הדף בטעינה

על המילה מַשּׂוּאָה

במילון

 (ללא ניקוד: משואה)
מיןנקבה
שורשנשׂא
נטייהמַשׂוּאוֹת לכל הנטיות

הגדרה

  • לַפיד
  • אֵש שמַדליקים בתוֹך כלִי לציוּן מאורע
  • מדוּרה (בלשון המשנה)
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

סיפורי מילים

מהמורה

WP_Post Object
(
    [ID] => 41324
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2020-05-27 13:35:56
    [post_date_gmt] => 2020-05-27 10:35:56
    [post_content] => "היזהר! הכביש מלא מַהֲמוֹרוֹת!"

שימו לב – מַהֲמוֹרָה ומַהֲמוֹרוֹת בחולם (מלא), ולא "מַהֲמוּרָה" ו"מַהֲמוּרוֹת" בשורוק.

מהמורה היא מילה יחידאית בתנ"ך ובאה רק בצורת הרבים: "יִמּוֹטוּ (ימיטו) עֲלֵיהֶם גֶּחָלִים בָּאֵשׁ יַפִּלֵם בְּמַהֲמֹרוֹת בַּל יָקוּמוּ" (תהלים קמ, יא). מפרשי המקרא פירשו על פי ההקשר – "שׁוּחוֹת עמוקות", וחלקם אף ציינו את היקרותה בתלמוד הירושלמי במובן 'בור בקרקע המשמש קבר': "בראשונה היו קוברין אותן במהמורות, נתאכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן ברזים [=בארזים]" (מועד קטן א, ה; פ ע"ג, ועוד). הוראה זו נתאששה על פי האוגריתית: בספרות שהתגלתה בעיר אוגרית נקרית המילה 'מהמרת' במובן 'קבר בור'. בספר בן סירא, מן הנודעים שבספרים החיצוניים שלא נכנסו לקנון המקראי, באה מילה זו פעם אחת במשמעות מושאלת, במובן 'תחבולות, מזימות': "בשפתיו יתמהמה צר ובלבו יחשוב מהמרות עמוקות" (יב, טז).

במקורות העברית הקלסית המילה באה אפוא רק בצורת הרבים. יש מן המילונים ומספרי הדקדוק שגזרו ממנה את צורת היחיד מַהֲמֹרֶת (כמו מַחְלֹקֶת–מַחְלוֹקוֹת), וכאלה שאף העדיפו מַהֲמוֹר (כמו מִקְצוֹעַ–מִקְצוֹעוֹת). אבל צורת היחיד שהתקבעה בלשוננו היא הצורה בסיומת ־ָה.

מדוע רוב הדוברים הוגים את המילה בשורוק "מַהֲמוּרָה" ולא בחולם כבניקוד המקראי?

מַהֲמוֹרָה שייכת לקבוצת שמות עצם מצומצמת, חלקם נדירים או ארכאיים, בתחילית מַ־ ובסיומת ־ָה: מיעוטם באים בחולם (בתנועה o) כמו המילה המחודשת מַטְמוֹרָה (מקום מסתור או אחסון, על פי מַטְמוֹרָא הארמית) ומַשְׁכּוֹנָה (צורת־משנה של משכון מימי הביניים), והאחרים באים בשורוק (בתנועה u) כמו מַשּׂוּאָה מלשון המשנה ומַאֲגוּרָה המחודשת (בור לאגירת מי גשמים). עם אלו נמנים גם מַהֲלוּמָה המקראית ומַהֲדוּרָה, אף היא מחודשת על פי הארמית, שמזכירים בצלילם את מהמורה – ומכאן להגייה "מַהֲמוּרָה". לצד זה, אפשר שגרמה גם נטיית הדוברים להגות תנועת u בסמוך לעיצור השפתי m (כמו הגיית וי"ו החיבור לפני אותיות בומ"ף – אהרון וּמשה).
    [post_title] => מהמורה
    [post_excerpt] => רבים הוגים מַהֲמוּרָה ומַהֲמוּרוֹת בשורוק, ואולם הצורה התקנית היא מַהֲמוֹרָה ומַהֲמוֹרוֹת בחולם (מלא).
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-01-12 13:00:39
    [post_modified_gmt] => 2021-01-12 11:00:39
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=41324
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

רבים הוגים מַהֲמוּרָה ומַהֲמוּרוֹת בשורוק, ואולם הצורה התקנית היא מַהֲמוֹרָה ומַהֲמוֹרוֹת בחולם (מלא).
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
יום הזיכרון לשואה ולגבורה טקסט מספר ישעיהו, נו, "ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתו לו אשר לא יכרת"

בין שואה לתקומה

WP_Post Object
(
    [ID] => 5394
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2013-04-21 12:22:52
    [post_date_gmt] => 2013-04-21 09:22:52
    [post_content] => 

אוּד מֻצָּל

אוד מוצל הוא ביטוי המתאר אדם שניצל בקושי מכליה. המילה אוד מקורה בתנ"ך ומשמעה גזר עץ. בתלמוד הבבלי נזכר כלי בשם זה – כנראה גזר עץ ששימש להפיכת גחלים. את האוד המקראי אנו פוגשים בשלוש נבואות בהקשר של שרפה ובמשמעות מושאלת: "זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים" (ישעיהו ז, ד), "וַתִּהְיוּ כְּאוּד מֻצָּל מִשְּׂרֵפָה" (עמוס ד, יא), "הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ" (זכריה ג, ב). לצד הביטוי 'אוד מוצל' משמשים במשמעות קרובה הצירופים 'שריד ופליט' ו'שארית הפלטה' הלקוחים אף הם מן התנ"ך.

יָד וָשֵׁם

הצירוף 'יד ושם' מקורו בפסוק: "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת" (ישעיהו נו, ה), ושם מדובר בהבטחה הניתנת לחשׂוכי בנים העובדים את האל. שתי המילים 'יד' ו'שם' מופיעות בתנ"ך בהקשרים של הנצחה וזיכרון. יד עשויה להיות מצבה כמסופר על אבשלום: "וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שמואל ב יח, יח). והמילה שֵׁם נרדפת לזֵכֶר: "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב" (משלי י, ז).

נֵס

המילה נס מוכרת למן לשון חז"ל בעיקר במשמעות 'מעשה פלאים', כגון בברכה "שעשה נסים לאבותינו". בתנ"ך נס הוא קודם כול מוט או תורן – "כַּתֹּרֶן עַל רֹאשׁ הָהָר וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה" (ישעיהו ל, יז), והוא גם מה שמונף בראש התורן – בדומה לדגל בימינו. את הנס מרימים או נושאים: "הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים" (ישעיהו סב, י), "שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה" (ירמיהו ד, ו). מן המשמעות של דבר המוצג לראווה נתגלגלה המשמעות של אות ומופת, ובהמשך – מעשה פלאים. המילה 'נס' במשמעות המקראית משתמרת בביטוי 'הֵרים על נס' או 'העלה על נס' (ציין לשבח) וכן בפועל התנוסס: 'דגלי כחול לבן מתנוססים בחוצות'.

מַשּׂוּאָה

משואה היא שלהבת אש נישאת הנראית למרחוק. המילה מוכרת ממשנת ראש השנה המתארת כיצד העבירו את הידיעה על מולד הירח באמצעות הַשָּׂאַת משואות בראשי ההרים. מקבילתה בלשון המקרא היא מַשְׂאֵת, כגון "וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָּה לַעֲלוֹת מִן הָעִיר עַמּוּד עָשָׁן" (שופטים כ, מ). המילה נזכרת באחד מן המכתבים שנמצאו בלכיש (מתקופת חורבן ממלכת יהודה) בהקשר של שמירת קשר על ידי איתות – באש או בעשן: "וידע כי אל משאת לכִש נחנו שֹמרִם ככל האֹתֹת אשר נתן אדני, כי לא נראה את עזקה". כיום משיאים משואות – כלומר מדליקים אבוקות אש – בטקסים בימי הזיכרון וביום העצמאות.

קוֹמְמִיּוּת

"אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (ויקרא כו, יג). המילה קוממיות קשורה לפעלים קָם וקוֹמֵם, והיא מתפרשת כתואר פועל שמשמעו 'בקומה זקופה'. כך גם בלשון התפילה והברכות כגון "והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ ותוליכנו (מהרה) קוממיות לארצנו". מראשית המאה העשרים החל אט־אט שימוש במילה קוממיות כשם עצם מופשט במשמעות זקיפות קומה מדינית, עצמאות. מכאן השם המליצי למלחמת השחרור – מלחמת הקוממיות.

שְׁבוּת

הנביא הושע אומר: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים... וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל... וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם". המילה "שבות" (לעתים בכתיב "שבית") באה בהקשרים דומים כשלושים פעמים בתנ"ך. לפי תרגומי המקרא ופרשנים בימי הביניים שבות היא 'שבי' או 'גלות', ומכאן שהצירוף 'שב שבות' עניינו השבת שבויים וגולים. לדעת אחרים שבות היא חזרה למצב הטוב שקדם לפורענות, בדומה למילה שיבה בפסוק הידוע "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". [post_title] => בין שואה לתקומה [post_excerpt] => על המילים והביטויים אוּד מוּצָל, יָד וָשֵׁם, נֵס, מַשּׂוּאָה, קוֹמְמִיּוּת, שְׁבוּת. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%a9%d7%95%d7%90%d7%94-%d7%9c%d7%aa%d7%a7%d7%95%d7%9e%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-04-24 10:03:12 [post_modified_gmt] => 2023-04-24 07:03:12 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5394 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

על המילים והביטויים אוּד מוּצָל, יָד וָשֵׁם, נֵס, מַשּׂוּאָה, קוֹמְמִיּוּת, שְׁבוּת.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך מַשּׂוּאָה ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.001%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>