WP_Post Object
(
    [ID] => 5575
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2012-07-22 09:31:38
    [post_date_gmt] => 2012-07-22 06:31:38
    [post_content] => 
רכיכה, צדפה, שונית, תמנון
רַכִּיכָה (Mollusca)
הרַכּיכות הן בעלי חיים חסרי שלד פנימי, ושמן העברי רכיכה ניתן להן בעקבות השם המדעי Mollusca על שם גופן הרך והרירי. בכלל הרכיכות מצויים הצְדָפוֹת, החלזונות (ובתוכם השַבְּלולים), הדְּיוֹנוּנִים, התְּמָנוּנִים ועוד. הרכיכות מונות כמאה אלף מינים והם שוכנים בים, ביבשה ובמים המתוקים.
על גופן של רוב הרכיכות מגינה קוֹנכייה, הן נעות או נצמדות בעזרת גופן הגחוני המשמש גם רגל שרירית, ויש להן איבר אכילה הקרוי מִשְׁנֶנֶת (רָדוּלָה) – מעין סרט גמיש הנושא שיניים זעירות רבות.
המילה רכיכה מתועדת במילונים של יהודה גור (גרזובסקי) מראשית המאה העשרים בניקוד רְכִיכָה.
ועדה של זואולוגים ואנשי לשון קבעה כשמונה־מאות שמות עבריים לרכיכות – מהם חדשים ומהם ותיקים, ואלה אושרו במליאת האקדמיה בשנת תשס"ד (2004) ופורסמו באתר מונחי האקדמיה.

צִדְפָּה
צִדְפָּה (וברבים צְדָפוֹת) היא רַכִּיכָה החיה במים ועוטה קוֹנכייה בעלת שני חלקים צמודים שכל אחד מהם נקרא קַשְׂוָה.
המילה צִדְפָּה נוצרה מן המילה צֶדֶף, שמקורה בערבית והחלה לשמש בעברית בימי הביניים. צדף הוא השכבה המבריקה שבצד הפנימי של הקונכייה במקצת הצדפות. כיום אנו מכנים במילה צְדָפִים את קַשׂוות הקונכייה הפזורות לרוב על חוף הים.

שׁוּנִית (ריף)
שונית היא שן סלע או מקבץ של אלמוגים הקרובים לפני הים או בולטים מעט מעליהם. המילה מוכרת בעיקר בצירוף שונית אלמוּגים.
המילה שונית מופיעה כבר בספרות חז"ל: "ואי זהו השונית? כל מקום שהים עולה בזעפו" (משנה אהלות יח, ו).

תְּמָנוּן (octopus)
תמנון הוא רַכּיכה ימית בעלת שמונה זרועות, ומכאן שמה: תְּמָנְ(יָא) (שמונה בארמית) + נוּן (דג בארמית). על כן ההגייה הנכונה היא תְּמָנון (ולא תַּמְנון). חידוש המילה מיוחס לאברהם שלונסקי.
יש בעולם מאות מינים השייכים למשפחת התְּמָנוּנִיִּים, ומהם שלושה באזורנו. קרוב לתְּמָנוּן הוא הדְּיוֹנוּן. שמו ניתן לו משום שכאשר הוא חש איום הוא מפריש דְּיוֹ המסתיר אותו מאויבו.
את הרעיון להשתמש במילה הארמית נוּן ('דג') כסיומת בשמות עבריים של שוכני מים הגה ח"נ ביאליק. כך נקבעו שמות רבים בעיקר של דגים: אַמְנוּן, אַבְנוּן, לַבְנוּן, שְׂפַמְנוּן ועוד ועוד.

    [post_title] => עברית בים ועל החול החם
    [post_excerpt] => תְּמָנון או תַּמְנון? איפה נזכרה השונית לראשונה? מה ההבדל בין רַכִּיכָה לצִדְפָּה? ומה היחס בין צֶדֶף לצדפה?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%97%d7%95%d7%9c-%d7%94%d7%97%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-04-13 16:42:25
    [post_modified_gmt] => 2021-04-13 13:42:25
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5575
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 12160
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2015-10-28 14:46:18
    [post_date_gmt] => 2015-10-28 12:46:18
    [post_content] => 
"וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי..." (בראשית כא, כג)
דוברי העברית בת ימינו עשויים לתמוה על סדר המילים בדברי אבימלך לאברהם "אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי". מדוע הקדים את הנין לנכד? ולמה לא הזכיר את הבן?

התשובה הפשוטה היא כי משמע המילים נִין ונֶכֶד בימינו שונה ממשמען המקורי. על כך כתב חבר האקדמיה ללשון העברית שמעון שרביט במאמרו "ה'נין' וה'נכד' – מן המקרא ללשון ימינו". להלן נביא את עיקרי דבריו, וכן את עמדת האקדמיה בעניין המילה נִין.

המילים נִין ונֶכֶד מופיעות יחד בתנ"ך שלוש פעמים, ותמיד בסדר הזה. את המילה נִין הוצע לקשור לצורת העתיד יִנּוֹן שבכתוב "יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם, לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ יִנּוֹן [כתיב: ינין] שְׁמוֹ..." (תהלים עב, יז), וכן אל המילה הארמית נוּן – 'דג'. משערים שמשמעות היסוד של השורש היא השרצה והעמדת צאצאים, וכי נִין פירושו צאצא, זרע. המילה נֶכֶד מתפרשת בדרך כלל באותה משמעות על פי המילה האתיופית nagd ('גזע', 'משפחה') והמילה המצרית ngd ('נצר ממשפחה').

יש הרואים בצמד 'נין ונכד' מקרה של "שניים שהם אחד" (הנדיאדיס) – מושג אחד המובע במילים קרובות המחוברות בווי"ו החיבור, כגון 'דת ודין', 'חלק ונחלה'. לפי הסבר זה הצירוף 'נין ונכד' דומה בהוראתו לצירוף 'שֵׁם ושארית' (שמואל ב יד, ז) ושניהם מציינים צאצאים באופן כללי. גם בתרגום השבעים והפשיטתא 'נין ונכד' מתפרשים זרע, צאצא.

בתרגום אונקלוס ובתרגום יונתן נין הוא 'בן' ונכד הוא 'בן הבן'. כך הבינו גם פרשני ימי הביניים – מן הסתם בעקבות סדר המילים בתנ"ך. מכאן נוצר שימוש במילה נֶכֶד במשמע 'בן הבן' בספרות הרבנית (לצד השימוש הרווח ב'נין ונכד' לציון צאצאים בכלל), וכך המילה נֶכֶד משמשת עד ימינו.

השימוש במילה נִין לציון בן הנכד נולד כנראה רק בעברית החדשה. לא ברור מדוע כך אירע, שהרי לעניין זה העמיד לרשותנו המקרא מילה אחרת: שִׁלֵּשׁ, ולדעת אחרים רִבֵּעַ. ועד הלשון התנגד למשמע המחודש של נִין, וברשימת מונחי קרבת משפחה שפרסם בשנת תש"ג (1943) נקבע כי בן הנכד הוא שִׁלֵּשׁ. כן הוער שם כי נִין משמעו 'זרע האב בכל הדורות' – נרדף של צֶאֱצָא. אך הניסיונות לבער את השימוש במילה נִין לציון בן הנכד לא צלחו.

שנים רבות לאחר מכן, בשנת תשע"ה (2014), כשנדרשה האקדמיה לחידוש כמה מונחים של קרבת משפחה, נוצלה ההזדמנות לעדכן את החלטות ועד הלשון בזמנו. המילה נִין אושרה במשמעות בן הנכד, כנוהֵג, וכן נקבע כי בן הנין הוא חִמֵּשׁ.
    [post_title] => פרשת וירא – נִין
    [post_excerpt] => משמע המילה נִין בימינו שונה ממשמעו המקורי במקרא, וכך גם המילה נֶכֶד.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%95%d7%99%d7%a8%d7%90-%d7%a0%d7%99%d7%9f
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-10-01 18:50:20
    [post_modified_gmt] => 2022-10-01 15:50:20
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=12160
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 1014
    [post_author] => 40
    [post_date] => 2011-09-15 09:47:00
    [post_date_gmt] => 2011-09-15 06:47:00
    [post_content] => בימות החול אנו אוכלים בדרך כלל ארוחה – מילה שמקורה בתנ"ך, אך בחגים אנו מדברים בעיקר על סעודה – מילה בעלת אותה משמעות שירשנו מלשון חז"ל. סעודת החג צריכה כמובן להיות בעלת אופי חגיגי – מילה שחידש אליעזר בן־יהודה.
מילים רבות עולות על שולחננו בחגים, מהן עתיקות יומין ומהן חדשות ומחודשות. בפרוס החג אנו מגישים לכם סעודה של מילים – מוכרות יותר ומוכרות פחות – המתובלת בהסברים קצרים.
חג שמח ובתיאבון!

 מַפָּה
מילה שנשאלה ללשוננו בתקופת חז"ל מן הלטינית (mappa – בד לכיסוי, מפית, מטפחת). ייתכן שמקורה בלשון הפּוּנִית – לשון שמית שהייתה לשונה של קרתגו העתיקה.
בימי הביניים נוצר הצירוף הלטיני mappa mundi ('מפה של העולם') לציון משטח שהעולם מצויר עליו. בכמה מלשונות אירופה נתקצר הצירוף, ובהשפעתן נוספה גם למפה העברית המשמעות של תרשים גאוגרפי.

 שְׁבִילָה
מפה ארוכה וצרה ששמים על המפה הגדולה לאורך השולחן ('רָנֶר').
המילה כלולה ברשימת המונחים "תבשילים וכלי בישול" שפרסם ועד הלשון בשנת תרע"ג (1913), ועל פי עדותו של בן־יהודה היא נהגה בלשון הדיבור בתקופתו.

 מַצָּעִית
מעין מפה קטנה העשויה חומר קשיח ומונחת תחת צלחתו של הסועד (place-mat).
מחידושי האקדמיה בשנת תשנ"ד (1994).

 

מָגֵס
קערה עמוקה להגשת מרק לשולחן. המילה נשאלה ללשוננו בתקופת חז"ל מן היוונית (magis = קערה).
המילה מגס נקבעה במילון למונחי המטבח של ועד הלשון משנת תרצ"ח, ובגרסה 'מָגוֹס' ברשימה "תבשילים וכלי בישול" משנת תרע"ג (1913).

 מַצֶּקֶת
מחידושי ועד הלשון בשנת תרע"ג (1913).
הפועל יָצַק משמש כבר בתנ"ך לציון מתן תבשיל נוזלי בצלחתו של הסועד: "וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים... וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים לֶאֱכוֹל..." (מלכים ב ד, לח–מ).

 סִירַת רֹטֶב
כלי הגשה לרוטב, על פי המילון לכלכלת בית משנת תשל"ח (1977).
במילון למונחי מטבח של ועד הלשון (תרצ"ח, 1938) – בית רוטב.
מקורה של המילה רֹטֶב בלשון חכמים, והיא מציינת ביסודה לחלוחית של בשר מבושל או צלוי.

 מְכַבֶּדֶת
מגש העומד על כַּן להגשת מיני כיבוד ותקרובת לאורחים.
המילה באה במילון לכלכלת בית של ועד הלשון משנת תרע"ג (1913).

 

 

פִּנְכָּה
כלי שטוח להגשת מזון. על הפנכה עורכים בצורה יפה את המאכל ומגישים לשולחן. יש פנכת בשרים, פנכת ירקות, פנכת פירות וכדומה.
הפנכה מוכרת מן הצירוף התלמודי 'מלחך פנכה' ('מלקק צלחת'), שפירושו 'חנפן'. מקורה במילה היוונית pinax, שפירושה לוח, ובכלל זה לוח להגשת מזון. מכאן גם פִּנְקָס – במקור לוח לכתיבה. בעת החדשה חדרה אלינו המילה בפעם השלישית. היא התגלגלה אל הערבית דרך הארמית והפרסית, ושינתה את צורתה ואת משמעותה: מצלחת שטוחה נעשתה קערה ואחר כך ספל, ומ־pinax נעשתה ping ו־pingan, ולבסוף – פִינג'אן.

 נוּנִית
כלי להגשת דגים, על פי המילון לכלכלת הבית של האקדמיה משנת תשל"ח (1977).
המילה נונית נגזרה מן המילה הארמית נוּן שפירושה 'דג'. מילה זו משמשת רכיב בשמותיהם של דגים כגון אַמְנוּן, לַבְנוּן, שְׂפַמְנוּן, ושל יצורים ימיים אחדים כגון תְּמָנוּן. את הרעיון להשתמש ברכיב זה לשמות דגים הגה ח"נ ביאליק בהיותו נשיא ועד הלשון העברית. הוא סבר שהמילה העברית דָּג מחוסרת צלצול נאה, ואילו מקבילתה הארמית נאה למטרה זו.

 מִבְזֶקֶת
כלי לבזיקת אבקה, כגון מבזקת סוכר, מבזקת מלח, מבזקת פלפל.
המילה באה בצירוף מִבְזֶקֶת סֻכֳָּר ברשימה "מונחי אפייה: מילואים למונחי הקונדיטאות" שפורסמה בזיכרונות האקדמיה ללשון העברית לשנת תש"ך (1959–1960).

 

 מִמְלָחָה
כלי למלח, על פי המילון לכלכלת בית של ועד הלשון משנת תרצ"ג (1933).

 

 

מִסְכֶּרֶת
כלי לסוכר, על פי המילון למונחי מטבח של ועד הלשון משנת תרצ"ח (1938).

 

 

דִּבְשִׁית
כלי לדבש. המילה החלה לשמש בציבור לפני שנים אחדות ואושרה באקדמיה בשנת תשע"א (2011).

 

 

דִּבְשׁוֹן

מקלון להוצאת דבש בעל ראש מעוגל ומחורץ.
מחידושי האקדמיה בשנת תשע"א (2011).

 
ראו גם את מונחי המטבח שקבע ועד הלשון במילון חזותי שיצא לאור בשנת תרצ"ג (1933).
    [post_title] => מילים לשולחן החג
    [post_excerpt] => מילים רבות עולות על שולחננו בחגים, מהן עתיקות יומין ומהן חדשות ומחודשות. בפרוס החג אנו מגישים לכם סעודה של מילים – מוכרות יותר ומוכרות פחות – המתובלת בהסברים קצרים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%9c%d7%97%d7%9f-%d7%94%d7%97%d7%92
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-10-06 09:43:44
    [post_modified_gmt] => 2024-10-06 06:43:44
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1014
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)