WP_Post Object
(
[ID] => 31820
[post_author] => 21
[post_date] => 2018-11-07 16:19:24
[post_date_gmt] => 2018-11-07 14:19:24
[post_content] => למן אמצע המאה העשרים התקבלה בקרב אנשי הלשון המוסכמה שמשקל מִפְעָלָה (בחיריק במ"ם) משמש לחידוש מילים במשמעות מקום, כמו במילים מִדְרָשָׁה, מִכְלָאָה, מִכְלָלָה, מִסְעָדָה, ואילו משקל מַפְעֵלָה (בפתח במ"ם) משמש למילים המציינות מכשירים ומכונות, כמו במילים מַזְמֵרָה ומַחְרֵשָׁה (מן המקרא), מַגְרֵפָה (מלשון חז"ל), מַקְדֵּחָה ומַבְחֵנָה (מן העברית החדשה).
לפי מוסכמה זו יש לומר מִסְפָּרָה (ולא מַסְפֵּרָה), וכך גם מִשְׁתָּלָה, מִרְפָּאָה, מִתְפָּרָה, מִכְבָּסָה, מִסְפָּנָה. כשהאות הראשונה של השורש היא עיצור גרוני – יש פתח במקום חיריק במ"ם: מַחְצָבָה, מַעֲגָנָה, מַחְלָבָה (ולא מַחְצֵבָה, מַעֲגֵנָה, מַחְלֵבָה). כל המילים האלה מציינות מקומות ולכן המשקל הראוי להן הוא משקל מִפְעָלָה.
נציין שיש כמה מילים במשקל מִפְעָלָה המציינות כלי או דבר דומה לזה: מִזְוָדָה (מלשון חז"ל), מִמְחָטָה (חידוש של בן־יהודה), מִמְלָחָה (חידוש של ועד הלשון).
חשוב להדגיש שמילים לא מעטות בשני המשקלים האלה – בעיקר מילים שירשנו מלשון המקורות – אינן נכנסות למשבצות המשמעות של מקום וכלי. למשל במשקל מִפְעָלָה יש מילים כמו מִלְחָמָה, מִשְׁאָלָה, מֶמְשָׁלָה, מַחְשָׁבָה – המציינות שם מופשט או מעין שם פעולה. אליהן מצטרפות המילים המחודשות מִתְקָפָה ומִגְנָנָה, וכן מִפְרָעָה ומִקְדָּמָה. בדומה לכך אפשר למצוא מילים במשקל מַפְעֵלָה שאינן מציינות כלי אלא מושגים מופשטים, כגון מַהְפֵּכָה, מַכְשֵׁלָה, מַשְׂטֵמָה.
במילים נוספות במשקלים האלה קשה לקבוע מה המשמעות הגלומה במשקל, כמו המילים המקראיות מִשְׁפָּחָה ומִפְשָׂעָה במשקל מִפְעָלָה, ומַקְהֵלָה ומַדְקֵרָה במשקל מַפְעֵלָה.
מדבקה ומגלשה
מה הניקוד הנכון של המילה מדבקה? בעבר היו שהמליצו דווקא על מִדְבָּקָה, אך הצורה התקנית כיום היא מַדְבֵּקָה – שהרי מדבקה בוודאי אינה מקום.
ואיך קוראים למתקן השעשועים שגולשים בו? הצורה המומלצת היא מַגְלֵשָׁה, וכך מנקדים המילונים.
[post_title] => מִסְפָּרָה או מַסְפֵּרָה?
[post_excerpt] => יש לומר מִסְפָּרָה (ולא מַסְפֵּרָה), וכך גם מִשְׁתָּלָה, מִרְפָּאָה, מִתְפָּרָה, מִכְבָּסָה, מִסְפָּנָה.
[post_status] => publish
[comment_status] => closed
[ping_status] => closed
[post_password] =>
[post_name] => %d7%9e%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%94-%d7%90%d7%95-%d7%9e%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%94
[to_ping] =>
[pinged] =>
[post_modified] => 2022-09-29 22:14:39
[post_modified_gmt] => 2022-09-29 19:14:39
[post_content_filtered] =>
[post_parent] => 0
[guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=31820
[menu_order] => 0
[post_type] => post
[post_mime_type] =>
[comment_count] => 0
[filter] => raw
)
יש לומר מִסְפָּרָה (ולא מַסְפֵּרָה), וכך גם מִשְׁתָּלָה, מִרְפָּאָה, מִתְפָּרָה, מִכְבָּסָה, מִסְפָּנָה.מדבקה ומגלשה
מה הניקוד הנכון של המילה מדבקה? בעבר היו שהמליצו דווקא על מִדְבָּקָה, אך הצורה התקנית כיום היא מַדְבֵּקָה – שהרי מדבקה בוודאי אינה מקום. ואיך קוראים למתקן השעשועים שגולשים בו? הצורה המומלצת היא מַגְלֵשָׁה, וכך מנקדים המילונים. [post_title] => מִסְפָּרָה או מַסְפֵּרָה? [post_excerpt] => יש לומר מִסְפָּרָה (ולא מַסְפֵּרָה), וכך גם מִשְׁתָּלָה, מִרְפָּאָה, מִתְפָּרָה, מִכְבָּסָה, מִסְפָּנָה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%94-%d7%90%d7%95-%d7%9e%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-09-29 22:14:39 [post_modified_gmt] => 2022-09-29 19:14:39 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=31820 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )המשך קריאה >> המשך קריאה >>
בד לכיסוי, מפית, מטפחת). ייתכן שמקורה בלשון הפּוּנִית – לשון שמית שהייתה לשונה של קרתגו העתיקה.
בימי הביניים נוצר הצירוף הלטיני mappa mundi ('מפה של העולם') לציון משטח שהעולם מצויר עליו. בכמה מלשונות אירופה נתקצר הצירוף, ובהשפעתן נוספה גם למפה העברית המשמעות של תרשים גאוגרפי.
שְׁבִילָה
מפה ארוכה וצרה ששמים על המפה הגדולה לאורך השולחן ('רָנֶר').
המילה כלולה ברשימת המונחים "תבשילים וכלי בישול" שפרסם ועד הלשון בשנת תרע"ג (1913), ועל פי עדותו של בן־יהודה היא נהגה בלשון הדיבור בתקופתו.
מַצָּעִית
מעין מפה קטנה העשויה חומר קשיח ומונחת תחת צלחתו של הסועד (place-mat).
מחידושי האקדמיה בשנת תשנ"ד (1994).
מָגֵס
קערה עמוקה להגשת מרק לשולחן. המילה נשאלה ללשוננו בתקופת חז"ל מן היוונית (magis = קערה).
המילה מגס נקבעה במילון למונחי המטבח של ועד הלשון משנת תרצ"ח, ובגרסה 'מָגוֹס' ברשימה "תבשילים וכלי בישול" משנת תרע"ג (1913).
מַצֶּקֶת
מחידושי ועד הלשון בשנת תרע"ג (1913).
הפועל יָצַק משמש כבר בתנ"ך לציון מתן תבשיל נוזלי בצלחתו של הסועד: "וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים... וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים לֶאֱכוֹל..." (מלכים ב ד, לח–מ).
סִירַת רֹטֶב
כלי הגשה לרוטב, על פי המילון לכלכלת בית משנת תשל"ח (1977).
במילון למונחי מטבח של ועד הלשון (תרצ"ח, 1938) – בית רוטב.
מקורה של המילה רֹטֶב בלשון חכמים, והיא מציינת ביסודה לחלוחית של בשר מבושל או צלוי.
מְכַבֶּדֶת
מגש העומד על כַּן להגשת מיני כיבוד ותקרובת לאורחים.
המילה באה במילון לכלכלת בית של ועד הלשון משנת תרע"ג (1913).
פִּנְכָּה
כלי שטוח להגשת מזון. על הפנכה עורכים בצורה יפה את המאכל ומגישים לשולחן. יש פנכת בשרים, פנכת ירקות, פנכת פירות וכדומה.
הפנכה מוכרת מן הצירוף התלמודי 'מלחך פנכה' ('מלקק צלחת'), שפירושו 'חנפן'. מקורה במילה היוונית pinax, שפירושה לוח, ובכלל זה לוח להגשת מזון. מכאן גם פִּנְקָס – במקור לוח לכתיבה. בעת החדשה חדרה אלינו המילה בפעם השלישית. היא התגלגלה אל הערבית דרך הארמית והפרסית, ושינתה את צורתה ואת משמעותה: מצלחת שטוחה נעשתה קערה ואחר כך ספל, ומ־pinax נעשתה ping ו־pingan, ולבסוף – פִינג'אן.
נוּנִית
כלי להגשת דגים, על פי המילון לכלכלת הבית של האקדמיה משנת תשל"ח (1977).
המילה נונית נגזרה מן המילה הארמית נוּן שפירושה 'דג'. מילה זו משמשת רכיב בשמותיהם של דגים כגון אַמְנוּן, לַבְנוּן, שְׂפַמְנוּן, ושל יצורים ימיים אחדים כגון תְּמָנוּן. את הרעיון להשתמש ברכיב זה לשמות דגים הגה ח"נ ביאליק בהיותו נשיא ועד הלשון העברית. הוא סבר שהמילה העברית דָּג מחוסרת צלצול נאה, ואילו מקבילתה הארמית נאה למטרה זו.
מִבְזֶקֶת
כלי לבזיקת אבקה, כגון מבזקת סוכר, מבזקת מלח, מבזקת פלפל.
המילה באה בצירוף מִבְזֶקֶת סֻכֳָּר ברשימה "מונחי אפייה: מילואים למונחי הקונדיטאות" שפורסמה בזיכרונות האקדמיה ללשון העברית לשנת תש"ך (1959–1960).
מִמְלָחָה
כלי למלח, על פי המילון לכלכלת בית של ועד הלשון משנת תרצ"ג (1933).
מִסְכֶּרֶת
כלי לסוכר, על פי המילון למונחי מטבח של ועד הלשון משנת תרצ"ח (1938).
דִּבְשִׁית
כלי לדבש. המילה החלה לשמש בציבור לפני שנים אחדות ואושרה באקדמיה בשנת תשע"א (2011).
דִּבְשׁוֹן
מקלון להוצאת דבש בעל ראש מעוגל ומחורץ.
מחידושי האקדמיה בשנת תשע"א (2011).
