WP_Post Object
(
    [ID] => 18666
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2017-02-05 12:16:31
    [post_date_gmt] => 2017-02-05 10:16:31
    [post_content] => אחד השירים המזוהים ביותר עם נטיעת העצים בט"ו בשבט הוא "כך הולכים השותלים". ואכן אפשר לנטוע עצים ואפשר גם לשתול אותם בלי הבדל משמעות.

כבר בתנ"ך הפעלים נָטַע ושָׁתַל משמשים באותה הוראה. נָטַע הוא הפועל הרגיל והרווח, כגון "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם" (בראשית ב, ח), "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל..." (ויקרא יט, כג). לעומת זאת שָׁתַל מתועד רק בלשון השירה והנבואה – בייחוד בצורת בינוני פָּעוּל: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו" (ירמיהו יז, ח), "שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ" (תהלים צב, יד). לשני הפעלים יש מקבילות בלשונות שמיות אחרות, אך דווקא לפועל שָׁתַל – הנדיר יותר בתנ"ך – מקבילות רבות יותר.

בספרות חז"ל נוצרה הבחנת משמעות בין שני הפעלים – נָטַע פירושו 'הכניס שתיל או עץ צעיר למקומו הקבוע בקרקע', ואילו שָׁתַל פירושו 'העביר צמח ממקום אחד למקום אחר'. על הכתוב בתהלים א, ג "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם" נאמר בתלמוד הבבלי (עבודה זרה יט ע"א): "כעץ שתול ולא כעץ נטוע, כל הלומד תורה מרב אחד – אינו רואה סימן ברכה לעולם". ורש"י שם מסביר:
שתול – נעקר מכאן וחזר ונשתל במקום אחר. נטוע – מעיקרו, ולא זז משם לעולם. כלומר כעץ שתול יעשה תלמיד את עצמו לילך וללמוד מכל האדם, ולא כעץ נטוע להשתקע לפני רב אחד.
בעברית בת ימינו, כמו בתנ"ך, נָטַע ושָׁתַל הם פעלים נרדפים. עם זאת נראה שנוצרה ביניהם הבחנה מסוימת: שָׁתַל משמש לכל סוגי הצמחים ובכלל זה עצים, ואילו נָטַע רגיל בעיקר בהקשר של עצים – במטעים וביערות.

מעניין שבשימושים המושאלים בפעלים האלה ובנגזרותיהם יש זיקה להבחנה שנוצרה בלשון חז"ל: למשל 'סוכן שתול' הוא מי שנטמע במקום שאינו מקומו, ואילו בביטוי 'נטע תקווה' הפועל 'נטע' פירושו הכניס וקיבע. השימוש המושאל בפועל נָטַע במשמע נעיצה של דבר במקום וקיבועו שם - ראשיתו בספרות המקראית המאוחרת כגון בביטוי מסמרות נטועים.

ומה בדבר הפועל זָרַע? פועל זה קשור כמובן למילה זֶרַע, ועניינו הטמנת זרעים באדמה. כך נבחין למשל בערוגות הפרחים בין זריעה של זַרעי פרחים, ובין שתילה (ובלשון המקורות גם נטיעה) של פרחים רכים, שתילי פרחים.

נסיים בשורות מתוך "המנון לט"ו בשבט" מאת שמואל בס (תר"ס–תש"ט, 1899–1949):
תְּבֹרַכְנָה הַיָּדַיִם
הַשְּׁלוּחוֹת פֹּה לִזְרֹעַ
גַּם לִשְׁתֹּל וְגַם לִנְטֹעַ
מִמִּזְרָח וְעַד יָם.
    [post_title] => נָטַע, שָׁתַל וזָרַע
    [post_excerpt] => אחד השירים המזוהים ביותר עם נטיעת העצים בט"ו בשבט הוא "כך הולכים השותלים". ואכן אפשר לנטוע עצים ואפשר גם לשתול אותם בלי הבדל משמעות.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a0%d7%98%d7%a2-%d7%a9%d7%aa%d7%9c-%d7%95%d7%96%d7%a8%d7%a2
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-08-02 14:19:19
    [post_modified_gmt] => 2022-08-02 11:19:19
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=18666
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 1510
    [post_author] => 12
    [post_date] => 2013-09-10 14:34:24
    [post_date_gmt] => 2013-09-10 11:34:24
    [post_content] => 



 	
"פסק דין זה מבקש לקבוע מסמרות בִּדבר התנאים שבהם תינתן רשות ערעור..." (מתוך פסק דין)
 	
"גם בהיבט זה אינני רואה לטעת מסמרות בשלב הנוכחי..." (מתוך פסק דין)

'לקבוע מסמרות' פירושו לתת לדבר תוקף כללי ומחייב – כביכול לְקַבְּעוֹ במסמרים. צורת הרבים מַסְמְרוֹת משמשת בתנ"ך ובספרות חז"ל לצד צורת הרבים מַסְמְרִים הרגילה גם בימינו. למשל: "בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָּבוֹת יְחַזְּקוּם" (ירמיהו י,ד) לעומת "וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט" (ישעיהו מא, ז).

הביטוי 'לקבוע מסמרות' או 'לקבוע מסמרים' רגיל בספרות חז"ל במשמעותו המוחשית. למשל: "קָבַע שלושה מסמרים בארץ להיות שופת עליהן את הקדירה" (משנה כלים ו, א), "לא יֵצֵא האיש בסנדל המסומר... חיפהו בעור מלמטה וקבע בו מסמרות מלמעלה – מותר" (בבלי שבת ס ע"ב).

כבר בתלמוד הבבלי (בבא בתרא ז ע"ב) ביטוי זה משמש בהשאלה לעניין קביעת הלכה. מסופר כי רבי אלעזר פנה בשאלת הלכה למורו רבי יוחנן: "כשהן גובין, לפי נפשות גובין, או דילמא לפי שבח ממון גובין?" ורבי יוחנן השיב לו "לפי ממון גובין. ואלעזר בני, קְבַע בה מסמרות!" – כלומר 'קבע זאת כהלכה פסוקה שאין לסור ממנה'. מכאן התגלגל הביטוי לספרות הרבנית, כגון "ולזה הסכים מורי המובהק... ואמר לי קְבַע בה מסמרות" (חידושי הריטב"א, המאה הי"ד), "לכן הוצרך הרב לקבוע בה מסמרות ולהודיענו החדוש הנזכר" (שו"ת מהרלב"ח, המאה הט"ז). בימינו הביטוי משמש בעיקר בלשון המשפט.

לצד 'לקבוע מסמרות' משמש לעתים גם 'לטעת מסמרות' באותה משמעות. הגרסה הזאת של הביטוי מבוססת על הכתוב במגילת קהלת: "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת, וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת, נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד" (יב, יא). מכאן הביטוי 'כמסמרות נטועים' לציון דבר קבוע שאינו זז ממקומו. על השימוש בתואר 'נטועים' תמהו חז"ל:
לא אמר 'וכמסמרות קבועים' אלא 'נטועים' – למה? [...]לפי שהמסמר של ברזל שיש לו שושנה [=ראש המסמר] אף על פי שקשה, נוח הוא ליעקר. ושרשים של אילן הנטועים אע"פ שקשים ליעקר, אבל אין בהם כח ככחו של ברזל. לכך נאמר וכמסמרות נטועים – נתן לדברי תורה כח של ברזל וכמטעי שרשיו של אילן. (במדבר רבה יד, ד; למדרש זה גרסאות שונות במקורות שונים).
 

הערה: ב"מִלּוֹן לְמֻנְּחֵי הַתֶּכְנִיקָה" של ועד הלשון משנת תרפ"ט (1929) נקבע המונח מַסְמְרָה – כנראה גזירה לאחור ממַסְמְרוֹת – במשמעות ניט (מסמר ללא חוד המשמש לחיבור חלקי מתכת). בהמשך שונה המונח למַסְמֶרֶת וברבים מַסְמָרוֹת.



    [post_title] => לִקְבֹּעַ מַסְמְרוֹת, לָטַעַת מַסְמְרוֹת
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a2-%d7%9e%d7%a1%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%9c%d7%98%d7%a2%d7%aa-%d7%9e%d7%a1%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-05-18 17:37:36
    [post_modified_gmt] => 2021-05-18 14:37:36
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1510
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)