הדף בטעינה

על המילה נְשִׂיאָה

במילון

 (ללא ניקוד: נשיאה)
מיןנקבה
שורשנשׂא

צירופים



 (ללא ניקוד: נשיאה)
מיןנקבה
שורשנשׂא
נטייהשם הפעולה של נוֹשֵׂא לכל הנטיות

הגדרה

  • הרָמה, הגבהה
  • החזקה
  • קבלה בסבלנות (עוֹל, טורַח)
  • התקשרות עם אישה קשר של נישואים
  • השמעה (של נאום, הרצאה, קינה, שם ה')

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

צורות ותצורות

ריצה עונש או נשא בעונש?

WP_Post Object
(
    [ID] => 94139
    [post_author] => 60
    [post_date] => 2024-06-05 11:22:47
    [post_date_gmt] => 2024-06-05 08:22:47
    [post_content] => מדוע יש הנמנעים מן הצירופים "ריצוי עונש" או "ריצה את עונשו" ומעדיפים נְשִׂיאָה בעונש או נשיאת עונש​ ונָשָׂא את עונשו? מה הפסול בשימוש הפועל לרַצות ושם הפעולה ריצוי בהקשר זה?​

הפועל ריצה (מן השורש רצ"י בבניין פיעל) רווח למן העברית של ספרות חז"ל, ומובנו העיקרי 'פִּיֵּס'. כך למשל במשנה במסכת יומא נאמר על יום הכיפורים: "עבירות שבין אדם למקום – יום הכיפורים מכפר; ושבינו לבין חבֵרו – אין יום הכיפורים מכפר עד שיְרַצֶּה את חבֵרו" (ח, ט), כלומר 'עד שיפייס את חברו'.[1] על פי זה הצירוף ריצוי עונש משמעו 'פיוס העונש', וברי שזאת אינה הכוונה. גם בימינו כאשר 'מְרַצִּים' אדם מפייסים אותו או גורמים לו להיות מרוצה.

הצירוף נוֹשֵׂא עֹנֶשׁ משמש כבר במקרא (משלי יט, יט), וייתכן שלרעיון של נשיאה בעונש מתכוון קין בתגובתו לעונש שהֵשית עליו אלוהים לאחר שהרג את הבל אחיו: תגובתו הייתה "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא" (בראשית ד, יג), ולפי אחת ההבנות קין אינו מודה כי חטא אלא מלין שקשה לו לשאת את עונשו.[2] הנשיאה בעונש כמוה כנשיאה בעול.

ואומנם במרבית החוקים בחר המחוקק בימינו את הצירוף 'נשיאת עונש', 'נשיאת מאסר' (שהיא כמובן 'נשיאת עונש מאסר') וכדומה. כך למשל סימן ב'1 לחוק העונשין עניינו 'נשיאת מאסר בעבודת שירות'; וכך גם שמו של אחד החוקים הוא 'חוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר'. עם זאת פה ושם יש מקרים שבהם השתרבב 'ריצוי העונש' גם ללשון החוק.[3]

אם ריצוי פירושו 'פיוס', כיצד בכל זאת אפשר להסביר את השימוש בו בימינו בהקשר הזה?

אמרנו שהפועל רִצָּה פירושו 'פייס', מעין גרימת נחת רוח. ואומנם במקרא גם בפועל רָצָה (בבניין קל) מקובל שהמשמעות של נחת רוח (ושביעות רצון) היא המשמעות העיקרית. כך למשל בדברי יעקב לעֵשו: "אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי, כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי" (בראשית לג, י).[4]

ואולם יש במקרא גם שימוש שונה (או שונה במקצת) בפועל רָצָה. למשל בספר ויקרא מפורטים העונשים שיבואו על בני ישראל אם לא ילכו במצוות ה'. "אוֹ אָז" – נאמר – "יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֺנָם" (כו, מא; ודומה לו פסוק מג). יִרצו כאן (בבניין קל) מתפרש 'ישַלמו', 'יכפרו'. דמיון כלשהו אפשר למצוא בין משמעות זו למשמעות הפועל בבניין פיעל בימינו בצירוף כמו 'ריצה את עונשו', שיכול להתפרש 'שילם את עונשו'. יש הסבורים שפועל זה, שעניינו כאמור – כאן ובמקומות מעטים אחרים במקרא – 'לפרוע', 'לשלם', איננו רָצָה הרגיל, אלא ששני פועלי רָצָה לפנינו (פעלים הומונימיים); אחרים סבורים שפועל אחד הוא בעל מובנים שונים שהתפתחו זה מזה (במקרה הזה רָצָה מתפרש 'הניח את הדעת על ידי תשלום'). כך או כך אפשר לטעון ש'יְרַצֶּה את עונשו' בימינו מבוסס על פסוקים כגון 'יִרְצֶה את עוונו' במקרא, ושעיקר השינוי הוא המעבר מבניין קל לבניין פיעל.[5] ברם נזכיר שבבניין פיעל שימשה – ועודנה משמשת – משמעות פיוס.

סיכומו של דבר: אין ספק שמבחינת העברית המסוּרה לנו עדיף לשאת את העונש (או לשאת בעונש) מלרַצות אותו. ואומנם כך נהגו על הרוב לנסח את דברי החקיקה של מדינת ישראל, וכן נקבע במונחי הדין הפלילי של האקדמיה ללשון העברית. ואולם אפשר שפתח לשימוש בלשון ריצוי במשמעות 'פרע', 'שילם' אפשר למצוא כבר במקרא (אף שכאמור במקרא בניינו שונה).

_____________________________________

[1] כך יש המבינים גם את הפועל רִצָּה בהיקרותו היחידה באיוב כ, י: "בָּנָיו יְרַצּוּ דַלִּים, וְיָדָיו תָּשֵׁבְנָה אוֹנוֹ". הקשר בין ריצוי לפיוס ניכר היטב בנוסח זה של תפילת תחנון (כאן בבניין התפעל): "מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים, התרצה והתפייס לעם עני ומדולדל".

[2] לפי הבנה זו, עוון כאן משמעו 'עונש'. לפי הבנה אחרת, עוון כאן הוא 'אשמה', וקין מודה בגודל אשמתו; אפשר גם שעוון כאן הוא 'חטא', וקין מבין שחטאו חמור מכדי שייסלח לו (לפועל נשׂא גם המשמעות 'סלח', כאמור על אלוהים: "נָשָׂאתָ עֲוֺן עַמֶּךָ, כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם סֶלָה", תהלים פה, ג).

[3] לעיתים אף לצד הפועל נשׂא. כך בסעיף 51ט לחוק העונשין, שהוא בבחינת תוספת לחוק העונשין שנחקק בשנת תשל"ז (1977), ועניינו הפסקה מנהלית של עבודת שירות, נאמר (בתיקון משנת תשמ"ז): "נציב בתי הסוהר... רשאי... להחליט כי עבודתו של עובד השירות לא תחל או תופסק וכי הוא יישא את עונשו או את יתרת עונשו בבית סוהר...", ובתיקון מאוחר יותר (משנת תש"ע) האפשרות הראשונה הניתנת לכך היא "אם ראה כי הוא לא התייצב לתחילת ריצוי עבודת השירות או נעדר מהעבודה ללא אישור הממונה".

[4] בלשון חכמים המשמעות העיקרית של הפועל רָצָה כמשמעותו היום – 'חפץ' – אם כי גם ברובד לשון זה משמשת משמעות הפיוס, כמו בארבע המידות בדעות שבפרקי אבות, דוגמת "נוח לכעוס ונוח לִרצות – יצא שכרו בהפסדו" (ה, יא).

[5] מאחר שרָצָה הוא בימינו 'חפץ' בלבד, אי אפשר לומר כיום ש'אדם רוצה את עונשו'. הפתרון היה מעבר לבניין פעיל אחר – בניין פיעל.

[post_title] => ריצה עונש או נשא בעונש? [post_excerpt] => בלשון המשפטנים רווחים הצירופים "ריצה עונש" או "ריצה מאסר", ואולם בעברית המסורה לנו נהוגות דרכי ניסוח אחרות, וכידוע גם הפועל לרַצות משמש בעניין אחר לגמרי. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a8%d7%99%d7%a6%d7%94-%d7%a2%d7%95%d7%a0%d7%a9-%d7%90%d7%95-%d7%a0%d7%a9%d7%90-%d7%91%d7%a2%d7%95%d7%a0%d7%a9 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2024-06-17 07:50:11 [post_modified_gmt] => 2024-06-17 04:50:11 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=94139 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בלשון המשפטנים רווחים הצירופים "ריצה עונש" או "ריצה מאסר", ואולם בעברית המסורה לנו נהוגות דרכי ניסוח אחרות, וכידוע גם הפועל לרַצות משמש בעניין אחר לגמרי.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור של ילד עם תרמיל על הגב

שמים ילקוט על שכם

WP_Post Object
(
    [ID] => 11755
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2015-08-31 21:49:45
    [post_date_gmt] => 2015-08-31 18:49:45
    [post_content] => 

כל תלמיד נושא על גבו ילקוט ובו ספרים, מחברות, כלי כתיבה ואוכל. אך בילקוט הראשון המוכר לנו היו דווקא אבנים, כמסופר על דוד לפני מלחמתו בגלית: "וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל, וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט" (שמואל א יז, מ). הילקוט, משורש לק"ט, היה כנראה תרמיל של רועים שבו הם ליקטו את חפציהם. בימי הביניים קיבל הילקוט משמעות מושאלת של קובץ חיבורים, כגון לקט המדרשים ילקוט שמעוני. מכאן גם 'ילקוט הכזבים' – אוסף סיפורי כזב מהווי הפלמ"ח.

בעברית בת ימינו הילקוט שייך בעיקר לבית הספר, ואילו המילה הכללית היא תִּיק. מקור המילה תיק ביוונית (θηκη, theke) ומשמעה היסודי תיבה, קופסה. התיק נזכר אצל חז"ל בהקשרים שונים: תיק של תפילין ושל ספר תורה, תיק של נְבָלִים וכינורות, וגם תיק של מעות – ארנק לכסף. ובעברית החדשה נוצר מן התיק הפועל תִּיֵּק.

מילה אחרת מלשון חז"ל היא תַּרְמִיל (או תָּרְמֵל), אשר התגלגלה אלינו מן הארמית. ואכן בתרגום יונתן נכתב תמורת "וּבַיַּלְקוּט" – "וּבְתַרְמִילֵיהּ". בן זוגו של התרמיל הוא המקל, כגון "אסור לאדם שייכנס לבית המקדש במקלו ובתרמילו ובאבק שעל רגליו" (דברים רבה). התרמיל והמקל אופייניים להולכים בדרך, ואולי משום כך נתייחדה המילה תרמיל לתיק הגב של המטיילים, או אם תרצו – של התרמילאים. מן התרמיל נוצר בלשון חז"ל הפועל תִּרְמֵל לציון צמח שהעלה פירות דמויי תרמילים – כלומר צמח ממשפחת הקטניות, ומכאן השימוש במונח תרמיל בתחום הבוטניקה.

בספרות העברית פוגשים לעיתים דמויות הנושאות אַמְתַּחַת או צִקְלוֹן. על פי המסופר בספר בראשית ציווה יוסף להחביא את גביע הכסף שלו באמתחת בנימין, כדי שיוכל להאשימו בגנבה ולדרוש שיהיה עבדו. האמתחת הייתה כנראה שק גדול לנשיאת משאות, שכן השורש האכדי mtẖ עניינו נשיאה.

גם המילה צקלון התגלגלה אלינו מן המקרא, אך ככל הנראה בטעות. בספר מלכים מסופר על מנחה שהובאה לאלישע הנביא: "וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ..." (מלכים ב ד, מב). 'בצקלונו' נתפס בעבר כמילה משורש צק"ל בתוספת ב' היחס, ולפי ההקשר היו שפירשוה 'שק לצידה'. ואולם בכתבי אוגרית נמצא שימוש במילה bṣql בהקבלה למילה שיבולת. כיום מקובל אפוא לראות בבי"ת של 'בצקלונו' חלק מן המילה ממש, וככל הנראה מילה זו מתארת את מנחת הביכורים עצמה ולא את הכלי שהובאה בו.

תיקי החיילים הם שַׂק חֲפָצִים (קיטבג) וצִיּוּדָן (צ'ימידן). הצירוף 'שק חפצים' משמש למן המחצית הראשונה של המאה העשרים, ואילו המילה 'ציודן' חודשה בוועדה למילים בשימוש כללי של האקדמיה בשנת תשע"ג (2013).

להנחת התיק על הגב או על הכתף לא נתייחד פועל עצמאי, אך אין כל מניעה לנקוט את הפועל הכללי שָׂם. שימושים דומים בפועל הזה מצויים כבר במקורות, למשל: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ" (בראשית כא, יד), "נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ" (מלכים א כ, לא), "הָלוֹךְ וְקָנִיתָ לְּךָ אֵזוֹר פִּשְׁתִּים וְשַׂמְתּוֹ עַל מָתְנֶיךָ" (ירמיהו יג, א). אם מדובר בתיק כבד, אפשר גם לעמוס אותו על הגב או על השכם.

כאשר שמים את התיק על הכתף, אפשר להשתמש בפועל תָּלָה ('תלה על כתפו') או בפועל התלמודי כִּתֵּף שמשמעו היסודי 'טען משא על כתף'. שימוש כזה מצאנו אצל מנדלי מוכר ספרים: "ובדרך היה פונה כה וכה ומביט כגנב נזהר לנפשו, מכתף את תרמילו המלא, פעם על כתף זו ופעם על כתף זו" (ספר הקבצנים, 1909). פועל דומה מן העברית החדשה הוא הִכְתִּיף, אך פועל זה נתייחד לתחום הנשק – הצמדת הרובה אל הכתף ("הַכְתֵּף 'שק!").

לאחר ששמים את התיק על הגב, על השכם או על הכתף – פשוט נושאים אותו. שתהיה לכולנו נשיאה טובה!

[post_title] => שמים ילקוט על שכם [post_excerpt] => בילקוט הראשון המוכר לנו היו דווקא אבנים, כמסופר על דוד לפני מלחמתו בגלית: "וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל, וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט" (שמ"א יז, מ). [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%a2%d7%9c-%d7%a9%d7%9b%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-12-24 14:30:47 [post_modified_gmt] => 2022-12-24 12:30:47 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=11755 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בילקוט הראשון המוכר לנו היו דווקא אבנים, כמסופר על דוד לפני מלחמתו בגלית: "וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל, וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט" (שמ"א יז, מ).
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

סיומת נקבה לבעלות מקצוע וכדומה

WP_Post Object
(
    [ID] => 875
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-11-27 12:37:48
    [post_date_gmt] => 2012-11-27 10:37:48
    [post_content] => 

לעיתים דוברי העברית מתלבטים מה צורת הנקבה של תפקיד, מקצוע, תואר, דרגה וכדומה הרגילים בלשוננו בצורת זכר. דרכה של העברית היא שצורת הנקבה נוצרת על ידי הוספת סיומת לצורת הזכר, שהיא לרוב צורת היסוד. ואלו שלוש סיומות הנקבה העומדות לרשותנו:

  1. ־ָה, כגון מֶלֶךְ–מַלְכָּה, קָצִין–קְצִינָה, שַׁגְרִיר–שַׁגְרִירָה, מַכָּר–מַכָּרָה, חָבֵר–חֲבֵרָה. סיומת הנקבה ־ָה מוכרת גם מנטיית הפועל, כגון כָּתַב–כָּתְבָה.
  2. ־ת, כגון נַהָג–נַהֶגֶת, חִוֵּר–חִוֶּרֶת, כּוֹכָב–כּוֹכֶבֶת, צַדִּיק–צַדֶּקֶת (לצד צַדִּיקָה), יְרַקְרַק–יְרַקְרֶקֶת (לצד יְרַקְרַקָּה), תִּינוֹק–תִּינֹקֶת. סיומת זו משנה את מבנה המילה: היא משפיעה על התנועה שלפני הסיומת והמילה המתקבלת היא מלעילית.
  3. ־ִית, רַקְדָן–רַקְדָנִית, סַפָּר–סַפָּרִית, מנכ"ל–מנכ"לית, קנצלר–קנצלרית. סיומת ־ִית מוכרת קודם כול משמות הייחוס: ישראלי–ישראלית, מצרי–מצרית. סיומת זו אופיינית גם לשמות שפות (עברית, ארמית), וכן היא משמשת בשמות נקביים אחרים (רֵאשית, שׂממית). גם מילים אחדות ממין נקבה מגזרת ל"י מסתיימות ב־ִית (תרמית, מחצית).

התפלגות סיומות הנקבה לפי משקלים וקבוצות מילים

יש משקלים וקבוצות מילים שרגילה בהם אחת הסיומות: למשל למשקלים האלה נוספת סיומת ־ָה: פָּעִיל (נְשִׂיאָה, עֲנִיָּה), פָּעֵל (שְׁכֵנָה, עֲמֵלָה), פָּעָל (יְשָׁרָה, חֲכָמָה), פָּעוֹל (לָקוֹחָה, פָּעוֹטָה). סיומת ־ת רגילה בשמות במשקל פִּעֵל (עִלֶּגֶת, חֵרֶשֶׁת לעומת טִפְּשָׁה). סיומת ־ִית אופיינית למילים במשקל פַּעְלָן ולמילים אחרות בסיומת ־ָן (שַׁדְרָנִית, תַּחְקִירָנִית, אבל אחות רַחְמָנִיָּה). הוא הדין למילים המסתיימות ב־אי (חַזָּאִית, הַנְדְּסָאִית). סיומת ־ִית היא גם הסיומת שדוברי העברית מעדיפים במילים שהן ראשי תיבות כגון ח"כית, רב"טית, ובמילים לועזיות כגון וטרינרית, קונסולית.

בצורות הבינוני – המשמשות הרבה לציון תפקידים ומקצועות – רגילה סיומת ־ת: שׁוֹטֶרֶת, עוֹרֶכֶת, מְנַהֶלֶת, נִסְפַּחַת, מִתְאַגְרֶפֶת, מְלֻמֶּדֶת. אבל לעיתים בסיומת ־ָה: רוֹפְאָה, נֶאֱמָנָה (לצד נֶאֱמֶנֶת). בצורות בינונית מבניין הפעיל סיומת ־ָה היא הסיומת הרגילה: מַדְרִיכָה, מַנְהִיגָה; הוא הדין לצורות בינונית מפעלים מגזרת ל"י: רוֹעָה, מְנַקָּה.

סיומות הנקבה במשקל פַּעָל

במשקל פַּעָל – הרווח מאוד לציון בעלי מקצוע ושמות תואר – קשה להצביע על סדירות בבחירת סיומת הנקבה. צורות נקבה של משקל פַּעָל נדירות ביותר בספרות העברית הקלסית. במקרא מצויות צורות הרבים רַקָּחוֹת, טַבָּחוֹת (שמואל א ח, יג), והן יכולות להתאים לצורות הנקבה רַקָּחָה או רַקַּחַת, טַבָּחָה או טַבַּחַת. מעט הצורות המתועדות במסורות כתובות של ספרות חז"ל מעידות על שימוש אפשרי בשלוש הסיומות. כך בנקבה של גַּנָּב: גנביות (בראשית רבה, משקף כנראה את צורת היחיד 'גנבית'. ושמא צורת רבים זו משקפת גַּנָּבָה או גַּנֶּבֶת בדומה לצורת הרבים פרשיות מן פרשה?), גנבה (אגדת בראשית, כ"י אוקספורד 2340), גנבת (תנחומא בובר, וישלח). בעקבות השינוי במעמדן של הנשים בחברה רבו בעברית החדשה צורות הנקבה, ואיתן השימוש במגוון הסיומות. לפי עדותו של יצחק אבינרי "נהגו בדור הקודם [ראשית המאה העשרים] לכתוב חייטה ולא חייטת, דיירה ולא דיירת, תיירה ולא תיירת. אפילו כלשון נקבה של דייג ומלח כתבו דייגה ומלחה". והוא מעיד כי בשנת תש"ג (1943) הוא כתב: "לשון נקבה מן חייל וטייס עדיין אינו קבוע: חיילה או חיילת, טייסה או טייסת או טייסית" (היכל המשקלים, 218–219).

דומה שכיום הצורות בסיומת ־ָה נותרו רק בכמה שמות תואר: חלשה, רווקה, גמדה. שתי הסיומות האחרות מתחרות ביניהן: בסיומת ־ת – דיירת, זמרת, נהגת, חשבת, ציירת, צלמת, פסלת, חיילת, טייסת, נווטת, רכזת, תיירת, כתבת, סמלת, סַרְטֶטֶת ועוד; בסיומת ־ִית – בלנית, בלשית, זבנית, ספקית, ספרית, צבעית, צפרית, קלעית ועוד. ובמקרה אחד נוצר בידול משמעות: גַּנֶּנֶת (ילדים) לעומת גַּנָּנִית (בגן הנוי).

יש שלצד הסיומת הרווחת מתקיימת גם הסיומת האחרת, כגון הצורות נַגֶּנֶת וטַבַּחַת הנשמעות פה ושם לצד נַגָּנִית וטַבָּחִית (הטַבַּחַת מוכרת למשל משירו של אלתרמן 'פגישה לאין קץ', ושם בחרוז ל'מטפחת'). בשמות אחדים טרם נתגבשה צורת הנקבה, ויש התרוצצות בין שתי הסיומות: כַּנֶּרֶת / כַּנָּרִית, דַּוֶּרֶת / דַּוָּרִית, יַזֶּמֶת / יַזָּמִית, נַגֶּרֶת / נַגָּרִית, סַוֶּרֶת / סַוָּרִית. כאמור שתי דרכי הנטייה הללו כשרות, וימים יגידו איזו מהן תגבר בכל אחד מן המקרים.

סיומות נקבה בשמות שונים

נוסף על המשקלים שנמנו לעיל, האופייניים לציון בעלי מקצוע ושמות תואר, יש כמה שמות ממשקלים אחרים המשמשים לבעלי מקצוע וכדומה. באחדים נתקבעה צורת הנקבה, כגון שותף–שותפה, איכר–איכרה, פרקליט–פרקליטה, אוֹמן–אוֹמנית, מלצר–מלצרית. ויש שמות שטרם התקבעה בהם צורת נקבה. כך למשל אישה העובדת במסגרות יכולה להיות מַסְגְּרִית ואף מַסְגְּרָה או מַסְגֶּרֶת.

הערות

א. לעיתים נוצרת התנגשות בין צורות הנקבה הנוטות ובין מילים שהן ערך מילוני עצמאי. למשל טייסת היא גם קבוצת מטוסים וגם צורת הנקבה של טייס, וכך גם סיירת ושייטת. כַּבָּאִית היא גם רכב כיבוי וגם צורת הנקבה של כַּבַּאי. נְשִׂיאָה היא גם שם הפעולה של נָשָׂא וגם צורת הנקבה של נָשִׂיא, וכך גם עֲצִירָה, שְׂכִירָה ושְׁלִיחָה.

כמו כן מזדהות צורות נקבה בסיומת ־ִית עם צורות נקבה של שמות תואר בסיומת ־ִי: נַנָּסִית היא גם נקבת הנַנָּס (לצד נַנֶּסֶת) וגם נקבת שם התואר נַנָּסִי (כגון 'קלמנטינה ננסית'); גְּאוֹנִית עשויה להיות גם צורת הנקבה של גָּאוֹן (לצד גְּאוֹנָה) וגם נקבת שם התואר גְּאוֹנִי (כגון 'המצאה גאונית'), וכך גם בִּרְיוֹנִית ('התנהגות בריונית').

ב. צורת הרבות: למילים בעלות הסיומות ־ָה, ־ת צורת רבות המקבילה בדיוק לצורת הרבים: רַוָּקִים–רַוָּקוֹת, זַמָּרִים–זַמָּרוֹת. לעומת זאת הסיומת ־ִית גוררת אחריה צורת רבות בסיומת ־ִיִּוֹת: סַפָּרִיּוֹת (ולא סַפָּרוֹת). צורת רבות זו – שבה נוספת הברה – חורגת מן הסימטרייה בין הרבים לרבות. כך למשל צורת הרבות כַּנָּרוֹת (מן כַּנֶּרֶת) קרובה יותר לצורה כַּנָּרִים מכַּנָּרִיּוֹת (מן כַּנָּרִית).

ג. בבעלי חיים לעיתים השמות הנקביים אינם נגזרים מן השמות הזכריים אלא הם שמות נבדלים, כגון אתון – נקבת החמור, נָאקָה – נקבת הגמל, עֵז – נקבת התיש.

[post_title] => סיומת נקבה לבעלות מקצוע וכדומה [post_excerpt] => לעיתים הדוברים מתלבטים מה צורת הנקבה של תפקיד, מקצוע, תואר או דרגה הרגילים בלשוננו בצורת זכר. צורת הנקבה נוצרת על ידי הוספת סיומת נקבה לצורת הזכר: סיומת ־ָה, כגון שַׂר–שָׂרָה, סיומת ־ת כגון נַהָג–נַהֶגֶת, סיומת ־ִית כגון סַפָּר–סַפָּרִית. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%a0%d7%a7%d7%91%d7%94-%d7%9c%d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a7%d7%a6%d7%95%d7%a2-%d7%95%d7%9b%d7%93%d7%95%d7%9e%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-08-04 19:34:48 [post_modified_gmt] => 2023-08-04 16:34:48 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=875 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

לעיתים הדוברים מתלבטים מה צורת הנקבה של תפקיד, מקצוע, תואר או דרגה הרגילים בלשוננו בצורת זכר. צורת הנקבה נוצרת על ידי הוספת סיומת נקבה לצורת הזכר: סיומת ־ָה, כגון שַׂר–שָׂרָה, סיומת ־ת כגון נַהָג–נַהֶגֶת, סיומת ־ִית כגון סַפָּר–סַפָּרִית.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך נְשִׂיאָה ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
ערכים נוספים:
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך נְשִׂיאָה ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>