניין המחבר מתחקה על גלגולו של ההגה שבמקרא נכתב באות שי"ן אך נהגה לימים כסמ"ך. לדעת הכותב טוב היה אילו נכתבו כל השי"נים ההגויות כ־s באות סמ"ך. כך היו נמנעות שגיאות הגייה כגון "שְׁדרות" (במקום שׂדרות).
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%a9%d7%99%d7%9f-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a1%d7%9e%d7%9a-%d7%94%d7%a0%d7%9b%d7%aa%d7%91%d7%aa-%d7%91%d7%a9
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-07-28 17:30:39
    [post_modified_gmt] => 2022-07-28 14:30:39
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=30097
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 26952
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2018-01-28 14:52:59
    [post_date_gmt] => 2018-01-28 12:52:59
    [post_content] => 
מגורי הבקר – רפת וסהר
רֶפֶת היא מקום משכנו של הבקר, כאמור: "גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן וְאֵין בָּקָר בָּרְפָתִים" (חבקוק ג, יז), וזה מופעהּ היחיד של המילה במקרא. צורת היחיד באה לראשונה במשנה: "מצא ברפת אינו חייב בה" (בבא מציעא ב, י), ולעיתים קרובות המילה באה בצירוף "רפת בקר". מין המילה נקבה. צורת הרבים רפתות עולה בספרות ימי הביניים (ספר תרומת הדשן, המאה ה־14; שו"ת רדב"ז, המאה ה־15), והיא כנוהגת כיום.

עוד מצאנו בספרות חז"ל את המילה סַהַר – מעין מכלאה מגודרת, כנראה עגולה. הסהר שימש לעיתים לשיכון בהמות בקרבת מגורי האדם (שביעית ג, ד; עירובין ד, א ועוד) לצד הדיר והרפת.
מגורי הצאן
הצאן במקרא הוחזק במִכְלָאוֹת – שטחי כליאה מגודרים: "וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן" (תהלים עח, ע), "לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר, מִמִּכְלְאֹתֶיךָ עַתּוּדִים" (שם נ, ט). בעברית המתחדשת מכלאות שימשו לא רק להחזקת צאן אלא גם להחזקת בעלי חיים אחרים: "מכלאות סוסים וחמורים", "מכלאות בקר" (משה מרדכי יובל, לימודי הטבע, 1836); "מכלאות החזירים" (ח"נ ביאליק, האמנות הטהורה, 1920). צורת היחיד היא כנראה מִכְלָא, אך בהיקרותה היחידה בתנ"ך היא כתובה דווקא בה"א: "גָּזַר מִמִּכְלָה צֹאן" (חבקוק ג, יז). בפיוט ובספרות העברית החדשה אפשר למצוא את הצורה המתבקשת מִכְלָא. לצידה נוצרה בראשית המאה העשרים הצורה מִכְלָאָה בגזירה לאחור מן הריבוי 'מכלאות', והיא הנוהגת בימינו. כיום מִכְלָאָה היא מקום מגודר להחזקת חיות באופן כללי (בהקשרים מסוימים גם לכליאת בני אדם).

מושג מקראי קרוב הוא גְּדֵרוֹת, כגון בדברי משה לאנשי ראובן וגד "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם" (במדבר לב, כד). המילה מתועדת בתנ"ך בהקשר זה רק ברבים, וצורת היחיד שלה יכולה להיות גָּדֵר, גְּדֵרָה או גְּדֶרֶת. במונחי גידול הצאן של ועד הלשון משנת תש"ב (1942) נקבע המונח גְּדֵרָה במשמעות 'מקום גדור ובלתי מכוסה להלנת צאן'.

מַרְבֵּץ מן השורש רב"ץ ('שכב', 'נח') הוא מקום מנוחה לצאן ולבעלי חיים אחרים. המרבץ מופיע במקרא פעמיים: בנפרד "מַרְבֵּץ לַחַיָּה" (צפניה ב, טו) ובנסמך "לְמִרְבַּץ צֹאן" (יחזקאל כה, ה).[1] המילה נכללה במילון למונחי הצאן משנת תש"ב (1942) במשמעות 'מקום שמרביצים צאן למנוחה', אך נראה שכיום אינה משמשת. בספרות חז"ל מצויה מילה קרובה – תַּרְבֵּץ או תַּרְבִּיץ – בהוראה 'גן', 'חצר' ובהשאלה 'מקום תורה', 'מקום לימוד', ומשימושיה של המקבילה האכדית tarbaṣu עולה שגם מילה זו ציינה ביסודה מקום לצאן.

עוד מילה מקראית המציינת לפי מקצת הדעות את מקום הצאן היא מִשְׁפְּתַיִם, ככתוב: "לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים" (שופטים ה, טז; וראו גם בראשית מט, יד). לפי פרשנויות אחרות הכוונה לסלים או לכיריים (מקום שפיתת הסירים).

בספרות חז"ל הומרו המילים המקראיות האלה במילה דִּיר מן השורש דו"ר הקרוב לשורש גו"ר, אשר ממנו גם המילים דִּירָה ומָדוֹר. לעומת הדירה המשמשת בספרות חז"ל למגורי האדם, הדיר הוא משכנם של בני הצאן, כגון "הכונס צאן לדיר" (בבא קמא ו, א), וגם מחסן לעצים, כגון "לשכת דיר העצים" (מידות ב, ה). בתחילת המאה העשרים החלו גם חזירים לשכון בדיר, ובו הם שוכנים גם בימינו: "[האב] לקח וכלא את בנו ברפת, דיר חזירים ממש" (העם עתון לאומי, 9 ביולי 1931).

דִּיר או דֵּיר?

בכתבי יד הנחשבים מייצגים נאמנים של לשון המשנה (כתב יד קאופמן, כתב יד פרמה) באה ביחיד הצורה דֵּיר או דֵּר בתנועת e, למשל "אבל אם היה דֵיר או סהר או חצר" (עירובין ב, ג).[2] גם חריזת פיוט מן המאה העשירית מלמדת על ההגייה בצירי: "בעד שלום העדר / בלי מכלה ודיר / בפרץ אין כסדר / איש גודר גדר'" (סליחה מאת שלמה הבבלי). נראה שבהשפעת ה־י הנכתבת במילה החלו עם הזמן להגותה בחיריק. בגרסאות מנוקדות של המשנה מעדי נוסח מאוחרים יותר (כתבי יד תימניים, דפוסי ליוורנו למשנה ועוד) אנו מוצאים את צורת יחיד בניקוד דִּיר, וכך רגיל בימינו.

______________________
[1] בדומה לצורות המקראיות מַרְזֵחַ (בנפרד) ומִרְזַח־ (בנסמך). אך היו שראו בהן שתי מילים נפרדות, כגון בן־יהודה במילונו.
[2] פעם אחת במשנה באה גם צורת הזוגי 'דיריים' (נדרים א, ג). בכתב יד קאופמן צורה זו מנוקדת דווקא בתנועת i: 'כַדִּירַיִים', ואילו בכתב יד פרמה היא מנוקדת בתנועת e כביחיד 'כַּדֵירָיִים'.
    [post_title] => מגורי הבקר והצאן
    [post_excerpt] => כיום הצאן דָּר בדיר והפרות ברפת. מניין המילה רֶפֶת וממתי המילה דִּיר? ואיפה עוד שכנו הבקר והצאן בימי קדם?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%a6%d7%90%d7%9f
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-02-01 11:38:14
    [post_modified_gmt] => 2022-02-01 09:38:14
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=26952
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 1007
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-05-22 12:19:00
    [post_date_gmt] => 2011-05-22 09:19:00
    [post_content] => בעולמנו העגול נקשרות מילים רבות אל העיגול – אותה צורה הנדסית פשוטה המסמלת שלמות ומחזוריות. יש מילים המציינות עצמים שהיו במקורם בצורת עיגול, ויש פעלים ומושגים מופשטים הקשורים בתנועה מעגלית ובתנועות הנגזרות ממנה: חזרה, שוטטות והשתלשלות.
העִגּוּל מוכר לנו מספרות חז"ל, והוא מצטרף לשם התואר המקראי עָגֹל ולמילה המקראית מַעְגָּל. במתמטיקה מבחינים בין מַעְגָּל – הקו המקיף, ובין עִגּוּל – השטח המוגבל על ידי קו זה. בארמית התרחב השורש עג"ל לערג"ל, וממנו נוצר בעברית החדשה הפועל עִרְגֵּל – 'עיגֵל פסי מתכת לגלילים'.

המילה סַהַר מציינת ביסודה עיגול, ובהמשך היא יוחדה לציון הירח. שני סוגי התכשיטים עָגִיל וסַהֲרוֹן (בתנ"ך: שַׂהֲרוֹן) נקראים על שום צורתם העגולה, וייתכן שבֵּית הַסֹּהַר היה במקור בניין עגול או חצר עגולה. יש הקושרים בין השורש סה"ר לשורש סח"ר הקשור בתנועה סיבובית, כגון במילה סְחַרְחֹרֶת. שמו של הסוֹחֵר שייך גם הוא לענייננו, שכן דרכו להסתובב ולהציע את מרכולתו.

בעל מקצוע אחר המסתובב ממקום למקום הוא הדַּוָּר – ואומנם יש שקשרו אותו לשורש דו"ר המוכר מן המילה דּוּר שגם היא עניינה עיגול. שורש זה קיים גם בערבית (دور) ועניינו 'סָבַב, גִּלְגֵּל'. עם זאת ייתכן מאוד שהמילה "דואר" שבלשון חז"ל מקורה במילה פרסית שמשמעה המקורי 'שופט', וממנה דוור וגם דואר בימינו. אף את המילה מְדוּרָה אפשר לקשור לשורש דו"ר במשמעות 'עיגול': ערמה של עצים בוערים המסודרים בעיגול.

לָחוּג פירושו 'ליצור עיגול' או 'להסתובב במעגל', והמילה רבת המשמעים חוּג היא ביסודה 'מעגל'. בספר ישעיהו אנו מוצאים את המְחוּגָה – מכשיר לסרטוט מעגלים, ובהמשך הצטרף אליה המָחוֹג. במכשירי הטלפון הישנים היו המספרים מסודרים במעגל שנקרא חוּגָה. ממנה נולד הפועל חִיֵּג המשמש אותנו גם כיום, לאחר שחוגת הטלפון עברה מן העולם.

אחיו של הפועל חָג הוא הפועל עָג. על חוני המעגל שיצר צורת מעגל נאמר: "עג עוגה ועמד בתוכה" (משנה תענית ג, ח), ובשיר הילדים הנודע של אהרן אשמן נקראים הילדים להסתובב במעגל: "עוּגָה עוּגָה עוּגָה במעגל נחוגה". גם המאכל עוגה שמקורו בתנ"ך נקרא כך – כנראה – בשל צורתו העגולה.

עוד מילה המציינת סיבוב במעגל היא מָחוֹל, והמסתובבים במחול הם מְחוֹלְלִים. כאשר אומרים על משהו שהוא חוזר חלילה הכוונה שהוא חוזר על עצמו שוב ושוב במחזוריות.

תנועה סיבובית אחרת מבטא הפועל הִקִּיף – 'סָבַב סביב דבר'. לפועל זה קשורה המילה תְּקוּפָה שפירושה היסודי 'הקפה' ו'מחזור', ומכאן התגלגלו המשמעויות 'חלק מן השנה' ואף 'פרק זמן בהיסטוריה' וכדומה. בלשון הספרותית משמש הפועל נָקַף כגון בביטוי 'נקפו שנים' (=חלפו שנים).

תנועת העיגול משמשת לציון קשר לוגי של גרימה – דבר הגורר דבר. סִבֵּב פירושו 'גרם' כגון בדברי האישה התקועית לדוד: "לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת פְּנֵי הַדָּבָר עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" (שמואל ב יד, כ). סִבָּה היא 'הדבר הגורם', ובספרות הפילוסופיה של ימי הביניים מדובר רבות על הצמד סיבה ומסוּבָּב (גורם ותוצאה). סִבָּה באה בתנ"ך פעם אחת בלבד במלכים, ובפסוק המקביל בדברי הימים באה במקומה נְסִבָּה. בימינו 'נסיבות' הן בעיקר תנאים העומדים ברקע של פעולה, אירוע וכדומה.

הפעלים גִּלְגֵּל והִתְגַּלְגֵּל משמשים לא רק לתנועה מעגלית אלא גם לתיאור השתלשלות אירועים. וכך נאמר במדרש אגדה לבראשית: "לעולם אל ישנה אדם בין בניו, שבשביל כתונת פסים שעשה יעקב ליוסף נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".

מילים רבות סובבות סביב העיגול והסיבוב, ומשמעויות רבות מתגלגלות מהם. אך כדי שלא תהיה לכם סחרחורת נעצור כאן.
כתבה: תמר קציר (כץ)
קובץ להדפסה

    [post_title] => מסביב למדורה
    [post_excerpt] => בעולמנו העגול נקשרות מילים רבות אל העיגול – אותה צורה הנדסית פשוטה המסמלת שלמות ומחזוריות.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%a1%d7%91%d7%99%d7%91-%d7%9c%d7%9e%d7%93%d7%95%d7%a8%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-05-10 10:34:43
    [post_modified_gmt] => 2023-05-10 07:34:43
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1007
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)