WP_Post Object
(
    [ID] => 130
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-10-14 10:42:54
    [post_date_gmt] => 2010-10-14 08:42:54
    [post_content] => האם מותר לומר בלשון התקנית "לא באנו בגלל שירד גשם"? שאלה זו שנויה במחלוקת.

מתקני לשון נהגו ונוהגים להמליץ שלא להשתמש בצירוף בגלל ש, ונימוקם עימם: צירוף זה לפתיחת פסוקית סיבה לא נמצא במקורות. לפי דעה זו מילת היחס בגלל היא מילת סיבה הראויה לתיאור סיבה במשפט הפשוט בלבד, כגון "לא באנו בגלל הגשם".

לפי הדעה האחרת, המתירה את השימוש בצירוף בגלל ש, לא יהיה זה המקרה הראשון בתולדות לשוננו שבו מילת יחס שימשה תחילה בלא שֶׁ ועם הזמן נוסף גם השימוש בשֶׁ, כגון בתוך, אַחַר.

תיעוד קדום לצירוף 'בגלל ש' – הפותח פסוקית סיבה ממש כבעברית בת ימינו – נמצא לא מכבר במגילה ממגילות מדבר יהודה הקרויה "מקצת מעשי התורה". לשונה של מגילה זו, המתוארכת לסוף המאה הראשונה לפנה"ס, מושפעת מאוד מן הארמית, והביטוי 'בגלל ש' הוא בבואתו של הביטוי הארמי 'בגלל ד'.

השימוש בן ימינו בצירוף 'בגלל ש' אינו מתגלגל מלשון המגילה אלא נראה שהוא התפתחות בלתי תלויה. שימוש זה מוכר לנו בעיקר החל במאה הי"ט.

מכל מקום גם אם אין סיבה של ממש לאסור את השימוש ב'בגלל ש', כדאי לתת את הדעת שבמקורות יש שפע של ביטויים לפתיחת פסוקיות סיבה: במקרא משמשת מילת הקישור כי או אחד מצירופיה יען כי, על כי ועוד. לשון חכמים מעמידה לרשותנו את הצירופים מפני שֶׁ, כיוון שֶׁ, מכיוון שֶׁ, משום שֶׁ, מאחר שֶׁ, מִתּוֹךְ שֶׁ, הואיל וְ ועוד. גיוון זה ראוי גם בלשון ימינו, ועל כן גם אם נוקטים את הצירוף בגלל שֶׁ, טוב לזכור שהעברית מעמידה לרשותנו מגוון רחב של צירופים טובים כמותו ואף ממנו.

נעיר כי האקדמיה לא פסקה בעניין זה, כפי שלא פסקה בעניינים רבים אחרים השייכים לתחום הסגנון והניסוח.
    [post_title] => בגלל שֶׁ
    [post_excerpt] => האם מותר לומר בלשון התקנית "לא באנו בגלל שירד גשם"? שאלה זו שנויה במחלוקת.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%91%d7%92%d7%9c%d7%9c-%d7%a9
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-08-02 15:43:31
    [post_modified_gmt] => 2022-08-02 12:43:31
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=130
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 15733
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2016-06-23 13:49:14
    [post_date_gmt] => 2016-06-23 10:49:14
    [post_content] => 
"וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ, כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי, אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ" (במדבר יד, כא–כג).
לשון המקרא עשירה בביטויי שבועה, כגון 'נשבעתי', 'הרימותי ידי', 'כה יעשה לי אלוהים וכה יוסיף'. בייחוד שכיחים ביטויים של שבועה בחיים: חיי הנשבע או בן שיחו, חייו של אדם רם מעלה או חייו – כלומר קיומו – של האל. למשל: חי נפשך, חי פרעה, חי ה'.

בדרך כלל אחרי ביטוי השבועה באה פסוקית (משפט משועבד) באחד משני המבנים האלה:
א. פסוקית הפותחת במילה כי. למשל: "חַי ה' וְחֵי נַפְשֶׁךָ כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת" (שמואל א כ, ג), "חַי ה' כִּי אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֵלַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר" (מלכים א כב, יד). בשבועות מסוג זה הדובר נשבע שדבריו אמת (כמו בדוגמה הראשונה) או שהוא מתחייב לעשות את הדבר (כמו בדוגמה השנייה).
ב. פסוקית הפותחת במילה אם. למשל: "חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי" (שמואל א יז, נה), "חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה" (שמואל ב יד, יא). שבועות מסוג זה הן על דרך השלילה: הדובר נשבע שתוכן הפסוקית אינו אמת (כמו בדוגמה הראשונה) או מתחייב שהדבר לא ייעשה (כמו בדוגמה השנייה).

כיצד קרה שמילת התנאי אם משמשת להבעת שלילה? משערים שמבנה השבועה הזה התגלגל מ"שבועות אָלָה" – ניסוח שנזכרת בו פורענות אשר תבוא על ראש הדובר אם הוא נשבע שבועת שקר או אם יפר את שבועתו. ניסוח כזה מוכר למשל מן הכתוב "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם – תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (תהלים קלז, ה). כאן משורר תהילים נשבע שלא ישכח את ירושלים, ואם ישכח – יבואו עליו ייסורים: יד ימינו תִּשְׁכַּח (כנראה במשמעות 'תִּכְחַשׁ', 'תתייבש').

גם בפרשתנו יש שבועה על דרך השלילה: ה' נשבע שבני הדור היוצא ממצרים לא יבואו לארץ המובטחת. לכאורה היה צפוי שייבחר אחד מן הדגמים, א' או ב' כגון "חי אני [...] כי כל האנשים [...] לא יראו את הארץ" או לחלופין "חי אני [...] אם כל האנשים [...] יראו את הארץ". ואולם בפועל אנו מוצאים כאן שילוב של שני הדגמים: המשפט פותח בדגם א' (כי), ואחר כך יש מעבר לדגם ב' (אם): "חי אני [...] כי כל האנשים [...] אם יראו את הארץ..."

נסיים בשבועה "מקראית" שונה מעט:

בתקופת ההשכלה ניסו הסופרים העבריים לחקות את לשון המקרא, אך לא תמיד עמדו על הדקויות שלה. קלמן שולמן, אחד מסופרי ההשכלה הבולטים שבליטא, שם את נוסח השבועה המקראי בפיו של חרבונה – שודד ורוצח האמור לדבר בשפת העולם התחתון. חרבונה אינו נשבע בנפשו או באלוהים אלא באגרופו: "אך אמנם חֵי האגרוף כי לא ידעתי מה זה היה לָך". ואולם כפי שראינו לעיל בפי דובר לשון המקרא היה צפוי הניסוח "חי האגרוף אם ידעתי מה זה היה לָך".

כתבה קרן דובנוב.
    [post_title] => פרשת שלח – על לשון השבועה במקרא
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%a9%d7%9c%d7%97-%d7%a2%d7%9c-%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2%d7%94-%d7%91%d7%9e%d7%a7%d7%a8%d7%90
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-12-24 11:18:15
    [post_modified_gmt] => 2022-12-24 09:18:15
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=15733
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)