WP_Post Object
(
[ID] => 5614
[post_author] => 21
[post_date] => 2012-04-15 10:10:02
[post_date_gmt] => 2012-04-15 07:10:02
[post_content] => מְשׁוּפָה
משופה היא כרית לניקוי כלים. לאורך השנים המשופה פשטה צורה ולבשה צורה: ברזלית, "ננס", צמר פלדה, ספוֹג עטוי תלתלי מתכת ועוד. במשופה משפשפים, מקרצפים ומצחצחים את כלי האוכל וכלי המטבח בימי השגרה ובעיקר לקראת הפסח.
המילה מְשׁוּפָה – במשקל המילה המקראית מְחוּגָה – מצטרפת למשפחת מילים שעניינן שפשוף ושיוף: שׁוֹפִין (מלשון חז"ל) – פצירה לשיוף והשחזה של כלי ברזל ועץ; מָשׁוֹף (מן העברית החדשה) – שופין גס לגירוד ולקרצוף של מתכת או עץ; שַׁפְשֶׁפֶת (ממונחי ועד הלשון) – סבכת ברזל או שטיח נצרים קטן לניקוי נעליים וגם לוח מחוספס לשפשוף כביסה.
את המילה משופה קבע ועד הלשון העברית במילון למונחי המטבח משנת תרצ"ח (1938).
נַטְלָה – כלי לנטילת ידיים
שם הכלי נַטְלָה והשם המקביל לו אַנְטָל מקורם ביוונית, וכמו שמות של כלים רבים אחרים הם נתגלגלו אל לשון חז"ל באמצעות הארמית או ישירות מן היוונית. אף שהכלי משמש לנטילת ידיים מסתבר שאין קשר לשוני בין הפועל לשם הכלי. בלשון חז"ל רגיל הביטוי 'נוטלים לידיים' ואף 'נוטלים מהם לידיים', כלומר מן המים (ויש שנוטלים לידיים מן היין). ככל הנראה נטילה בהקשר זה פירושה לקיחת הנוזל מן הכלי לרחיצת הידיים, בעיקר לפני הארוחה.
בליל הסדר – בסימן "רְחַץ" – נוהגים ליטול את הידיים ללא ברכה לפני אכילת הכרפס.
המילה נטלה כלולה במילון למונחי כלכלת הבית של האקדמיה משנת תשל"ח (1977).
שְׁבִילָה (ראנר)
שבילה היא מפה ארוכה וצרה הנפרסת על המפה הגדולה לאורך השולחן. בן־יהודה במילונו מעיד כי המילה נהגה בלשון הדיבור בתקופתו.
צורתה של השבילה מזכירה שביל ומכאן שמה. המילה שְׁבִיל מקורה במקרא, ובמהלך הדורות היא התייחדה לציון דרך צרה. כאמור שבילה היא סוג של מפה. ומה מקור המילה מַפָּה? הדעה הרווחת היא שהמילה נשאלה ללשון חז"ל מן המילה הלטינית mappa. בספרות חז"ל המפה אינה רק יריעה לכיסוי השולחן אלא יש לה שימושים אחרים, ובהם ניגוב ידיים. למשמעות זו חודשה בימינו המַפִּית.
המילה שבילה כלולה ברשימת המונחים "תבשילים וכלי בישול" שפורסמה ב"זכרונות ועד הלשון" בשנת תרע"ג (1913).
מַצָּעִית (place mat)
מצעית היא מפה קטנה העשויה נייר, בד, פלסטיק, שעם, מקלעת רַפְיָה וכדומה ומונחת על השולחן תחת צלחתו של הסועד.
המילה משמשת גם בתחום הבוטניקה: מצעית היא בסיס הפרח הנושא את עלי הגביע, עלי הכותרת, האבקנים וכדומה.
מצעית היא צורת הקטנה של מַצָּע. המילה מצע נזכרת בישעיהו כח, כ: "כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ". מכאן המצעים הנפרסים על המיטה, ובהשאלה מצע לדיון ומצע המפלגה – תכנית מפורטת המשמשת בסיס. שורש המילה הוא יצ"ע, וממנו גם הפועל הִצִּיעַ – מציעים את המיטה וגם מציעים הצעות, כלומר שוטחים תכנית, מגוללים עניין או רעיון.
המילה מצעית אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ד (1994).
[post_title] => ניקוי פסח ושולחן הסדר: משופה, נטלה, שבילה, מצעית
[post_excerpt] => לקראת חג הפסח אספנו כמה מילים הקשורות לניקיון ולשולחן החג: מְשׁוּפָה (כלי לשפשוף ולרחצה של כלים), נַטְלָה (כלי לנטילת ידיים), שְׁבִילָה (ראנר) ומַצָּעִית.
[post_status] => publish
[comment_status] => closed
[ping_status] => closed
[post_password] =>
[post_name] => %d7%a0%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%99-%d7%a4%d7%a1%d7%97-%d7%95%d7%a9%d7%95%d7%9c%d7%97%d7%9f-%d7%94%d7%a1%d7%93%d7%a8
[to_ping] =>
[pinged] =>
[post_modified] => 2022-10-02 00:05:18
[post_modified_gmt] => 2022-10-01 21:05:18
[post_content_filtered] =>
[post_parent] => 0
[guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5614
[menu_order] => 0
[post_type] => post
[post_mime_type] =>
[comment_count] => 0
[filter] => raw
)
לקראת חג הפסח אספנו כמה מילים הקשורות לניקיון ולשולחן החג: מְשׁוּפָה (כלי לשפשוף ולרחצה של כלים), נַטְלָה (כלי לנטילת ידיים), שְׁבִילָה (ראנר) ומַצָּעִית.מְשׁוּפָה
משופה היא כרית לניקוי כלים. לאורך השנים המשופה פשטה צורה ולבשה צורה: ברזלית, "ננס", צמר פלדה, ספוֹג עטוי תלתלי מתכת ועוד. במשופה משפשפים, מקרצפים ומצחצחים את כלי האוכל וכלי המטבח בימי השגרה ובעיקר לקראת הפסח. המילה מְשׁוּפָה – במשקל המילה המקראית מְחוּגָה – מצטרפת למשפחת מילים שעניינן שפשוף ושיוף: שׁוֹפִין (מלשון חז"ל) – פצירה לשיוף והשחזה של כלי ברזל ועץ; מָשׁוֹף (מן העברית החדשה) – שופין גס לגירוד ולקרצוף של מתכת או עץ; שַׁפְשֶׁפֶת (ממונחי ועד הלשון) – סבכת ברזל או שטיח נצרים קטן לניקוי נעליים וגם לוח מחוספס לשפשוף כביסה. את המילה משופה קבע ועד הלשון העברית במילון למונחי המטבח משנת תרצ"ח (1938).נַטְלָה – כלי לנטילת ידיים
שם הכלי נַטְלָה והשם המקביל לו אַנְטָל מקורם ביוונית, וכמו שמות של כלים רבים אחרים הם נתגלגלו אל לשון חז"ל באמצעות הארמית או ישירות מן היוונית. אף שהכלי משמש לנטילת ידיים מסתבר שאין קשר לשוני בין הפועל לשם הכלי. בלשון חז"ל רגיל הביטוי 'נוטלים לידיים' ואף 'נוטלים מהם לידיים', כלומר מן המים (ויש שנוטלים לידיים מן היין). ככל הנראה נטילה בהקשר זה פירושה לקיחת הנוזל מן הכלי לרחיצת הידיים, בעיקר לפני הארוחה. בליל הסדר – בסימן "רְחַץ" – נוהגים ליטול את הידיים ללא ברכה לפני אכילת הכרפס. המילה נטלה כלולה במילון למונחי כלכלת הבית של האקדמיה משנת תשל"ח (1977).שְׁבִילָה (ראנר)
שבילה היא מפה ארוכה וצרה הנפרסת על המפה הגדולה לאורך השולחן. בן־יהודה במילונו מעיד כי המילה נהגה בלשון הדיבור בתקופתו. צורתה של השבילה מזכירה שביל ומכאן שמה. המילה שְׁבִיל מקורה במקרא, ובמהלך הדורות היא התייחדה לציון דרך צרה. כאמור שבילה היא סוג של מפה. ומה מקור המילה מַפָּה? הדעה הרווחת היא שהמילה נשאלה ללשון חז"ל מן המילה הלטינית mappa. בספרות חז"ל המפה אינה רק יריעה לכיסוי השולחן אלא יש לה שימושים אחרים, ובהם ניגוב ידיים. למשמעות זו חודשה בימינו המַפִּית. המילה שבילה כלולה ברשימת המונחים "תבשילים וכלי בישול" שפורסמה ב"זכרונות ועד הלשון" בשנת תרע"ג (1913).מַצָּעִית (place mat)
מצעית היא מפה קטנה העשויה נייר, בד, פלסטיק, שעם, מקלעת רַפְיָה וכדומה ומונחת על השולחן תחת צלחתו של הסועד. המילה משמשת גם בתחום הבוטניקה: מצעית היא בסיס הפרח הנושא את עלי הגביע, עלי הכותרת, האבקנים וכדומה. מצעית היא צורת הקטנה של מַצָּע. המילה מצע נזכרת בישעיהו כח, כ: "כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ". מכאן המצעים הנפרסים על המיטה, ובהשאלה מצע לדיון ומצע המפלגה – תכנית מפורטת המשמשת בסיס. שורש המילה הוא יצ"ע, וממנו גם הפועל הִצִּיעַ – מציעים את המיטה וגם מציעים הצעות, כלומר שוטחים תכנית, מגוללים עניין או רעיון. המילה מצעית אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ד (1994). [post_title] => ניקוי פסח ושולחן הסדר: משופה, נטלה, שבילה, מצעית [post_excerpt] => לקראת חג הפסח אספנו כמה מילים הקשורות לניקיון ולשולחן החג: מְשׁוּפָה (כלי לשפשוף ולרחצה של כלים), נַטְלָה (כלי לנטילת ידיים), שְׁבִילָה (ראנר) ומַצָּעִית. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a0%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%99-%d7%a4%d7%a1%d7%97-%d7%95%d7%a9%d7%95%d7%9c%d7%97%d7%9f-%d7%94%d7%a1%d7%93%d7%a8 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-10-02 00:05:18 [post_modified_gmt] => 2022-10-01 21:05:18 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5614 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )המשך קריאה >> המשך קריאה >>
בד לכיסוי, מפית, מטפחת). ייתכן שמקורה בלשון הפּוּנִית – לשון שמית שהייתה לשונה של קרתגו העתיקה.
בימי הביניים נוצר הצירוף הלטיני mappa mundi ('מפה של העולם') לציון משטח שהעולם מצויר עליו. בכמה מלשונות אירופה נתקצר הצירוף, ובהשפעתן נוספה גם למפה העברית המשמעות של תרשים גאוגרפי.
שְׁבִילָה
מפה ארוכה וצרה ששמים על המפה הגדולה לאורך השולחן ('רָנֶר').
המילה כלולה ברשימת המונחים "תבשילים וכלי בישול" שפרסם ועד הלשון בשנת תרע"ג (1913), ועל פי עדותו של בן־יהודה היא נהגה בלשון הדיבור בתקופתו.
מַצָּעִית
מעין מפה קטנה העשויה חומר קשיח ומונחת תחת צלחתו של הסועד (place-mat).
מחידושי האקדמיה בשנת תשנ"ד (1994).
מָגֵס
קערה עמוקה להגשת מרק לשולחן. המילה נשאלה ללשוננו בתקופת חז"ל מן היוונית (magis = קערה).
המילה מגס נקבעה במילון למונחי המטבח של ועד הלשון משנת תרצ"ח, ובגרסה 'מָגוֹס' ברשימה "תבשילים וכלי בישול" משנת תרע"ג (1913).
מַצֶּקֶת
מחידושי ועד הלשון בשנת תרע"ג (1913).
הפועל יָצַק משמש כבר בתנ"ך לציון מתן תבשיל נוזלי בצלחתו של הסועד: "וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים... וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים לֶאֱכוֹל..." (מלכים ב ד, לח–מ).
סִירַת רֹטֶב
כלי הגשה לרוטב, על פי המילון לכלכלת בית משנת תשל"ח (1977).
במילון למונחי מטבח של ועד הלשון (תרצ"ח, 1938) – בית רוטב.
מקורה של המילה רֹטֶב בלשון חכמים, והיא מציינת ביסודה לחלוחית של בשר מבושל או צלוי.
מְכַבֶּדֶת
מגש העומד על כַּן להגשת מיני כיבוד ותקרובת לאורחים.
המילה באה במילון לכלכלת בית של ועד הלשון משנת תרע"ג (1913).
פִּנְכָּה
כלי שטוח להגשת מזון. על הפנכה עורכים בצורה יפה את המאכל ומגישים לשולחן. יש פנכת בשרים, פנכת ירקות, פנכת פירות וכדומה.
הפנכה מוכרת מן הצירוף התלמודי 'מלחך פנכה' ('מלקק צלחת'), שפירושו 'חנפן'. מקורה במילה היוונית pinax, שפירושה לוח, ובכלל זה לוח להגשת מזון. מכאן גם פִּנְקָס – במקור לוח לכתיבה. בעת החדשה חדרה אלינו המילה בפעם השלישית. היא התגלגלה אל הערבית דרך הארמית והפרסית, ושינתה את צורתה ואת משמעותה: מצלחת שטוחה נעשתה קערה ואחר כך ספל, ומ־pinax נעשתה ping ו־pingan, ולבסוף – פִינג'אן.
נוּנִית
כלי להגשת דגים, על פי המילון לכלכלת הבית של האקדמיה משנת תשל"ח (1977).
המילה נונית נגזרה מן המילה הארמית נוּן שפירושה 'דג'. מילה זו משמשת רכיב בשמותיהם של דגים כגון אַמְנוּן, לַבְנוּן, שְׂפַמְנוּן, ושל יצורים ימיים אחדים כגון תְּמָנוּן. את הרעיון להשתמש ברכיב זה לשמות דגים הגה ח"נ ביאליק בהיותו נשיא ועד הלשון העברית. הוא סבר שהמילה העברית דָּג מחוסרת צלצול נאה, ואילו מקבילתה הארמית נאה למטרה זו.
מִבְזֶקֶת
כלי לבזיקת אבקה, כגון מבזקת סוכר, מבזקת מלח, מבזקת פלפל.
המילה באה בצירוף מִבְזֶקֶת סֻכֳָּר ברשימה "מונחי אפייה: מילואים למונחי הקונדיטאות" שפורסמה בזיכרונות האקדמיה ללשון העברית לשנת תש"ך (1959–1960).
מִמְלָחָה
כלי למלח, על פי המילון לכלכלת בית של ועד הלשון משנת תרצ"ג (1933).
מִסְכֶּרֶת
כלי לסוכר, על פי המילון למונחי מטבח של ועד הלשון משנת תרצ"ח (1938).
דִּבְשִׁית
כלי לדבש. המילה החלה לשמש בציבור לפני שנים אחדות ואושרה באקדמיה בשנת תשע"א (2011).
דִּבְשׁוֹן
מקלון להוצאת דבש בעל ראש מעוגל ומחורץ.
מחידושי האקדמיה בשנת תשע"א (2011).
