WP_Post Object
(
    [ID] => 5318
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2014-01-26 12:47:58
    [post_date_gmt] => 2014-01-26 10:47:58
    [post_content] => 
נִצָּה
ניצה היא בליטה קטנה בצמח אשר ממנה מתפתח הפרח: "וּבֹסֶר גֹּמֵל יִהְיֶה נִצָּה" (ישעיהו יח, ה). בתנ"ך מתועדת כנראה גם הצורה נֵץ באותה משמעות: "וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ [אולי 'העלתה את הנֵץ שלה'] הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים" (בראשית מ, י). פעם אחת מופיעה בתנ"ך צורת הרבים ניצנים: "כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" (שיר השירים ב, יא–יב). בצורה ניצנים יש ריבוי כפול: צורן הזוגי האכדי ־ָן וצורן הריבוי העברי ־ִים, ומכאן נוצרה אחר כך צורת היחיד נִצָּן באותה משמעות. למילים אלו קשור הפועל הֵנֵץ, המוכר למשל בפסוק: "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים" (שיר השירים ו, יא).
לִבְנָה
לבנה  היא השכבה הלבנה בקליפת פרי ההדר – בלעז 'אלבדו'. את המונח חידשה הוועדה למונחי ביולוגיה והוא אושר במליאת האקדמיה בשנת תשס"ט (2009).
המילה לִבְנָה מוכרת מן הלשון הספרותית במשמעות מופשטת של לובן, לרוב בצירופי סמיכות, כגון 'לבנת השלג', 'לבנת פניה'.
צִיפָה
ציפה היא החלק הבשרני העוטף את גרעין הפרי – וברוב הפירות הוא החלק הנאכל. מקור המילה בתלמוד הבבלי (חולין נ ע"ב). בדיון על קרע בגוף בהמה (לעניין טרפה) מתאר אחד האמוראים את גודלו של הקרע ככזה שאפשר להכניס לתוכו שלושה גלעיני תמרים – "בציפא בדוחקא, בלא ציפא ברווחא". ומקובל להסביר שהגלעינים נכנסים בדוחק אם נותרו עליהם שאריות של פרי, וללא שאריות הם נכנסים ברווח. יש הקושרים בין 'ציפא' במשמעות זו ובין 'ציפוי' – היינו חלק הפרי המצפה את הגלעין. בעברית החדשה המילה צִיפָה משמשת במשמעות זו לפחות משנות העשרים של המאה העשרים.
גְּרוֹגֶרֶת
גרוגרת היא תאנה מיובשת. התאנה נשמרת בטריותה זמן קצר בלבד, אך כאשר מייבשים אותה היא נשמרת ימים רבים ואף עומדת בטלטלות הדרך: "הקרובים מביאים תאנים וענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים" (משנה ביכורים ג, ג).
לעיתים לא ייבשו את התאנים כפי שהן, אלא הסירו מהן את העוקץ, חתכו אותן לחתיכות המכונות קְצִיעוֹת וייבשו אותן בגוש דחוס אחד. גוש זה מכונה בספרות חז"ל בשם דְּבֵלָה. בימינו רבים משתמשים במילה דְּבֵלָה במשמעות גרוגרת – כלומר תאנה מיובשת אחת.
הגרוגרת, הקציעות והדבלה הן חלק משלל המילים הקשורות לתאנה שאפשר למצוא בתנ"ך ובספרות חז"ל, ובהן פַּגָּה (תאנה לא בשלה) בֹּחַל (תאנה בשלב השני להבשלתה), צֶמֶל (תאנה בשלה), בִּכּוּרָה (תאנה שהקדימה להבשיל), סְיָפָה (תאנים שאיחרו להבשיל). ריבוי המילים הזה מעיד על חשיבותה של התאנה בארץ ישראל בימים עברו.
    [post_title] => מילים לחמישה־עשר בשבט
    [post_excerpt] => על המילים נִצָּה, לִבְנָה, צִיפָה, גְּרוֹגֶרֶת.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%a2%d7%a9%d7%a8-%d7%91%d7%a9%d7%91%d7%98-2
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-10-02 00:08:11
    [post_modified_gmt] => 2022-10-01 21:08:11
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5318
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 6081
    [post_author] => 5
    [post_date] => 2012-02-07 12:17:13
    [post_date_gmt] => 2012-02-07 10:17:13
    [post_content] => לקריאת המאמר
במקרא שמות רבים לצמחים ולבעלי חיים. בחלק מן השמות אנו משתמשים גם היום, אך לא תמיד במשמעותם המקורית שבמקרא. הקישוא, הדלעת, המלפפון והערמון הם כמה דוגמאות לשמות שמשמעותם במקרא אינה זהה למשמעותם בימינו. לרשימה זו מצטרפים גם מונחים בהתפתחות הפרח ובהנצה.
    [post_title] => מונחי פריחה והנצה במקורות
    [post_excerpt] => במקרא שמות רבים לצמחים ולבעלי חיים. בחלק מן השמות אנו משתמשים גם היום, אך לא תמיד במשמעותם המקורית שבמקרא. לרשימה זו מצטרפים גם מונחים בהתפתחות הפרח ובהנצה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%97%d7%99-%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%97%d7%94-%d7%95%d7%94%d7%a0%d7%a6%d7%94-%d7%91%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2019-08-03 02:46:25
    [post_modified_gmt] => 2019-08-02 23:46:25
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=6081
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 43699
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2020-08-20 14:09:07
    [post_date_gmt] => 2020-08-20 11:09:07
    [post_content] => נִצָּן הוא בליטה קטנה בצמח שממנה מתפתח הפרח.

בתנ"ך לא נזכרת צורת היחיד נִצָּן אלא הצורות נֵץ (רק בנטייה): "וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים" (בראשית מ, י) או נִצָּה: "וּבֹסֶר גֹּמֵל יִהְיֶה נִצָּה" (ישעיהו יח, ה); שתיהן ככל הנראה באותה משמעות.

מהיכן צצה המילה ניצן? בתנ"ך מופיעה פעם אחת צורת הרבים נִצָּנִים: "כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" (שיר השירים ב, יא–יב). ניצנים היא צורת הרבים של 'נץ' ולמעשה יש בה ריבוי כפול: צורן הזוגי האכדי ־ָן וצורן הריבוי העברי ־ִים. מכאן נגזרה לאחור צורת היחיד נִצָּן, והיא נקרית בספרות העברית הקלסית פעם אחת בלבד: "לא שנו אלא שאין ניצן ניכר אבל ניצן ניכר יוצאין עליהן" (בבלי מועד קטן ו ע"א), ורק בימינו נעשתה נפוצה. תופעה זו מוכרת גם מן המילים המקראיות קִמּוֹשׂ (מין עשב קוצני) וזֶרַע שצורות הרבים שלהן הן קִמְּשֹׂנִים וזֵרְעֹנִים (לצד זֵרֹעִים), ומאוחר יותר נגזרו מהן צורות היחיד 'קמשון' ו'זירעון'.

חוקרים שהתמחו בצומח של תקופת המקרא הראו כי מצד סדר שלבי הפריחה היחס בין 'ניצן' ל'פרח' בתנ"ך הוא הפוך – הניצן של ימינו, היינו הבליטה הסגורה, נקרא בתנ"ך 'פרח', ואילו 'נץ', 'ניצה' או 'ניצן' (וגם 'ציץ') הוא הפרח בשלב שלאחר מכן, בשעת פתיחתו. בסדר זה מתאר הפסוק את פריחת מטה אהרון: "וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" (במדבר יז, כג): תחילה מוציא הענף "פרח" (היינו ניצן) ורק אחר כך  בוקע ה"ציץ", הוא הפרח הפתוח. בעניין זה ציין החוקר יהודה פליקס: "חוששני שאהיה מן המתמיהים בקבעי שבשום מקום במקרא אין הפרח אותו חלק הצמח הרבגוני, שאנו מריחים ושמים לפעמים באגרטל לנוי".

השורש של המילים נץ, ניצה וניצן הוא נצ"ץ, וממנו נגזר גם הפועל הֵנֵץ בבניין הפעיל, המוכר משני פסוקים דומים במגילת שיר השירים, למשל: "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים" (ו, יא). שם הפעולה הֲנָצָה מציין את 'הופעת הניצנים', והוא מוכר גם בשם 'לבלוב'. בשורש נצ"ץ גזורים גם הפועל נָצַץ במשמעות 'האיר', 'הבריק', ושם העצם נִיצוֹץ במשמעות 'חלקיק הניתז מעצם בוער', ובלשון חכמים צורת המקור של בניין הפעיל – הָנֵץ (בעיקר בצירוף הָנֵץ הַחַמָּה) – מציינת את תחילת הזריחה. ואומנם בעברית ובכמה לשונות שמיות ידועה הזיקה שבין השדות הסמנטיים של צמיחה ואור (בשורש נב"ט למשל יש גם נָבַט וגם הִבִּיט).

המילה ניצן, ובייחוד צורת הרבים 'ניצנים', משמשת גם בהשאלה בהקשר של התחלה וראשוניות: "ניצני המהפכה נראו שנים רבות קודם". אף הקיבוץ 'ניצנים' שלחוף אשקלון נקרא כך על שום מתיישביו הצעירים בעלייתם לקרקע. שם זה ניתן גם לשמורת הטבע הסמוכה 'חולות ניצנים' (ידועה גם בשם 'חולות אשדוד') וליישוב השכן 'ניצן'.

השם ניצן חדש יחסית והוא ניתן בימינו לבנים ולבנות, לעומת השם ניצה (לבנות) שהיה מקובל יותר בעבר.
    [post_title] => ניצן
    [post_excerpt] => נִצָּן הוא בליטה קטנה בצמח שממנה מתפתח הפרח. בתנ"ך לא נזכרת צורת היחיד נִצָּן אלא הצורות נֵץ (רק בנטייה:  נִצָּהּ) או נִצָּה, שתיהן ככל הנראה באותה משמעות. ומהיכן צצה המילה ניצן?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a0%d7%99%d7%a6%d7%9f
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-12-04 21:27:27
    [post_modified_gmt] => 2023-12-04 19:27:27
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=43699
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)