הדף בטעינה

על המילה לוּלֵא

במילון

 (ללא ניקוד: לולי, לולא)
חלק דיברמילת קישור

הגדרה

  • אילוּ לא
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור בחור תוהה עם כיתוב "יש הבדל בין אילולי לולי ואלמלא?"

מיליות התנאי הבטל

WP_Post Object
(
    [ID] => 37741
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2019-10-31 14:03:02
    [post_date_gmt] => 2019-10-31 12:03:02
    [post_content] => משפט התנאי בעברית (כמו גם בשפות אחרות) מתחלק לשני סוגים: תנאי קיים – תנאי בר מימוש, ותנאי בטל – תנאי שאינו בר מימוש. לכל אחד מהם מבנה ייחודי וגם מיליות תנאי משלו.

מילית התנאי העיקרית בלשוננו – אִם – משמשת למשפטי תנאי קיים. היא פותחת את פסוקית התנאי ולאחריה יבוא לרוב פועל בעתיד, כגון "אם יֵרד גשם יבוטל הטיול". אין הדובר יודע אם יֵרד גשם או לא, והוא מתנה את ביטול הטיול בתנאי שיכול להתקיים או לא להתקיים במציאות.

לעומת התנאי הקיים – במשפט תנאי בטל הדובר יודע שהתנאי לא יתקיים והוא מתאר מצב תאורטי – מה היה קורה אילו היה המצב שונה מכפי שאכן קרה. המיליות המשמשות לפתיחת פסוקית תנאי בטל הן שתיים: לוּ[1] בלשון המקרא; אִלּוּ (בלי ניקוד: אילו) – המורכבת מגיבוב שתי מילות התנאי אִם+לוּ – בלשון חכמים.[2]

לא רק המיליות שונות אלא גם מבנה המשפט שונה.
בלשון המקרא הפעלים גם בפסוקית התנאי וגם במשפט העיקרי באים בצורת עבר:
♦ לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה (שופטים יג, כג).
בלשון חכמים הפעלים באים במבנה היה + בינוני:
♦ אילו הייתי יודע שהוא נעשה בית הכנסת, לא הייתי נודר (משנה נדרים ט, ב).

בימינו מקובלים כמה מבנים:
א. בפסוקית פועל בעבר ובמשפט העיקרי היה + בינוני:
לוּ יָרַד גשם  |  היה הטיול מתבטל.

ב. בשני החלקים הפועל היה + בינוני:
♦ אילוּ היה יורד גשם  |   היה הטיול מתבטל.

ג. בפי דוברים רבים מוחלפת במבנה זה מילית התנאי הבטל במילית התנאי הקיים אִם:
♦ אם היה יורד גשם |   היה הטיול מתבטל.

נראה שהדוברים חשים כי הבְּטֵלוּת כבר מובעת בצירוף היה + בינוני, ולכן הם נוקטים את מילת התנאי הקיים אִם. במילים אחרות: במבנה 'לוּ/אילוּ + [היה + בינוני]' יש משום עודפות בהבעת הבטלות. האקדמיה ללשון לא דנה במבנה זה וממילא לא פסקה בו, אולם מתקני לשון רואים בו מבנה לא תקני משום שהוא חורג ממבני התנאי הבטל שירשנו מן המקורות. 

תנאי בטל שלילי

כאשר פסוקית התנאי הבטל מנוסחת כמשפט שלילה, עומד לרשותנו מגוון גדול של צורות למילית התנאי: לולא, לולי, אילולא, אילולי ואף אלמלא, אלמלי. מניין לנו כל כך הרבה צורות למילת התנאי הבטל בשלילה? בהתאמה לשתי המיליות לו (המקראית) ואילו (מלשון חכמים) נוצרו המיליות השליליות – בתוספת הרכיב לֵא או לֵי, שהוא בבואת מילת השלילה לֹא:[3] לוּלֵא ולוּלֵי במקרא, אִלּוּלֵי ואִלּוּלֵא בלשון חכמים. לדוגמה:
  • לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי (שופטים יד, יח)
  • לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי (תהילים קיט, צב).
  • הווי מתפלל בשלמה של מלכות, שאלולי מוראה איש את רעהו חיים בלענו (משנה אבות ג, ב)
  • אילולא רבי בא היה לנו להתיר עבודה זרה שלהן (ירושלמי עבודה זרה א, ג).
הצמד אלמלא או אלמלי (להלן: אלמלי) מוכר אף הוא בלשון חכמים, בעיקר מן המקורות הבבליים ובראשם התלמוד הבבלי. אלא ששם הוא בא בשני מובנים סותרים – לשלילה אבל גם לחיוב: ♦ לשלילה – "אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו" (ברכות לב ע"א). כלומר: לולי היה מקרא זה כתוב, לא היה אפשר לאומרו (אבל הוא כתוב ולכן אפשר לאומרו). לחיוב – "אילמלא כעסתי עליכם בימי בלעם הרשע לא נשתייר מכם שריד" (ברכות ז ע"א). כלומר: לוּ כעסתי עליכם בימי בלעם הרשע, לא היה נשאר מכם שריד (אבל לא כעסתי ולכן נשאר מכם שריד). החוקרים ניסו להבין מה פשר השימוש הכפול התמוה. ההנחה היא ש'אלמלי' התפתחה מ'אלולי' שקדמה לה, ובמקורה הייתה הוראתה שלילה בלבד (אילוּ לֹא).[4] מחמת השינוי בהגיית הסופית (לֹא > לֵא/לֵי) יסוד השלילה כבר לא הורגש, ומעתה ואילך נוספה ל'אלמלי' מילת השלילה 'לא': "אלמלא לא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד" (בבלי נדרים כב ע"ב).[5] לא מפתיע כי הוספת המילה 'לא' סללה את הדרך להבנת 'אלמלי' לבדה בהוראה חיובית, למשל "שאלמלא שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד, מטשטשות את הארץ" (בבלי בבא בתרא טז ע"ב). בדרך זו הגיעה 'אלמלי' להורות הן על חיוב והן על שלילה. מעניין שהתהליך המתואר חל רק ב'אלמלי' ו'אלמלא' – האופייניים לעברית מן המקורות הבבליים, ואילו במילים 'אילולי' ו'אילולא' אין תיעוד לשימוש כפול. מכאן שמדובר בהתפתחות פנימית במרחב הבבלי. בימי הביניים, שעה שלפני כותבי העברית עמדו מבחר מקורות וכל שלל הצורות האפשריות, נעשה השימוש ב'אלמלי' סדיר אפילו פחות. הוראתה הסותרת של 'אלמלי' הטרידה כבר את חכמי ימי הביניים, ורבנו תם, מראשוני אשכנז במאה השתים עשרה, ניסה כוחו בקביעת כלל: 'אלמלא' באל"ף – בהוראה שלילית, ו'אלמלי' ביו"ד בהוראה חיובית.[6] ואולם בחינה מדעית מאוחרת, בין היתר הודות למצאי הולך וגדל של עדי נוסח מהימנים, העלתה שאין להבחנה הזאת על מה להישען. הוראתה, אם לחיוב אם לשלילה, איננה תלויה בכתיב כלל. עם תחייתה של העברית ביקשו רבים להימנע לגמרי מן השימוש ב'אלמלי'. איש הלשון אבא בנדויד, ששימש יועץ הלשון ברשות השידור, כתב עליה בחריפות: "המלה הזאת מבלבלת את כותביה ואת שומעיה, ולצורכי שידור אין גרועה ממנה", ואף המליץ לשדרים "רק לא 'אלמלי'. הסבך של שימושי 'אלמלי' לחיוב ולשלילה לא יצלח לצורכי דיבור מובן בשידורים, ומוטב להרפות ממנו ולהניחו". בשנת תשי"ב (1952) הציע זאב בן־חיים לוועד הלשון כי תקוים 'אלמלי' בהוראה שלילית בלבד, כפי שהייתה הוראתה היסודית, וכך מקובל גם בימינו. סיכומו של דבר: כל שש החלופות – לולא / לולי, אילולא / אילולי, אלמלא / אלמלי – כשרות להבעת תנאי בטל שלילי. __________________________

[1] לוּ קרובה אל לְוַאי שעניינה הבעת משאלה (ביסודו תנאי בטל הוא מעין משאלה שאיננה ממומשת). ואומנם במקרא לוּ נקרית במפורש גם במשמעות זו, למשל: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ" (במדבר יד, ב), והשוו בלשון חכמים: "אמרו להם לואי מתנו בשלשת ימי אפלה של מצרים" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח א).

[2] בספרות המקראית המאוחרת נקרית אִלּוּ פעמיים: "וְאִלּוּ חָיָה אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם וְטוֹבָה לֹא רָאָה הֲלֹא אֶל מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הוֹלֵךְ" (קהלת ו, ו); "וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ" (אסתר ז, ד).

[3] ומפני מה השינוי? ־לֹא הפכה ־לֵא בתהליך לשוני הקרוי היבדלות (דיסימילציה): התנועה u קרובה בצלילה לתנועה o, והדובר חש דחף להעמיק את ההבדל ביניהן, ועל כן הפכה התנועה o לתנועה "רחוקה" יותר – e: לוּלֹא > לוּלֵא, אילולֹא > אילולֵא. החילופים ־לֵא/־לֵי נובעים ככל הנראה מהגייתם זהה; ואף זו תופעה מוכרת ומתועדת.

[4] השינוי אילולי > אלמלי חל אף הוא בדרך של בידול: העיצור l חוזר על עצמו ברצף ורק התנועה u עומדת בתווך ולכן היא הומרה בחציצה דומיננטית יותר – העיצור השפתי m. ואולם יש שהציעו גיזרון אחר.

[5] בהערכת 'לא' הנוספת נחלקו הדעות במחקר: יש שסברו שמילת השלילה 'לא' נועדה לחיזוק השלילה, שכאמור נשחקה ב'אלמלי' עם שינוי ההגייה; ואילו אחרים טוענים כי אין זו אלא מעין "שלילה יתרה", היינו שלילה שאינה מוסיפה גוון שלילי נוסף למשפט (כמו במשפט "לא אצא החוצה עד שלא ייפסק הגשם" במובן "לא אצא החוצה עד שייפסק הגשם"), ואומנם לפי דעה זו השלילה עודנה מובעת במילה 'אלמלי'.

[6] מגילה כא ע"א, תוספות ד"ה 'אלמלא'.

[post_title] => מיליות התנאי הבטל [post_excerpt] => משפט התנאי בעברית (כמו גם בשפות אחרות) מתחלק לשני סוגים: תנאי קיים – תנאי בר מימוש, ותנאי בטל – תנאי שאינו בר מימוש. לכל אחד מהם מבנה ייחודי וגם מיליות תנאי משלו. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a0%d7%90%d7%99-%d7%94%d7%91%d7%98%d7%9c [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-06-12 12:40:01 [post_modified_gmt] => 2023-06-12 09:40:01 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=37741 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

משפט התנאי בעברית (כמו גם בשפות אחרות) מתחלק לשני סוגים: תנאי קיים – תנאי בר מימוש, ותנאי בטל – תנאי שאינו בר מימוש. לכל אחד מהם מבנה ייחודי וגם מיליות תנאי משלו.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
ילדה חולמנית והכיתוב: מישהו(א) איפשהו(א) הבטיח לי מתישהו(א) משהו(א)...

מיהו או מי הוא? מהו או מה הוא?

WP_Post Object
(
    [ID] => 5071
    [post_author] => 40
    [post_date] => 2014-07-02 08:20:07
    [post_date_gmt] => 2014-07-02 05:20:07
    [post_content] => 

רבים מתלבטים אם לכתוב צירופים דוגמת 'מי הוא' ו'מה הוא' בתיבה אחת או בשתיים. תשובתנו היא ששתי הדרכים כשרות, אך במקרים שיש חשש לאי־הבנה נעדיף את הכתיב בתיבות נפרדות (למשל כאשר התיבה 'מהם' יכולה להתפרש 'מֵהֶם'). בכתיבה בתיבה אחת משמיטים את האל"ף הסופית: מהו, מיהי וכיו"ב (כך גם 'משהו', 'מישהו', 'כלשהו').

בעברית לדורותיה צירופי מילים נכתבים בדרך כלל בתיבות נפרדות, לעיתים בתוספת מקף המסמן את הקרבה ביניהן: בית כנסת או בית־כנסת (ולא "ביתכנסת"); גן ילדים או גן־ילדים (ולא "'גנילדים" כבמקור הגרמני Kindergarten). עם זאת כבר במקרא ובספרות חז"ל יש רצפי מילים שחָברוּ לתיבה אחת. תופעה זו רגילה בשמות פרטיים (נְתַנְאֵל, אֲבִימֶלֶךְ ועוד ועוד), והיא מוכרת גם מכמה צירופים של מילים זעירות רווחות. הפיכתם של צירופים אלו למילה מורכבת אחת מעידה על שכיחותם ועל השחיקה שחלה ברכיביהם.

במקרא מצויות המילים המורכבות אֵיפֹה (אֵי פֹּה) ולְמַדַּי (לְ + מַה + דַּי), ובשינוי קל של הרכיבים גם בִּלְעֲדֵי (בַּל + עַד, עֲדֵי) לוּלֵא או לוּלֵי (לוּ לֹא) ומַדּוּעַ (כנראה 'מַה יָדוּעַ'). יש שהכתיב החבור הוא מסורת הכתיב, כגון מזה ("מַה זֶּה", שמות ד, ב; אולי בהשפעת המילה מַטֶּה שבהמשך), מלכם ("מַה לָּכֶם", ישעיהו ג, טו), מנהסערה ("מִן הַסְּעָרָה", איוב לח, א); ויש שהכתיב בתיבה אחת מתועד רק בחלק ממהדורות התנ"ך, כגון בְּלִימָה לעומת בְּלִי־מָה (איוב כו, ז).

בספרות חז"ל נתרבו המילים המורכבות: אַגַּב (עַל > אַל + גַּב), אֲפִלּוּ (אַף אִלּוּ), בַּרְנָשׁ (בַּר נָשׁ = בן אנוש), כֵּיצַד (כְּאֵי צַד), לְפִיכָךְ, תְּרֵיסָר (תְּרֵי עֲשַׂר) ועוד. כן יש רצפים המזדמנים בתיבה אחת בחלק מנוסחי המשנה והתלמוד, כגון "משכתוב" לעומת "מה שכתוב".

הצירופים 'מה הוא' ו'מה היא' מתועדים במקרא רק בתיבות נפרדות, למשל: "כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא" (שמות טז, טו), "וָאֹמַר מַה הִיא" (זכריה ה, ו). לעומתם הצירוף 'מה הם' מתועד בכתיב חבור בנוסח הכתיב: "הֲרֹאֶה אַתָּה מהם (קרי: מָה הֵם) עֹשִׂים" (יחזקאל ח, ו). בספרות חז"ל הצירוף 'מה הוא' רווח בעיקר בכתיב מהו, אך גם הכתיב מה הוא שכיח למדי (יש כמובן חילופי גרסאות). לעומתו הצירופים 'מה היא', 'מה הם' ו'מה הן' כתובים כמעט תמיד בשתי תיבות – כנראה משום שהם משמשים פחות.

גם הצירופים 'זה הוא' ו'אי זה הוא' כתובים במקרא בתיבות נפרדות – למשל בדברי המלך אחשוורוש "מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן" (אסתר ז, ה). לעומת זאת בספרות חז"ל רגילים גם הכתיבים החבורים זהו, איזהו (בנוסחי הדפוסים אחוז הכתיבים החבורים גבוה מזה שבכתבי היד, אך גם בכתבי היד כתיבים אלו שכיחים למדי). עוד רגיל בספרות חז"ל הכתיב החבור משהו – לצד הכתיב הפרוד מה שהוא. כתיבים חבורים אחרים השכיחים מאוד בימינו נוצרו מאוחר יותר – הכתיב כלשהו מצוי מעט בכתבי יד של התלמוד ומוכר מספרות ימי הביניים, והכתיבים מיהו ומישהו נוצרו כנראה בעת החדשה.

כאמור, בכתיבים החבורים מקובל להשמיט את האל"ף: מהו, מיהי, וכך גם מישהו, כלשהו וכיו"ב. נוהג הכתיבה הזה רווח כבר בכתבי היד של ספרות חז"ל ועוד יותר מכך בדפוסים, והוא מעיד על תפיסתם של צירופים אלו כמילים עצמאיות ועל איבוד הזיקה שלהם לרכיביהם. על השמטת האל"ף אין החלטה מפורשת של האקדמיה, ואולם כך נוהג הלכה למעשה במילוניה.

בצירופים ותיקים דוגמת אלו שעסקנו בהם עד כה אפשר אפוא לנקוט את שתי דרכי הכתיבה – בשתי תיבות או בתיבה אחת – ודאי כאשר אין חשש לאי־הבנה. לעומת זאת בצירופים חדשים יותר, כגון איזה שהוא, איך שהוא, מתי שהוא, נראה שמוטב לנקוט את הכתיבה בשתי תיבות ולחסוך התלבטויות הקשורות לכתיב (מתישהו / מתיישהו וכדומה).

לכתיב הפרוד של צירופים דוגמת איך שהוא, מתי שהוא יש יתרון גם מצד ההטעמה: ההגייה הרווחת של צירופים אלו היא בהטעמת התיבה הראשונה (איך־שהוא, מתי־שהוא); לפיכך כאשר כותבים אותם בתיבה אחת מתקבלת מילה שהטעמתה מלעיל דמלעיל (שתי הברות מן הסוף) הנחשבת לא תקנית בעברית. בעיה זו קיימת כבר במילים המורכבות הוותיקות כגון משהו, ומוטב שלא להוסיף עליהן.

[post_title] => מיהו או מי הוא? מהו או מה הוא? [post_excerpt] => רבים מתלבטים אם לכתוב צירופים דוגמת 'מי הוא' ו'מה הוא' בתיבה אחת או בשתיים. תשובתנו היא ששתי הדרכים כשרות, אך במקרים שיש חשש לאי־הבנה נעדיף את הכתיב בתיבות נפרדות. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%90%d7%95-%d7%9e%d7%99-%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%9e%d7%94%d7%95-%d7%90%d7%95-%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%95%d7%90 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2024-02-14 07:31:36 [post_modified_gmt] => 2024-02-14 05:31:36 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5071 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

רבים מתלבטים אם לכתוב צירופים דוגמת 'מי הוא' ו'מה הוא' בתיבה אחת או בשתיים. תשובתנו היא ששתי הדרכים כשרות, אך במקרים שיש חשש לאי־הבנה נעדיף את הכתיב בתיבות נפרדות.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>