WP_Post Object
(
    [ID] => 49123
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2021-01-21 17:49:30
    [post_date_gmt] => 2021-01-21 15:49:30
    [post_content] => נָדָב הוא שם נפוץ למדי, ובדומה לשמות קצרים אחרים בתנ"ך דוגמת נָתָן, חָנָן ואָסָף, מקובל להניח שהוא קיצור שם תאופורי (שם שכלול בו שם או כינוי של האל) כמו השמות המקראיים אֲבִינָדָב, אֲחִינָדָב, עַמִּינָדָב, יְהוֹנָדָב ונְדַבְיָה. לפי זה הוראת השם היא 'האל הראה את נדיבותו (בהולדת הרך הנולד)'. מפורסם מכולם – אך בנסיבות טרגיות – הוא נדב בנו של אהרן הכהן. הכתוב מספר כי נדב ואחיו אביהוא מתו משום שהקריבו "לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י, א). מן הפסוקים קשה לדעת מה היה טיבו של חטאם. בתלמודים ובמדרשים הוצעו הצעות שונות, ומהן ידועות אלה שציטט רש"י: "מפני שהורו הלכה בפני משה רבן" או משום ש"שתויי יין נכנסו למקדש".

בכל השמות האלו הרכיב נָדָב מורה על הפועל נָדַב בבניין קל. פועל זה בא במקרא שלוש פעמים בלבד –– שלושתן בספר שמות בהקשר של תרומה להקמת אוהל מועד: "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (כה, ב); "וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה'" (לה, כא); "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה" (לה, כט). הפועל נָדַב בבניין קל נדיר למדי גם בימינו.

עם זאת מילים אחרות מן השורש נד"ב – גם הן מורשת המקרא – ניבטות מכל עבר בחיי היום־יום של דוברי העברית.

כך הוא הפועל בבניין התפעל ושם הפעולה הנגזר ממנו: 'התנדבתי לשירות קרבי', 'דרושים מתנדבים', 'התנדבות בקהילה'. מילים אלו ידועות מן העברית המקראית (בעיקר המאוחרת) ומארמית המקרא. למשל: "וַיְבָרְכוּ הָעָם לְכֹל הָאֲנָשִׁים הַמִּתְנַדְּבִים לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִָם" (נחמיה יא, ב); "וְכֹל כְּסַף וּדְהַב דִּי תְהַשְׁכַּח [=שתמצא] בְּכֹל מְדִינַת בָּבֶל עִם הִתְנַדָּבוּת עַמָּא וְכָהֲנַיָּא מִתְנַדְּבִין לְבֵית אֱלָהֲהֹם דִּי בִירוּשְׁלֶם" (עזרא ז, טז).

מן השורש נד"ב נגזר התואר נָדִיב: "כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" (שמות לה, ה), והשם המופשט נְדִיבוּת במובן 'מתן ברוחב לב'. מכאן גם הצירוף בִּנְדִיבוּת שמשמש לא פעם במשמעות 'בכמות גדולה', למשל: "לפזר על החלה בנדיבות תערובת גרעינים". בספרות הרבנית ובקרב סופרי העברית החדשה נעשה שימוש תדיר במילה נַדְבָן במשקל פַּעְלָן, במשמעות 'אדם המרבה במתן תרומות ונדבות', 'פילנתרופ', אולי כדי לבדלה מן התואר הכללי נדיב. כך למשל כתב הסופר מרדכי יוסף ברדיצ'בסקי: "הוא היה גביר אדיר, מסחריו עלו למאות אלפים ויכסו את נפות כל הגליל ההוא, ויצא שמו למרחוק, בתור נדבן וטוב לב ובתור איש שאין מספר לאוצרותיו" ('נידויה של מתה', עמ' 10).

בולטת במיוחד היא המילה נְדָבָה. לבד מן ההוראה הכללית במובן 'תרומה', נְדָבָה בתנ"ך הוא מונח מעולם הפולחן – שם כללי לקורבנות שאדם מביא מרצונו, בלי שנצטווה על כך ואפילו בלי שנתחייב מעצמו להביא מראש (בשונה מנדר למשל): "אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם לְבַד מִנִּדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם לְעֹלֹתֵיכֶם וּלְמִנְחֹתֵיכֶם וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם" (במדבר כט, לט). בתנ"ך מוצאים את צורת הרבים גם בהקשרים אחרים: "נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא ה'" (תהלים קיט, קח) ככינוי מליצי לאמירת תפילות ותחנונים; בביטוי גֶּשֶׁם נְדָבוֹת (תהלים סח, י) ומתפילתו של חוני המעגל – "גשמי רצון ברכה ונדבה" (משנה תענית ג, ח) – נראה שהכוונה ל'גשמים שניתנים בברכה'. שימוש נוסף בצורת הרבים הוא הביטוי מְקַבֵּץ נְדָבוֹת ככינוי לקבצן או עני המחזר על הפתחים; אף שבימינו נראה שמקובלת יותר המילה תרומה מן המילה נדבה בהקשר של 'נתינת צדקה'.

על פי רוב מקובל כי הוראתו הבסיסית של השורש נד"ב היא 'נתן דבר או עשה מעשה מרצונו החופשי', כלומר לא מתוך חיוב וללא בקשת תגמול, וכך הוא גם מובן בלשון חכמים: "ר' שמעון אומר מה ת"ל 'מאת נשיאי ישראל"? אלא מלמד שנדבו מעצמן כולן שוה" (ספרי זוטא ז, פד). לפי זה ה"מתנדבים" הידועים משירת דבורה: "לִבִּי לְחוֹקְקֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם בָּרְכוּ ה'" (שופטים ה, ט) הם בני השבטים שהתגייסו מיוזמתם לעזרת אחיהם במלחמה, וכך מובנת בפשטות ההתנדבות לבניין המקדש המתוארת בספר דברי הימים א: "וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַה'" (כט, ט).

ואולם חוקר ספרות בית שני מנחם קיסטר טוען כי היבט הרצון החופשי נעדר מהוראתו הבסיסית של השורש נד"ב. בערבית השורש המקביל משמש במשמעות 'קרא', ועל פי זה מתבארים הפסוקים יפה: המתנדבים בשירת דבורה הם בני השבטים שנענו לקריאה והתייצבו לצד אחיהם. הפועל נדב בסיפור בניין המשכן בספר שמות בא תמיד בצירופים 'נדב ליבו' או 'נדבה רוחו', ולפי זה הכוונה היא 'מי שליבו (או רוחו) קורא לו', כלומר מזרזו לפעולה, וכך גם בפועל התנדב בבניין המקדש שבספר דברי הימים ובצירוף נדיב לב. הוראה זו הולכת ומשמשת ככל הנראה גם בספר בן סירא, (מן הספרים החיצוניים) ובמגילות מדבר יהודה, אולם כבר בשלב קדום ניכר שינוי ההוראה לפי מה שמקובל עד ימינו. יש יסוד להניח שעל השורש נד"ב השתלטה הוראתו של המונח הפולחני הרווח נְדָבָה שבו יסוד הרצון החופשי הורגש במיוחד.
    [post_title] => נדב
    [post_excerpt] => בדומה לשמות קצרים אחרים בתנ"ך דוגמת נָתָן, חָנָן ואָסָף, מקובל להניח שהשם נָדָב הוא קיצור שם תאופורי כמו השמות המקראיים אֲבִינָדָב, אֲחִינָדָב, עַמִּינָדָב, יְהוֹנָדָב ונְדַבְיָה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a0%d7%93%d7%91
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-11-19 09:24:45
    [post_modified_gmt] => 2024-11-19 07:24:45
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=49123
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)