WP_Post Object
(
    [ID] => 81754
    [post_author] => 49
    [post_date] => 2023-06-27 14:12:18
    [post_date_gmt] => 2023-06-27 11:12:18
    [post_content] => "נץ החמה"

המילה נֵץ במובן 'תחילת הזריחה' רגילה על לשונם של המתפללים, ואפשר אפילו למצוא אותה בלוחות השנה העבריים. האומנם קיבלו קרני השמש הראשונות את שמו של העוף הדורס?

ובכן – מובן שלא. מן המשנה אנו מכירים את הצירוף המלא: הנץ החמה. על פי כתבי יד מנוקדים של המשנה עולה שיש לנקד הָנֵץ, ומכאן שאין זו אלא צורת המקור של הפועל הֵנֵץ, בבניין הפעיל ובשורש נצ"ץ. פועל זה ידוע מן המקרא בהוראת 'הוצאת ניצנים': "לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים" (שיר השירים ו, יא). מלשון חכמים ואילך נעשה הפועל רווח במשמעות מושאלת –לציון הופעתן של קרני השמש הראשונות. ברם צורת המקור הָנֵץ זרה לאוזנו של דובר העברית בן ימינו (וסביר שהיה מעדיף להמירהּ בשם הפעולה הֲנָצָה).[1] כך בטעות נתפסה הה' שבראש המילה כה' הידיעה (כאילו כתוב "הַנֵּץ"), ונוצרה המילה "נֵץ" (או הצירוף "נֵץ החמה").

מקרה זה הוא דוגמה לתופעת לשון מעניינת שהבלשנים מכנים מטאָנליזה – ובעברית ניתוח מוטעה: חלוקה חדשה של צורה מקורית על יסוד הבנה שגויה של רכיבי המילה עשויה להביא להיווצרות של מילה חדשה. שגיאה שכיחה אחרת היא בלשון המעטה – רבים הוגים "הַמְּעָטָה" בשווא נע במ"ם, כאילו מדובר בצורת נקבה (מיודעת) של 'מעט', אבל אין זו אלא המילה הַמְעָטָה השקולה במשקל הפעלה.
סחוס
בדרך דומה נוצרו עוד כמה מילים מוכרות, ואפילו מילים שנכנסו בתצורתן החדשה למילונים. כזו היא המילה סְחוּס המשמשת בלשוננו במובן 'רקמה קשה וגמישה שמחברת את עצמות המִפרקים'. מילה זו נקרית כבר במשנה ובתלמודים, ואולם לצד הצורה הידועה 'סחוס', מופיעה בחלק מעדי הנוסח הצורה חסחוס. עיון במקורות מלמד שצורה זו ידועה גם מן הארמית בכתיב חסחוסא ומסתבר שהצורה בחי"ת היא המקורית.[2] אלא שאם מטעמי התערערות גרוניות (ח שהפכה ל־ה) ואם מטעמי חילוף גרפי של האותיות ח–ה, נכתבה המילה בה"א – 'הסחוס' (כבר בכתבי היד הטובים של המשנה). אף כאן חשבו את הה"א לה' הידיעה וממילא נוצרה הצורה סחוס המשמשת עד ימינו.[3]
שֶׁל
מטאָנליזה אינה מיוחדת רק למילים שנתפסות מיודעות. בדרך זו נולדה אחת המילים הבסיסיות בעברית – שֶׁל. הא כיצד? במקרא אפשר להביע שייכות באמצעות הצירוף 'אשר ל־': "הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ" (בראשית כט, ט), "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה" (שיר השירים א, א). בעברית המקראית המאוחרת ניכרת מגמה של החלפת אשר במילת הזיקה ש־: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה" (שיר השירים ג, ז) ובלשון חכמים היא תופסת את מקומה לגמרי, ובאמת בכתבי היד של המשנה רגיל הכתיב המחובר דוגמת 'לשון שלזהורית' (יומא ו, ו) או 'דלי שלמים' (סוכה ב, ה). לימים נתפס הרצף של־ (ש' הזיקה + מילת היחס ל') כמילה עצמאית והוא נתפרד מהמילה שאחריו.[4] הכתיב הנפרד של מוכר מדפוסי המשנה והתלמוד (ואפילו בחלק מכתבי היד) וכך הוא התגלגל עד אלינו.
מחמאה
אותיות השימוש בכל"ם הן כר פורה ליצירת מטאנליזה. בתהלים נאמר: "חָלְקוּ מַחְמָאֹת פִּיו וּקְרָב לִבּוֹ, רַכּוּ דְבָרָיו מִשֶּׁמֶן" (תהלים נה, כב). מן הסֵיפה של הפסוק אפשר ללמוד שכשם שהפועל חָלְקוּ ['נעשו חלקים'] מקביל אל הפועל רַכּוּ ['נעשו רכּים'], כך הצורה מַחְמָאֹת מקבילה אל מִשֶּׁמֶן, ומכאן שסבירה יותר הגרסה "מֵחמאות" (מֵ־, 'מן' + 'חמאה' ברבים). היו מפרשני המקרא שהבחינו בכך, למשל ר' דוד קמחי (רד"ק): "מ״ם [של] 'מחמאות' פתוחה [=מנוקדת בפתח] ודינהּ בצירי שהיא לשימוש". דוברי העברית עטו על המציאה ויצרו ממנו את צורת היחיד מַחְמָאָה במובן 'דבר שבח',[5] וכך בימינו אנחנו מקפידים 'להחמיא' לאדם, ואפילו 'לחלק מחמאות' בהד עמום לפסוק.
עמלץ וחלכאי
במקרים אחרים הצורה המקראית לא הייתה ברורה כל עיקר, וניסיונות הפירוש הביאו ליצירת מילה חדשה. כזה הוא שם הכריש עַמְלֵץ שנוצר מן הצירוף המקראי הסתום "עָם לְצִיִּים" (תהלים עד, יד). בעניין זה הרחבנו כאן. אף המילה חלכאי במובן 'רש ונקלה', המשמשת הרבה את כותבי התשבצים, נוצרה מן הצירוף הקשה "חֵל כָּאִים" בספר תהלים (י, י), ואם אומנם מדובר במילה אחת ברבים הרי שצורת היחיד, על פי המזמור עצמו, היא 'חֵלכָה' (שם ח; יד).
גזירה לאחור
כאן ראוי להזכיר שגזירה לאחור מצורת רבים אף היא סוג של מטאנליזה. לתופעה זו דוגמאות רבות ונזכיר אחת: המילה פרשייה. צורת הרבים של המילה המקראית פרשה באה בלשון חז"ל הן בצורה פרשות הן בצורה פרשיות. דוברי העברית החדשה גזרו מן הצורה פרשיות את הצורה פרשייה ואף ייחדו לה הוראה מעט שונה מפרשה: אירוע, בדרך כלל עסיסי, שמעורר הד ציבורי, כגון 'פרשיית שוחד' ו'פרשיית אהבים'.
"ניתוח מוטעה" בלשונות אחרות
מטאנליזה קיימת בלשונות רבות אחרות. מילה אחת מוכרת באנגלית (שהפכה לברכה כלל־אנושית בלשונות רבות) נוצרה בדיוק כך – הלוא היה המילה האנגלית 'בַּי' (bye). הברכה Goodbye התגלגלה מברכת שלום ארוכה יותר: God be with you. משעה שהפכה god ל־good, והובנה כמילה האנגלית 'טוב' כמו בברכות רבות אחרות (good morning למשל), אף המילה הקצרה bye יכלה להתנתק ממנה ולקבוע ברכה לעצמה (ואפילו בהכפלה 'ביי ביי').


[1] דוגמה דומה: בכתבי היד של המשנה "הָפר נדרים כל היום ויש בדבר להקל ולהחמיר" (נדרים י, ח), ואילו במהדורות המודפסות בשם פעולה: 'הפרת נדרים'.
[2] המילה היחידאית 'בדל' בצירוף "בְדַל⁠ אֹזֶן" (עמוס ג, יב) מיתרגמת "חסחוס (דאודן)".
[3] דוגמה דומה ומאלפת אחרת היא שם החיה לטאה. כידוע היא נזכרת ברשימת החיות הטמאות בתנ"ך: "וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה" (ויקרא יא, ל), ואולם במקורות חז"ל מוצאים דבר משונה – המילה לטאה באה בה"א בתחילתה בלי שיש סיבה ליידע, למשל "פעם אחת נמצאת הלטאה בבית המטבחים" (בבלי פסחים פח ע"ב). ואומנם בתרגום אונקלוס לפסוק מספר ויקרא נכתב "והלטתא" – היידוע בארמית בא בסוף המילה בצורן ־תָא (ולא ב־ה' כמו בעברית) ומכאן שהאות ה היא חלק מן המילה. בנוסחים אחרים של התלמוד נמצאה גם הצורה חלטתא, והרי שכנראה היה כאן גלגול מעניין כזה: חלטאה > הלטאה > לטאה. כיצד ייתכן שהצורה המאוחרת נמצאת דווקא במקרא? לפי חוקר הלשון יוחנן ברויאר יש שני הסברים אפשריים: הצורה בלשון חז"ל משקפת מצב קדום יותר ממה שמוכר מנוסח המסורה למקרא או שהמילה התגלגלה בלשון המקרא אל הצורה לטאה ואילו בלשון חז"ל היא נקלטה מאוחר יותר בתיווך הארמית שבה עדיין נשמר העיצור הגרוני הראשון.
[4] נראה שתחילה התפרדה 'של' כשהיא נקרתה בסופי שורות  וגם בהשפעת הצורות הנוטות 'שלי', 'שלך' וכו'.
[5] שפע דוגמאות מן הסוג הזה אפשר למצוא במאמרו של טור־סיני ב'מבחר מקורות'. הערה: על רבות מן ההצעות לא סמכו החוקרים את ידיהם.
    [post_title] => "התפללת בַּנֵּץ?" – על מטאנליזה בעברית
    [post_excerpt] => מה משותף לנץ, סחוס ומחמאה? הרשומה עוסקת במילים שנוצרו בעקבות "ניתוח מוטעה" של מילים וצירופים מן המקורות.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%9c%d7%9c%d7%aa-%d7%91%d6%bc%d6%b7%d7%a0%d6%bc%d6%b5%d7%a5-%d7%a2%d7%9c-%d7%9e%d7%98%d7%90%d7%a0%d7%9c%d7%99%d7%96%d7%94-%d7%91%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-07-18 14:58:37
    [post_modified_gmt] => 2023-07-18 11:58:37
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=81754
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 63109
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2022-05-12 16:55:55
    [post_date_gmt] => 2022-05-12 13:55:55
    [post_content] => הביטוי אוֹצָר בָּלוּם מהלך בקרב דוברי העברית בימינו במשמעות 'אוצר מלא וגדוש', לעיתים מתוך כוונה לציין שזהו (בהשאלה) אוצר שטרם נראה כמותו, על פי התואר בָּלוּם במובן חתום וסגור.

מקור הביטוי בברייתא בתלמוד הבבלי שבה מונה איסי בן יהודה "שבחן של חכמים": "ר' מאיר חכם וסופר, ר' יהודה חכם לכשירצה, ר' טרפון גל של אגוזין, ר' עקיבא אוצר בלום" (גיטין סז ע"א).

ברם הביטוי המקורי היה ככל הנראה אוצר בָּלוּס – בסמ"ך. מהו בָּלוּס? הגיזרון אינו מחוור דיו, אך ממקומות אחרים למֵדים שהוראתו 'מעורב': "עני אוכל פִּתו בעיסה בלוסה" (שבת עו ע"ב), כלומר עיסתו מעורבת רכיבים שונים (כגון גרעינים וקליפות), מפני שלא עולה בידו להשיג פת מקמח בלבד.

הביטוי אוצר בלוס נאמר אפוא על רבי עקיבא, והכוונה היא שהוא למד ממקורות שונים, ולכן אוצר הידע שלו מעורב ומגוון. ברוח זו מוסברת תכונתו של רבי עקיבא ב'אבות דרבי נתן': "לְמה היה רבי עקיבא דומה? לפועֵל שנטל קופתו [=סלו] ויצא לשדה. מצא חטים – נתן בה [בקופה], מצא שעורים – נתן בה, כוסמין – נתן בה, עדשים – נותן בה, פלפלין – נותן בה..." (נוסח א; לד ע"א).

לאמיתו של דבר הגרסה אוצר בלוס מוכרת לנו (בנוסח הדפוס!) ממקור תלמודי אחר: "מִטת תלמיד חכמים כיצד? כל שאין תחתיה אלא סנדלים בימות החמה ומִנעלים בימות הגשמים. ו(מיטתו) של עם הארץ – דומה לאוצר בלוס" (בבא בתרא נח ע"א), כלומר מונחים תחתיה חפצים שונים בערבוביה.

ומה הביא לכפל הצורות 'בלום' ו'בלוס'? דמיון האותיות ם–ס.

מקובל לומר כי הגרסה אוצר בלום במ"ם סופית היא שגיאת העתקה שנוצרה במהלך דורות של מסירה מחמת הדמיון הגרפי שבין סמ"ך למ"ם סופית. שגיאה דומה מוכרת לנו מן המילה לִסְטִים, היינו 'שודד', 'גזלן', שבמקורה הייתה לִסטיס – ληστής ביוונית, [1] כפי שאומנם נקרה לעיתים בחלק מעדי הנוסח. מן הצורה לסטיס נגזר הפועל לִסְטֵס, ולצידו אף מוצאים לִסְטֵם, כגון על בן סורר ומורה ש"יוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות" (סנהדרין עב ע"א). שגיאות העתקה שנגרמו מדמיון גרפי של אותיות, למשל ה–ח, הפכו למשל את 'חסחוס' ל'הסחוס' (שהובן כמילה מיודעת), ולהפך – את 'חדק', אפו של הפיל, במקום 'הדק' (כלומר האיבר הדק) במקור.

ההוראה 'אוצר מלא וגדוש', ולאו דווקא 'מעורב ומגוון', נוצרה ככל הנראה בעברית החדשה.

_____________________________
[1] לעיתים הצורה ליסטים נתפסת צורת רבים (בשל הסיומת ־ים): "נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים ויצתה והזיקה פטור. הוציאוה ליסטים – הליסטים חייבין" (משנה בבא קמא ו, א). אבל כמובן גם ביחיד: "מושלו משל למה הדבר דומה? לליסטים שהיה עומד ומנאץ אחר פלטין של מלך" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, ז).
    [post_title] => אוצר בלום
    [post_excerpt] => הביטוי אוֹצָר בָּלוּם מהלך בקרב דוברי העברית בימינו במשמעות 'אוצר מלא וגדוש': "ידיעותיו בתחום הבולאות הן אוצר בלום". ואולם במקורו ככל הנראה היה הביטוי אוֹצָר בָּלוּס – בסמ"ך. הא כיצד?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%95%d7%a6%d7%a8-%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-12-21 14:35:42
    [post_modified_gmt] => 2023-12-21 12:35:42
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=63109
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)