הדף בטעינה

על המילה מְבוֹאָה

במילון

 (ללא ניקוד: מבואה)
מיןנקבה
שורשבוא
נטייהמְבוֹאות לכל הנטיות

הגדרה

  • אולם כניסה לבניין או לאגף בבניין, כמו מלון, בית ספר או בית דירות; חלל כניסה למשרד לדירה (בלועזית: לוֹבִּי)
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

עברית בבית

WP_Post Object
(
    [ID] => 5489
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2012-12-09 09:55:07
    [post_date_gmt] => 2012-12-09 07:55:07
    [post_content] => 

מבואה, עליית תקרה, גומחה, מרתוק, מַקשר פנים

מְבוֹאָה (לובי, הול)

מבואה היא אולם כניסה בבניין כגון בית מלון, תיאטרון, בית ספר, בית דירות. לעיתים משתמשים במילה מבואה לציון חלל כניסה לחלק של בניין, כגון אגף, משרד או דירה. המילה מְבוֹאָה חודשה על פי המילה הזכרית המקבילה לה מָבוֹא.

המבואה בבית האקדמיה ללשון העברית

עליית תקרה (בוידם)

עליית תקרה היא תא אחסון שנבנה מתחת לתקרה. הצירוף 'עליית תקרה' נוצר על פי הצירוף המקראי 'עליית קיר': "נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה" (מלכים ב ד, י). צירוף קרוב הוא 'עליית גג', והוא למעשה נרדף למילה המקראית עֲלִיָּה המציינת חדר בחלק העליון של בית. הצירוף עליית תקרה, ובקיצור עלייה, אושר במליאת האקדמיה בשנת תשס"א (2001).

גֻּמְחָה (נישה)

גומחה היא שקע בקיר המנוצל למטרות שונות, כגון למדפי ספרים ולקישוט. יש גומחת פינה ויש גומחת חלון, יש גומחה מלבנית ויש גומחה מעוגלת. בקיר המסגד יש גומחה המכוונת אל מֶכַּה (מִחְרַאבּ). המילה גומחה מחליפה את 'נישה' לא רק בתחום הבניין אלא גם בהקשרים מושאלים כגון בצירוף 'גומחה אקולוגית'. את המילה גומחה חידש זאב בן־חיים, בהיותו מזכיר ועד הלשון, על פי אחת מצורותיה של מילה במשמעות זו בכמה מניבי הארמית. המילה כלולה במילון למונחי ארכאולוגיה משנת תש"ב (1942).

מַרְתּוֹק

מרתוקמרתוק הוא התקן הקבוע בדלת הכניסה לבית ומשמש להקשה. המילה מרתוק שקולה במשקלן של מילים כמו מַרְעוֹם. שורש המילה רת"ק נבחר על פי משמעותו של הפועל הִרְתִּיק מלשון חז"ל שמשמעותו הִכָּה, נָקַשׁ, כגון במשל המובא בתלמוד על "אוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך" (ברכות א, א). המונח מרתוק נקבע במילון למונחי נגרות הבניין של האקדמיה משנת תשל"א (1971).

מַקְשֵׁר פְּנִים, מַקְשֵׁר (אינטרקוֹם)

מקשר פנים, ובקיצור מַקְשֵׁר, הוא התקן של מערכת קֶשֶׁר פְּנִים שבאמצעותו אנשים המרוחקים זה מזה בתוך תחום מוגדר יכולים לדבר זה עם זה. המקשר מצטרף למכשירי קשר אחרים, בהם שזכו לשמות עבריים כמו הזימונית (ביפר), ובהם שנותרו בלועזיותם, כמו הטלפון. המונח אושר במליאת האקדמיה בשנת תשס"ב (2002).   [post_title] => עברית בבית [post_excerpt] => ברוכים הבאים לבית העברי! כדי להיכנס לבניין דברו במַקשר הפְּנים (אינטרקום), ואז תיפתח הדלת למְבוֹאָה. כשתגיעו לדלת הבית תוכלו להקיש במרתוק, ובתוך הבית ייתכן שתמצאו גומחה ועליית תקרה. מבחר מונחים עבריים בבית. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%91%d7%99%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-01-01 15:18:13 [post_modified_gmt] => 2023-01-01 13:18:13 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5489 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

ברוכים הבאים לבית העברי! כדי להיכנס לבניין דברו במַקשר הפְּנים (אינטרקום), ואז תיפתח הדלת למְבוֹאָה. כשתגיעו לדלת הבית תוכלו להקיש במרתוק, ובתוך הבית ייתכן שתמצאו גומחה ועליית תקרה. מבחר מונחים עבריים בבית. המשך קריאה >>

סיומת הרבים – בין קביעוּת להתרוצצוּת

WP_Post Object
(
    [ID] => 878
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-03-25 13:06:20
    [post_date_gmt] => 2010-03-25 11:06:20
    [post_content] => 

במערכת השם העברית רוב צורות הרבים הן בעלות אחד משני צורני הריבוי – סיומת ־ִים וסיומת ־וֹת. הבחירה בין שתי הסיומות קשורה בתודעתנו בראש ובראשונה למין הדקדוקי של השם: סיומת ־ִים לשמות ממין זכר וסיומת ־וֹת לשמות ממין נקבה. ואכן, בשמות התואר אנו מוצאים היערכות סדירה וקבועה: זכר רבים – טובים, קשים, ירוקים; נקבה רבות – טובות, קשות, ירוקות. היערכות זו קיימת גם בצורות הבינוני: שומרים, נכנסים, מתעמלים לעומת שומרות, נכנסות, מתעמלות. כך גם במקצת השמות המציינים בעלי מין ביולוגי: ילדים / ילדות, בנים / בנות. אך בכלל שמות העצם לא תמיד הדבר כך: יש ששמות ממין זכר מרובים בסיומת ־וֹת – כגון אָבוֹת, אֲרָיוֹת, מְקוֹמוֹת, ויש ששמות ממין נקבה מרובים בסיומת ־ִים – כגון נָשִׁים, בֵּיצִים, אֲבָנִים, גֶּחָלִים (רבים של גַּחֶלֶת).

מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. בשמות רבים יש אפוא אי־התאמה בין המין הדקדוקי של השם לצורן הרבים המצופה (־ִים לזכר ו־וֹת לנקבה). ואולם בשמות רבים אחרים, בייחוד אלה שנוצרו בעברית החדשה, סיומת הרבים המתווספת לשם נקבעת בפשטות על פי המין הדקדוקי.

סיומת ־וֹת בשמות ממין זכר

לְשמות רבים ממין זכר שתנועתם האחרונה o מצטרפת הסיומת ־וֹת שגם היא בעלת אותה התנועה. כך בשמות רבים מקבוצות המילים האלה:

  • שמות על משקל אוֹר – אוֹרוֹת, בּוֹרוֹת, חוֹלוֹת, סוֹדוֹת, קוֹלוֹת ועוד (אבל חוֹפִים, נוֹפִים, קוֹצִים ועוד).
  • שמות על משקל מָקוֹם – מְקוֹמוֹת, מְזוֹנוֹת, מְחוֹזוֹת, מְלוֹנוֹת ועוד (אבל מְרוֹמִים, מְטוֹסִים ועוד).
  • שמות בסיומת ־וֹן, בייחוד במשקלים פִּעָלוֹן, פִּעְלוֹן – למשל: זִכְרוֹנוֹת, עֶפְרוֹנוֹת, יִתְרוֹנוֹת, רְצוֹנוֹת, אֲרוֹנוֹת (אבל בִּטְאוֹנִים, בִּרְיוֹנִים, עֶגְלוֹנִים ועוד). מילים זרות בעלות תבנית דומה שחדרו ללשוננו בתקופת חז"ל נוטות אף הן לסיומת ־וֹת, למשל לִגְיוֹנוֹת (לצד לגיונים או לגיונין), קִיטוֹנוֹת.
  • שמות במשקל פָּעוֹל (בקמץ מתקיים) – למשל: לָקוֹחוֹת, פָּעוֹטוֹת, (דיני) מָמוֹנוֹת (אך בכמה שמות נוהגת הסיומת ־ִִִים וראו להלן בסעיף "הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים").
סיומת ־וֹת שכיחה למדי גם בקבוצות האלה:
  • שמות בני הברה אחת – למשל: נֵרוֹת, שֵׁמוֹת, גַּגּוֹת, קִירוֹת, זוּגוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון עֵצִים, שִׁירִים, טוּרִים).
  • שמות בתחילית מ' – למשל: מוֹסָדוֹת, מִזְבְּחוֹת, מַזְלְגוֹת (במקרא מִזְלָגוֹת), מַטְבְּעוֹת, מַפְתְּחוֹת, מִקְצוֹעוֹת, מַשָּׂאוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון מִגְרָשִׁים, מִשְׁטָחִים, מַרְתְּפִים, מַלְבְּנִים).
  • שמות במשקל פְּעָל – למשל: נְיָרוֹת, קְנָסוֹת, קְרָבוֹת, חֲשָׁדוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון פְּגָמִים, שְׁבָבִים).
  • שמות במשקל פּוֹעָל – למשל: אוֹצָרוֹת, גּוֹרָלוֹת, שׁוֹפָרוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון כּוֹכָבִים, תּוֹתָחִים).

סיומת ־ִים בשמות ממין נקבה

בשמות שמינם הדקדוקי נקבה באה סיומת הרבים ־ִים בעיקר בשמות של צמחים ובעלי חיים. למשל: חִטִּים, שִׁבּוֹלִים, שְׁעוּעִים (רבים של שְׁעוּעִית), שִׁקְמִים, תְּאֵנִים; דְּבוֹרִים, יוֹנִים, כִּנִּים, נְמָלִים, תּוֹלָעִים.

הערה: איש הלשון אהרן בן־אור כתב: "על סמך חיטים, שעורים, פשתים וכו' ביקשו להקפיד (בספרות החקלאית) על בננים במקום בננות, אך נסיון זה נכשל, ובדין, כי אין הכלל שלעיל בגדר חוק ולא יעבור, ביחוד – לא לגבי שמות זרים" (לשון וסגנון, עמ' 72). ואומנם בשנת תר"ץ (1930) יצא לאור בהוצאת 'השדה' ספר בשם "גדול הבננים בארץ־ישראל".

שמות הנוטים בשתי הסיומות

אף שלרוב השמות יש צורת רבים מקובלת אחת, קבוצת שמות לא מבוטלת נוטה בשתי הסיומות. חלק מן הריבויים הכפולים האלה קשור להבדל שבין לשון המקרא ללשון חז"ל: שכיחותה של סיומת הרבים ־וֹת גבוהה למדי בלשון חז"ל, ושמות שבמקרא מתועדים בסיומת ־ִים מופיעים לעיתים בספרות חז"ל בסיומת ־וֹת. כך למשל נמצא במקרא פַּרְדֵּסִים ומְשָׁלִים ובספרות חז"ל גם פַּרְדֵּסוֹת ומְשָׁלוֹת.

הערה: להבדל זה שבין רובדי הלשון היו מודעים חכמי התלמוד. במשנה נאמר "חמש רחלות גוזזות" (חולין יא, ב). רבי יוחנן שמע את רב אסי שונה לבנו "חמש רחלים גוזזות" והעיר לו שיש לִשנות רחלות. רב אסי הסביר ששנה על פי צורת הרבים במקרא, ועל כך השיב רבי יוחנן: "לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן" (בבלי חולין קלז ע"ב; על היחס בין רחלים לרחלות בספרות חז"ל ראו ברשימת המקורות: אפשטיין; שרביט, עמ' 365–367).

בפיוט ובשירת ימי הביניים ננקטו לעיתים צורות רבים חריגות לצורך החרוז. למשל: תְּהוֹמִים (במקום תְּהוֹמוֹת) בחריזה לעֲצוּמִים; מִבְצָרוֹת (במקום מִבְצָרִים) בחריזה לצָרוֹת ועֲצָרוֹת; מְרוֹמוֹת (במקום מְרוֹמִים) בחריזה לנְשָׁמוֹת, נְעִימוֹת.

גם בלשון ימינו יש שמות הנוטים בשתי הסיומות: אַגָּנִים/אַגָּנוֹת; בְּכוֹרִים/בְּכוֹרוֹת; גַּבִּים/ גַּבּוֹת; דְּבֵלִים/דְּבֵלוֹת; הֵיכָלִים/הֵיכָלוֹת; חֻרְבָּנִים/חֻרְבָּנוֹת; חֲרָמִים/חֲרָמוֹת; יוֹבְלִים/יוֹבְלוֹת; מוֹעֲדִים/מוֹעֲדוֹת; מַחֲסִים/מַחֲסוֹת; מַעֲקִים/מַעֲקוֹת; מִדְרוֹנִים/מִדְרוֹנוֹת; מִשְׁקָלִים/מִשְׁקָלוֹת; נִימִים/נִימוֹת (רבים של נִימָה); פְּלָאִים/פְּלָאוֹת; שְׁלוֹמִים/שְׁלוֹמוֹת; שִׁרְיוֹנִים/שִׁרְיוֹנוֹת; תַּעֲנוּגִים/תַּעֲנוּגוֹת. 

צורות רבים שנעלמו מלשוננו

שמות שונים המתועדים בספרות העברית לדורותיה בשתי סיומות הרבים נוהגים בלשון ימינו בדרך ריבוי אחת בלבד. למשל: בִּנְיָנִים ולא בִּנְיָנוֹת, גּוֹזָלִים ולא גּוֹזָלוֹת, פִּזְמוֹנִים ולא פִּזְמוֹנוֹת, מְשׁוֹטִים ולא מְשׁוֹטוֹת; כִּנּוֹרוֹת ולא כִּנּוֹרִים, נְהָרוֹת ולא נְהָרִים, מַחֲנוֹת ולא מַחֲנִים, מְעוֹנוֹת ולא מְעוֹנִים.

ויש שמות שנתחדשה בהם צורת רבים שלא כבמקורות: בימינו נוהגות צורות הרבים גְּבִינוֹת ורְפָתוֹת, ואילו במקורות מתועדות הצורות גְּבִינִים ורְפָתִים. בימינו צורת הרבים של סִיר היא סִירִים, ואילו במקורות – סִירוֹת (להרחבה).

לעיתים הסיומת שנדחקה משתמרת בניבים ובצירופי לשון שירשנו מן המקורות. למשל: לאלוהים פִּתְרוֹנִים; בית קְבָרוֹת (להרחבה); טִפִּין־טִפִּין, מהלך בין הטִפִּין (לצד 'מהלך בין הטיפות') לקבוע מַסְמְרוֹת (להרחבה); מַאֲכָלוֹת אסורים; בתי מִקְדָשׁוֹת; דברי רִיבוֹת (ולא ריבים); כְּלָלוֹת וּפְרָטוֹת (לצד 'כללים ופרטים'); בעשרה מַאֲמָרוֹת נברא העולם (ולא מאמרים).

בצירופים 'שיתוק מוחין', 'פְּגוּעַ מוחין' שנוצרו בעברית החדשה ננקטה צורת הרבים המיוחדת על פי 'קטנות מוֹחִין' מתורת הקבלה של ימי הביניים. מכאן גם 'סיעור מוחין' המשמש לעיתים במקום 'סיעור מוחות'.

בכמה מקרים נדחקה צורת הרבים שבסיומת ־וֹת בגלל זהותה לצורת רבים של מילה אחרת בעלת סיומת נקבה. למשל:

  • מִדְרָשׁוֹת – כיום רבים של מִדְרָשָׁה; במקורות רבים של מִדְרָשׁ, כגון 'בתי מדרשות'.
  • מוֹשָׁבוֹת – כיום רבים של מוֹשָׁבָה; במקורות רבים של מוֹשָׁב בעיקר בנטייה, כגון "בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" (שמות יב, כ).
  • מַסְרְקוֹת – כיום בעיקר רבים של מַסְרֵקָה (אביזר לקישוט השיער); במקורות רבים של מַסְרֵק, כגון 'מסרקות ברזל'.

בידולי משמעות

בכמה שמות נוצר בידול משמעות בין שתי צורות הרבים. למשל:

  • גְּבוּל: צורת הרבים הרגילה היא גבולות, ואילו הצורה גְּבוּלִים משמשת רק בהקשר ההלכתי לציון שטחי ארץ ישראל שמחוץ לירושלים.
  • גָּלִיל: במשמעות צורה הנדסית – גְּלִילִים, במשמעות חבל ארץ בעיקר גְּלִילוֹת.
  • חָצֵר: צורת הרבים הרגילה היא חֲצֵרוֹת, ואילו הצורה חֲצֵרִים היא מונח משפטי לציון שטח אדמה עם כל מה שעליו.
  • מַסָּע: צורת הרבים הרגילה – מַסָּעוֹת, ואילו הצורה מַסָּעִים התייחדה לתחום השחמט (להרחבה).
  • מַעֲמָד: במשמעות בסיס – מַעֲמָדִים, במשמעות המושאלת של דרגה ושכבה חברתית בעיקר מַעֲמָדוֹת.
  • מִפְעָל: צורת הרבים הרגילה היא מִפְעָלִים, ואילו הצורה מִפְעָלוֹת משמשת שם פעולה בלשון הגבוהה ("מפעלותיו החשובים"). לאחרונה יש המשתמשים בצורה מִפְעָלוֹת לציון מיזמי צדקה של ארגונים.
  • עֲדָשָׁה: הצמח – עֲדָשִׁים, במשמעות המושאלת בתחום האופטיקה – עֲדָשׁוֹת (להרחבה).
  • עוֹלָם: במשמעות מקום – עוֹלָמוֹת, במשמעות זמן – עוֹלָמִים (להרחבה).
  • תְּהִלָּה: צורת הרבים הרגילה היא תְּהִלּוֹת, אך שם הספר המקראי הוא תְּהִלִּים.

נסמך־רבים לעומת נפרד־רבים

בשמות שריבוים בסיומת ־וֹת יש שלצד צורת הנסמך המתבקשת משמשת צורת נסמך בסיומת ־יֵ (הקשורה כמובן לסיומת הרבים ־ִים), לעיתים במשלב גבוה יותר. למשל: אוּלַמֵּי אירועים, אִילָנֵי סרק, דַּלְתֵי האולם, מַסְּעֵי הצלב (להרחבה), מעייני הישועה, במַעַגְלוֹת השנה, רִגְשֵׁי אשמה, שִׁטְרֵי חוב, עַרְבֵי־נחל (בתנ"ך ערבים גם בנפרד, כגון "עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ"; תהלים קלז, ב). בצירופי סמיכות דוגמת דּוֹרֵי דּוֹרוֹת, סוֹדֵי סוֹדוֹת, קוֹלֵי קוֹלוֹת הועדפה צורת הנסמך בסיומת ־ֵי (ולא בסיומת ־וֹת כגון "דורות דורות") כדי להדגיש את מבנה הסמיכות. על שמות שריבוים בסיומת ־ִים ובנסמך יש שימוש בסיומת ־וֹת ראו כאן.

צורת רבים המשותפת לשני שמות

כמה צורות רבים בסיומת ־וֹת משותפות לשני שמות שאחד מהם הוא בעל סיומת נקבה. למשל: בְּכוֹרוֹת (רבים של בְּכוֹר ושל בְּכוֹרָה); חוֹבוֹת (חוֹב / חוֹבָה); חוֹתָמוֹת (חוֹתָם / חוֹתֶמֶת); לָקוֹחוֹת (לָקוֹחַ / לָקוֹחָה); מְבוֹאוֹת (מָבוֹא / מְבוֹאָה); מַעֲלוֹת (מַעֲלֶה / מַעֲלָה); מַרְאוֹת (מַרְאֶה / מַרְאָה); מִשְׁמָרוֹת (מִשְׁמָר / מִשְׁמֶרֶת); פָּעוֹטוֹת (פָּעוֹט / פָּעוֹטָה); תִּינוֹקוֹת (תִּינוֹק / תִּינֹקֶת).

הערות א. במילון למונחי תכנון מרחבי של ועד הלשון משנת תש"ד (1944) ראו עורכי המילון לקבוע למילה מַעֲלֶה את צורת הרבים מַעֲלִים. ב. בלשון הדיבור נוצרה הצורה תּוֹרוֹת כריבוי של תּוֹר במשחקים וכדומה, אף שצורה זו היא גם ריבוי של המילה תּוֹרָה (להרחבה).

סיומת הרבים בהלחמים

שמות שנוצרו בדרך ההלחם, דוגמת רַמְזוֹר ורַמְקוֹל, נוטים בסיומת הרבים על פי מינם הדקדוקי גם כאשר סיומת הרבים הרגילה של הרכיב האחרון שונה. למשל: רַמְזוֹרִים, מִגְדַּלּוֹרִים, תַּקְלִיטוֹרִים (לעומת אוֹרוֹת); רַמְקוֹלִים, רְשַׁמְקוֹלִים, פַּסְקוֹלִים (לעומת קוֹלוֹת). ראו גם מדרחוב ברבים.

הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים

במילוני ועד הלשון ובמילוני האקדמיה בראשית ימיה אפשר למצוא הנחיות לא מעטות לצורת הרבים המועדפת של שמות, למשל: אַרְנָק–אַרְנָקִים, מִכְשׁוֹל–מִכְשׁוֹלִים, זְרוֹעַ–זְרוֹעוֹת. הנחיות אלו מעידות על חוסר הסדירות שהיה באותם הימים בריבוין של מילים אלו ועל כך שאנשי הלשון ראו לנכון לקבע צורת רבים אחת. במילונים חדשים יותר מספרן של ההנחיות בדבר צורת הרבים קטן בהרבה, ורובן קשורות לשאלות דקדוקיות (כגון שווא לעומת קמץ מתקיים) ולא לבחירה בין שתי סיומות הרבים.

במשקל פָּעוֹל הקפידו מילוני האקדמיה לציין את צורת הרבים בסיומת ־וֹת (ובקמץ מתקיים): גָּשׁוֹשוֹת, סָמוֹכוֹת, פָּגוֹשוֹת, פָּעוֹטוֹת, פָּשׁוֹשׁוֹת, תָּמוֹכוֹת ועוד. כך גם עלה מנוסח הכלל של נטיית משקל פָּעוֹל בכללי הקמץ בהחלטות האקדמיה בנטיית השם. בשנת תשע"ו (2016) החליטה האקדמיה להתיר את צורת הרבים בסיומת ־ִים בכמה שמות במשקל זה על פי הנוהג בציבור: פָּגוֹשִׁים, פָּשׁוֹשִׁים, פָּמוֹטִים (לצד פָּמוֹטוֹת). ראו את נוסח ההחלטה כאן.

ככלל בהחלטות האקדמיה בדקדוק מעטות ההכרעות בדבר סיומת הרבים המועדפת. מן ההחלטות המעטות האלה נזכיר אחת:

  • צורת הרבים של תִּינוֹק – שם העצם תִּינוֹק מוכר בלשוננו למן ספרות חז"ל. צורת הרבים שלו היא תִּינוֹקוֹת, כגון בצירוף 'תינוקות של בית רבן' (שם זה מצטרף לשמות שבסופם תנועת o ונוטים בסיומת ־וֹת). בלשון ימינו יש המבחינים בין תִּינוֹקִים (זכרים) לתִינוֹקוֹת (נקבות), אך האקדמיה לא סמכה ידה על שימוש זה וקבעה במפורש כי צורת הרבים היא תִּינוֹקוֹת (להחלטה).
[post_title] => סיומת הרבים – בין קביעוּת להתרוצצוּת [post_excerpt] => מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9d%d6%b4%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%95%d6%b9%d7%aa-%d7%91%d7%96%d7%9b%d7%a8 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-08-04 18:35:14 [post_modified_gmt] => 2023-08-04 15:35:14 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=878 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. המשך קריאה >>
גיליון למד לשונך אוגוסט 1995

למד לשונך 12

WP_Post Object
(
    [ID] => 62470
    [post_author] => 21
    [post_date] => 1995-08-14 18:06:51
    [post_date_gmt] => 1995-08-14 15:06:51
    [post_content] => מילים בשימוש כללי שאושרו באקדמיה בשנים תשנ"ד-תשנ"ה

 
    [post_title] => למד לשונך 12
    [post_excerpt] => מילים בשימוש כללי שאושרו באקדמיה בשנים תשנ"ד-תשנ"ה: חַיְזָר, רִשּׁוּם כְּנִיסָה, רִשּׁוּם יְצִיאָה, מְבוֹאָה, דַּפְדַּף, תִּכְתּוּב; על כלל מכללי הפתח.

    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%9e%d7%93-%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%9a-12
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-03-29 18:10:25
    [post_modified_gmt] => 2022-03-29 15:10:25
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=62470
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

מילים בשימוש כללי שאושרו באקדמיה בשנים תשנ"ד-תשנ"ה: חַיְזָר, רִשּׁוּם כְּנִיסָה, רִשּׁוּם יְצִיאָה, מְבוֹאָה, דַּפְדַּף, תִּכְתּוּב; על כלל מכללי הפתח. המשך קריאה >>
אקדם - גיליון 5

אקדם 5

WP_Post Object
(
    [ID] => 7179
    [post_author] => 40
    [post_date] => 1995-01-21 10:55:08
    [post_date_gmt] => 1995-01-21 08:55:08
    [post_content] => תוכן העניינים
  • כינוס ראשון של מליאת האקדמיה בשנת התשנ"ה, עמ' 1 פלסטיני, נְסוּעָה, קַנְיוֹן, סינָר, יְבוּא ויִבּוּא, יְצוּא ויִצּוּא, הזיע, ללא, תפיסה ופריסה
  • ערב עיון עם צאת ספרו של הפרופ' אילן אלדר: תורת הקריאה במקרא, עמ' 1
  • ועוד מן המליאה (מילים בשימוש כללי; דיווח), עמ' 1 מְבוֹאָה, דַּפְדַף, תִּכְתֵּב
  • שושנה בהט ז"ל, עמ' 2
  • על הלשון ועל התקן – מדברי שושנה בהט, עמ' 2
  • ט' כרמי ז"ל, עמ' 3
  • הוועדה למונחי הבנקאות ושוק ההון, עמ' 3
  • מפרסומי האקדמיה: זיכרונות האקדמיה כרך לח–מ; מילון למונחי הביולוגיה המולקולרית, עמ' 3
  • אותיות עבריות באמנות אירופית מאת גד בן־עמי צרפתי, עמ' 4
  • גלגולו של ניב – אלמנת קש (המילון ההיסטורי), עמ' 5
  • הצצה אל מכון מזי"א: אולי תשתה כוס פולכוש?, עמ' 6
[post_title] => אקדם 5 [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%a7%d7%93%d7%9d-5 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2024-01-19 22:44:06 [post_modified_gmt] => 2024-01-19 20:44:06 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=7179 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

תוכן העניינים כינוס ראשון של מליאת האקדמיה בשנת התשנ"ה, עמ' 1 פלסטיני, נְסוּעָה, קַנְיוֹן, סינָר, יְבוּא ויִבּוּא, יְצוּא ויִצּוּא, הזיע, ללא, תפיסה ופריסה ערב עיון עם צאת ספרו של הפרופ' אילן אלדר: תורת הקריאה במקרא, המשך קריאה >>

במינוח המקצועי


מְבוֹאָה
לרשימה המלאה