WP_Post Object
(
[ID] => 38195
[post_author] => 21
[post_date] => 2019-12-03 19:51:01
[post_date_gmt] => 2019-12-03 17:51:01
[post_content] =>
- לאן הלכת? להיכן נסעת? לאיפה נעלמת?
- מניין באת? מהיכן הגעת? מאיפה צצת?
נשאלנו מה המעמד התקני של שלוש החלופות הללו בניסוח שאלה על מְקום יעד (ל) או מְקום מוצא (מן).
האקדמיה ללשון העברית לא עסקה בסוגיה זו וממילא לא פסקה בה בהיותה עניין סגנוני. נציג כאן מה מקובל בקרב מתקני לשון ומה עולה מן המקורות.
איפה והיכן
המילה איפה מופיעה במקרא עשר פעמים, ושואלת על מקום ולא על כיוונים. למשל: "וַיֹּאמֶר: אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ, הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים" (בראשית לז, טז). היא אינה באה בצירופים 'לאיפה' ו'מאיפה', ולכן בלשון מוקפדת נוהגים להימנע משימושים אלו.
מילת השאלה המקבילה למילה 'איפה' בלשון חז"ל היא היכן. מילה זו משמשת בספרות חז"ל גם בצירופים להיכן (מקום יעד) ומהיכן (מקום מוצא), למשל: "ומהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו" (משנה מגילה ב, ג), "להיכן גולין? לערי מקלט" (משנה מכות ב, ד). לכן מתקני הלשון אינם פוסלים צירופים אלו.
נעיר כי מילות השאלה איפה והיכן (ובכתבי יד גם איכן) מקבילות לחלוטין במבנה שלהן: הרכבה של מילת השאלה הכללית 'אֵי' (ובגרסה של לשון חז"ל: הֵי) ותואר הפועל לציון מקום 'פה' או 'כאן'. נראה אפוא שאך יד המקרה היא שהצירופים 'מאיפה' ו'לאיפה' לא שימשו. אבל כאמור המקפידים יעדיפו לנקוט רק מה שמתועד בספרות העברית הקלסית – המקרא וספרות חז"ל.
לאן, מאין, מניין
מילות השאלה המומלצות בימינו למקום יעד ולמקום מוצא מבוססות על מילת השאלה למקום אָן (ראו פירוט בהמשך): למקום יעד לאן ולמקום מוצא מאין או מניין – כאמור במימרה הידועה בפרקי אבות: "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון..." (ג, א).
הרחבה: מילות השאלה למקום במקרא ובלשון חז"ל
מילות השאלה למקום מבוססות על שתי מילות יסוד: אֵי ואָן. מהן נגזרות מילות השאלה אַיֵּה, אֵיפֹה, הֵיכָן, אָנָה, לְאָן, מֵאַיִן, מִנַּיִן.
אֵי היא מילת שאלה כללית העומדת גם ביסוד מילות שאלה רבות: איפה, אימתי, איך, כיצד,[1] איזה. בלשון המקרא אֵי לעצמה או בצירוף אי זה משמשת לשאלה על מקום, ובצירוף אי מזה לשאלה על מקום מוצא. למשל:
- "וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן: אֵי הֶבֶל אָחִיךָ" (בראשית ד, ט)
- "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה" (איוב כח, יב)
- "וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד: אֵי מִזֶּה תָּבוֹא, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי" (שמואל ב א, ג)
מילת שאלה מקראית נוספת היא אַיֵּה – הרחבה של אֵי.[2] היא משמשת רק עם כינוי חבור או לפני שם עצם, ולא לפני פועל:
- "וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה" (בראשית ג, ט)
- "וַיֹּאמֶר: הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה" (בראשית כב, ז)
מילת השאלה אָן כשהיא לעצמה נדירה מאוד, לדוגמה: "וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל אֵלָיו וְאֶל נַעֲרוֹ: אָן הֲלַכְתֶּם" (שמואל א י, יד). מקובל שהיא נוצרה מכיווץ של הצורה אַיִן.[3] מן אָן נגזרו מילות השאלה לכיוונים:
למקום מוצא: מֵאַיִן במקרא, ומניין[4] בלשון חז"ל. למשל:
- "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי" (תהלים קכא, א)
- "זו מנחת העומר – מנין היא באה? מן השעורים" (ספרא יד, א)
למקום יעד: אָנָה (בתוספת ה' המגמה) במקרא, ולְאָן (וגם לְאַיִן) בלשון חז"ל. למשל:
- "אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי" (בראשית טז, ח)
- "כשהגיע לאותו משמר אמרו לו: לאן אתה הולך" (תוספתא תעניות ג, ז)
הערות
- הגייתה התקנית של המילה אֵיפֹה היא במלרע, בדיוק כמקבילתה הֵיכָן. ההגייה הרווחת במלעיל מוכרת גם במילת השאלה אֵיזֶה.
- איפה תפסה את מקומה כמילה הרגילה בלשון המדוברת היום־יומית, ואילו היכן היא המילה הרגילה בלשון הכתובה. בדיקה במאגרים של מפעל המילון ההיסטורי ובאתר עיתונות יהודית היסטורית מלמדת שהמילה 'היכן' נפוצה הרבה יותר מ'איפה' בכתיבה העברית שלמן ספרות חז"ל ועד ימינו.
- שאר מילות השאלה המקראיות משמשות רק או בעיקר בלשון הספרותית (כגון "איה פלוטו", "אנה אני בא", וביתר תדירות "מאין").
* * *
אם נחזור לשאלה מה מילות השאלה למקום יעד ולמקום מוצא, הינה הרשימה – מן המליצית והספרותית ביותר דרך הלשון התקנית ועד ללשון הדיבור הנחשבת לא תקנית:| לשון מליצית | לשון תקנית | לשון תקנית | לשון דיבור | לשון מרושלת |
| אנה תלך? | לאן הלכת? | להיכן נסעת? | לאיפה נעלמת? | איפה נעלמת? |
| אי מזה תבוא? | מאין תבוא? מניין באת? | מהיכן הגעת? | מאיפה צצת? |
[1] מקובל להסביר שהמילה כֵּיצַד בנויה מן הרכיבים כְּ+אֵי+צַד.
[2] המילה אֵי מקורה במילה אַי (בכיווץ הדו־תנועה ay לצירי מלא).
[3] ייתכן שגם אַיִן ואָן קשורות למילת השאלה הכללית אֵי.
[4] המילה מניין מוסברת כצירוף של מִן + אַיִן. בצורה זו מבוטאת הנו"ן של מילת היחס והאל"ף נבלעת. כיום אנחנו רגילים לניקודה בחיריק ובדגש מִנַּיִן, אבל בכתבי היד ספרות חז"ל וגם בחיבורים מאוחרים יותר הניקוד הוא מְנַיִן בשווא, וגם מסורות העדות מעידות על הגייה בשווא. רק בשלב מאוחר למדי "תוקן" ניקוד המילה לחיריק ודגש על פי ההיגיון הדקדוקי (שימור החיריק). (ראו: שמעון שרביט, לשונה וסגנונה של מסכת אבות לדורותיה, עמ' 220–221.) בכתיב המלא נכתבת המילה בשתי יו"דים: מניין.
[post_title] => איפה והיכן, לאן ומניין [post_excerpt] => נשאלנו מה המעמד התקני של החלופות הללו בניסוח שאלה על מְקום יעד (ל) או מְקום מוצא (מן). [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%99%d7%a4%d7%94-%d7%95%d7%94%d7%99%d7%9b%d7%9f-%d7%9c%d7%90%d7%9f-%d7%95%d7%9e%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9f [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-01-21 13:23:54 [post_modified_gmt] => 2020-01-21 11:23:54 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=38195 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw ) נשאלנו מה המעמד התקני של החלופות הללו בניסוח שאלה על מְקום יעד (ל) או מְקום מוצא (מן).המשך קריאה >> המשך קריאה >>
