WP_Post Object
(
    [ID] => 50099
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2021-03-21 14:51:09
    [post_date_gmt] => 2021-03-21 12:51:09
    [post_content] => בכל דור ודור אנו יושבים לשולחן הסדר וקוראים בהגדה, ומִשָּׁנָה לשנה כבר זוכרים בעל פה את הפסוקים, את המדרשים, וכמובן את השירים. אין פלא אפוא כי סיפור יציאת מצרים וההגדה של פסח נתנו את אותותיהם בלשוננו, והביאו אליה מילים וביטויים המשמשים אותנו בכל ימות השנה: דיינו, עבודת פרך, חושך מצרים, ליל שימורים, בל יירָאה, דור המדבר, שאלת תם, בכבודו ובעצמו, כל המרבה הרי זה משובח ועוד. הינה סיפוריהם של מילים וביטויים נוספים:
כריך כשר לפסח
המילה כָּרִיךְ נוצרה בעברית החדשה, אך ההשראה לה הייתה ה'כורך' של הלל הזקן, כמתואר בהגדה של פסח: "כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים: היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד". שמות אחרים שהוצעו בעבר למאכל הזה הם כורך, כרוכית, כריכה, כורכייה ואף הִללית – גם הם בהשראת מעשהו של הלל. הסנדוויץ' האנגלי אף הוא מקורו בשם אדם: הלורד מסנדוויץ' שהיה מהמר כפייתי ואכל כריכים כדי שלא לחדול מהימוריו.
איזו החמצה!
החמץ – האסור בפסח באכילה ואף בהימצאות – הוא העומד בבסיסם של הפועל החמיץ ושם הפעולה החמצה הרגילים כל כך בלשוננו. על הכתוב "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יב, ז) דרש ר' יאשיה במכילתא דרבי ישמעאל: "אל תקרא כן, אלא 'ושמרתם את המצוות' – כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך אין מחמיצין את המצווה, אלא אם באה מצווה לידך עשה אותה מיד". כוונת הדרשה היא שגם את המצווה אין להשאיר בצד, כביכול כדי שתחמיץ, כלומר תתפח ותיעשה חמץ. בעקבות דרשה זו התפתח השימוש המוכר לנו כיום בפועל 'החמיץ' לציון דבר שלא נעשה בזמנו, הזדמנות שהייתה ואבדה.
מה נשתנה?
בלשון חכמים נשתנתה צורתו של הבניין המקראי התפעל אל נתפעל (כנראה בהשפעת התחילית נו"ן של בניין נפעל), ומכאן השאלה במסכת פסחים ובהגדה של פסח "מה נשתנה?"' (ולא "מה השתנה?"). בעברית בת ימינו צורות נתפעל משמשות בעיקר בלשון הכתובה והרשמית: 'נתבקשנו לסייע', 'נתגלו כשלים במערכת', וכן בביטויים נוספים שירשנו מלשון חכמים, כגון 'נתפרדה החבילה', 'נתכרכמו פניו'. לעומת זאת בלשון העגה אין לצורות האלה כל דריסת רגל, ולא סביר שמישהו יאמר, למשל, "נתחרבשנו", "נתחרפנתי" או "נשתפנתם"...
כל דכפין
ההגדה של פסח כתובה ברובה הגדול בעברית. אף על פי כן היא מזוהה אצל רבים עם הלשון הארמית, אולי בגלל המסגרת שלה – הקטע הפותח של המגיד 'הא לחמנא עניא' והפיוט המסיים של ההגדה כולה 'חד גדיא'. בקטע 'הא לחמא עניא' ("זה לחם העוני") יש קריאה: "כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח" – 'כל (מי) שרעב יבוא ויאכל, כל (מי) שצריך יבוא ויפסח' [במשמעות 'יעשה את קורבן הפסח']. הצורה 'כפין' קשורה למילה כָּפָן – 'רָעָב', המוכרת מספר איוב.

בעברית בת ימינו קיבלה הקריאה 'כל דכפין' את ההוראה הכללית יותר 'כל מי שצריך', 'כל מי שרוצה', בדומה לביטוי אחר שירשנו מן השפה הארמית: לְכָל מַאן דְּבָעֵי – 'לכל מי שרוצה', 'לכל המעוניין'.
מָנוי ומינוי
מָנוי הוא מי שנמנֶה על דבר, כלומר משתתף בו. המקור לכך בדברי משנה: "הפסח אינו נאכל… אלא למנויו" (זבחים ה, ח). כאן המנויים הם האנשים שנמנו (נספרו) מראש לקבוצה משותפת לצורך הקרבת טלה אחד לקורבן הפסח. את המָנוי הזה של קורבן הפסח לקח אליעזר בן־יהודה אל העברית החדשה, כמוגדר במילונו: "מָנוי – מי ששלם סכום קצוב בעד ספר או עתון". לשם הפעולה קבעה האקדמיה ללשון את המילה מינוי – האדם מָנוי על התיאטרון, ויש לו מינוי לתיאטרון.
עומס עד מחלף מסובים
צומת מסובים, כיום מחלף מסובים, מצוי במקום שיש המזהים אותו עם בני ברק הקדומה. הצומת קיבל את שמו מן המסופר בהגדה: "מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַתת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה". המילה מְסֻבִּין אינה אלא צורה אחרת של מְסִבִּין (מְסִבִּים), כלומר יושבים בהסבה.
אספה וערכה תמר קציר
    [post_title] => מדברים ביציאת מצרים
    [post_excerpt] => סיפור יציאת מצרים וההגדה של פסח נתנו את אותותיהם בלשוננו, והביאו אליה מילים וביטויים המשמשים אותנו בכל ימות השנה. על כמה מהם נספר כאן.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%99%d7%a6%d7%99%d7%90%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-04-24 09:56:56
    [post_modified_gmt] => 2022-04-24 06:56:56
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=50099
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 30260
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2018-07-24 13:19:20
    [post_date_gmt] => 2018-07-24 10:19:20
    [post_content] => "נתמנה יועץ חדש לחברה", "נתבקשנו לסייע", "נתגלו כשלים במערכת" – בעברית בת ימינו פוגשים לא אחת צורות נתפעל, בתחילית נו"ן, במקום הצורות הרגילות יותר של בניין התפעל בתחילית ה"א (התמנה, התבקשנו, התגלו). מה מקורן של צורות אלו? מתי נכון להשתמש בהן, והאם יש הבדל בינן ובין צורות התפעל?

צורות התפעל ונתפעל נבדלות קודם כול ברובד הלשון: צורות התפעל אופייניות ללשון המקרא, וצורות נתפעל ללשון חכמים. שתיהן נחשבות תקניות, ולרוב אין ביניהן הבדל משמעות.

בעברית ימינו צורות התפעל הן הרגילות בכל משלבי הלשון, ואילו צורות נתפעל עשויות לבוא במקומן בעיקר בלשון הכתובה והרשמית. השימוש בצורות נתפעל מוגבל בדרך כלל לפעלים סבילים, כגון נתבקש, נתמנה, או לפעלים שהנושא שלהם איננו גורם הפעולה, כגון נשתנה, נשתמר, נתרחב (בעיקר פעלים של שינוי מצב).

הבחירה בין צורות התפעל לצורות נתפעל היא אפוא בחירה סגנונית הנתונה לשיקול דעתם של הכותבים.
המעבר מהתפעל לנתפעל בלשון חכמים
בניין התפעל רגיל במקרא,[1] והוא עשוי להביע מגוון של הוראות שלא תמיד ההבחנה ביניהן מוחלטת, למשל: פעולה חוזרת (רפלקסיבית) שעושה הפעולה עושה על עצמו (הִתְעַטֵּף, הִתְגַּלֵּחַ, הִתְקַדֵּשׁ), פעולה הדדית (הִתְיַעֵץ, הִתְנַגֵּשׁ, הִתְרָאָה), שינוי והתהוות (הִתְפָּרֵק, הִתְבַּקֵּעַ, הִתְרוֹשֵׁשׁ), עשייה ואף גרימה (הִתְפַּלֵּל, הִתְפָּרֵץ, הִתְוַדָּה), ובמקרים מעטים פעולה סבילה מובהקת, כגון במשלי לא, ל: "אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל" (כלומר 'תהוּלל', 'יהללו אותה').

בלשון חכמים נשתנתה צורתו של בניין התפעל לצורה נתפעל, ובד בבד הוא החל להחליף את הבניין המקראי פוּעל כמקבילו הסביל של פיעל, למשל: נתבשל, נתברר, נזדבל, נתאפה, נתבקש. מכיוון שבניין נפעל רווח מאוד בלשון חכמים בהוראה סבילה, מקובל להסביר שהוא שהשפיע על המעבר לצורת נתפעל בתחילית נו"ן.[2]

איש הלשון אבא בנדויד הראה כי לצד השימוש הסביל של נתפעל בלשון חכמים יש שהוא מציין פעולה הנעשית מעצמה, כגון נזדקן, נתעלם, נתייפתה, ולעיתים הוא אף משמש במקום בניין קל – בעיקר לציון התנהגות, כגון נתגאה, נתרחק, נתיירא.
שימושי נתפעל בימינו
כאמור בעברית בת ימינו ההבדל בין צורות התפעל ונתפעל הוא בראש ובראשונה הבדל משלבִּי: צורות התפעל רגילות בכל משלבי הלשון, ואילו צורות נתפעל עשויות לבוא לפעמים במקומן בעיקר בלשון הכתובה והרשמית כבחירה סגנונית של הכותבים והדוברים.

השימוש בצורות נתפעל (לצד התפעל הרווח ממנו) מצוי בימינו בעיקר בשתי קבוצות של פעלים:

א) פעלים סבילים – למשל: נִתְבַּקֵּשׁ, נִתְגַּלָּה, נִתְמַנָּה, נִתְחַיֵּב, נִתְפָּרֵשׁ, נִתְבָּאֵר, נִסְתַּיֵּעַ, נִתְחַלֵּף, נִתְפּוֹגֵג, נִצְטַוָּה, נִשְׁתַּכַּח.

ב) פעלים שהנושא שלהם איננו גורם בעצמו את הפעולה (פעלים אנאקוזטיביים) – למשל: נִתְבַּדָּה, נִתְקַיֵּם, נִתְחַוֵּר, נִתְבָּרֵר, נִזְדַּקֵּק, נִשְׁתַּמֵּר, נִתְאַפְשֵׁר. רבים מן הפעלים בקבוצה זו הם פעלים המביעים שינוי מצב, כגון נִתְרַחֵב, נִשְׁתַּנָּה, נִתְרַחֵק, נִתְחַבֵּר, נִתְבַּקֵּעַ, נִתְפּוֹרֵר, נִתְכַּוֵּץ, נִסְתַּמֵּא, נִתְמוֹסֵס, נִתְיַתֵּם, נִתְעַמְעֵם, נִתְמַעֵט, נִתְמַלֵּא.

הנטייה להשתמש בצורות נתפעל בעיקר בשתי הקבוצות האלה עולָה בקנה אחד עם המצוי בלשון חכמים – שהרי הורתן של צורות נתפעל ברובד הלשון הזה קשורה כנראה בהפיכתו של בניין התפעל לבניין המביע סבילות או משמעים הקרובים לסבילות. עם זאת חשוב להדגיש שמדובר בנטייה בלבד, ולא בכלל מחייב. בספרות אפשר למצוא גם צורות נתפעל אחרות: נִתְיַשֵּׁב, נִזְדַּקֵּף, נִתְלַוָּה, נִצְטַעֵק, נִסְתַּלֵּק ועוד רבים, וגם לחלק מאלה יש יסוד כבר בלשון חכמים.

צורות נתפעל רגילות כמובן בביטויים שירשנו מספרות חז"ל, כגון 'מה נשתנה', 'נתפרדה החבילה', 'נתכרכמו פניו', ומנגד אינן צפויות בפעלים השייכים ללשון העגה (סלנג), כגון התחרפן, השתפן, התברבר, התבחבש, התמסטל.
נתפעל בינוני
המעבר שחל בלשון חכמים מהתפעל לנתפעל ניכר בעיקר בפעלים בזמן עבר. בספרות חז"ל ובלשון הרבנית אפשר למצוא פה ושם גם צורות בינוני בנו"ן, כגון "זו מרגלית טובה שהיתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל הרואה אותה מיד נתרפא" (תוספתא קידושין ה, יז), "נתאחין" (ירושלמי כלאים א:ב, כז ע"א), "נזדעזעין" (אליהו רבה ט). ואולם ככלל גם ברובדי הלשון האלה צורות הבינוני הרגילות הן בתבנית מתפעל כבמקרא וכבלשון ימינו.

____________________
[1] צורות התפעל שבמקרא – פעמים שיש בהן צירי בע' הפועל, כגון הִתְהַלֵּךְ, הִתְמַכֵּר, ופעמים שיש בהן פתח, כגון הִתְאַנַּף, הִתְחַזַּק (כך גם בעתיד כגון תִּתְחַתֵּן לעומת תִּתְחַכַּם, ובציווי כגון הִתְיַצֵּב! לעומת הִתְחַזַּק!). אף שברוב הנטיות הצורות בצירי שכיחות יותר בתנ"ך, ההנחה היא שדווקא הצורות בפתח הן הקדומות יותר, ואילו הצורות בצירי נוצרו בהשפעת בניין פיעל (ראו יהושע בלאו, תורת ההגה והצורות של לשון המקרא, ירושלים תש"ע, עמ' 218–219).
[2] כבר במקרא יש שתי היקרויות היכולות להתפרש כצורות נתפעל בהבלעת התי"ו: וְנִכַּפֵּר (דברים כא, ח), וְנִוַּסְּרוּ (יחזקאל כג, מח), אך אפשר שמדובר בצורות נפעל מקוריות שנוקדו רק בדיעבד כנתפעל. היה מי שהציע לראות בצורה נִשְׁתָּוָה (משלי כז, טו) צורת נתפעל (אף שאין דגש בע' הפועל), אך מקובל יותר לראות בה צורת נפעל בהיפוך האותיות ת–ו (נִשְׁוְתָה ובהפסק נִשְׁוָתָה > נִשְׁתָּוָה). מאידך גיסא בלשון חכמים כמה פעלים נוהגים בצורת התפעל, למשל הִתְפַּלֵּל והִתְנַדֵּב; לניסיונות להסבירם ראו הנמן וברויאר (להלן במבחר המקורות).

    [post_title] => התבקשנו או נתבקשנו? על התפעל ונתפעל
    [post_excerpt] => מה מקורן של צורות אלו? מתי נכון להשתמש בהן, והאם יש הבדל ביניהן?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%94%d7%aa%d7%91%d7%a7%d7%a9%d7%a0%d7%95-%d7%90%d7%95-%d7%a0%d7%aa%d7%91%d7%a7%d7%a9%d7%a0%d7%95-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%a2%d7%9c-%d7%95%d7%a0%d7%aa%d7%a4%d7%a2%d7%9c
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-03-17 22:14:44
    [post_modified_gmt] => 2022-03-17 20:14:44
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=30260
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)