WP_Post Object
(
[ID] => 9861
[post_author] => 7
[post_date] => 2015-05-11 16:15:59
[post_date_gmt] => 2015-05-11 13:15:59
[post_content] => המאמר מבוסס על ספרו של יואל אליצור "מקום בפרשה", תל אביב 2014, עמ' 261–272.
לעיר ירושלים כינויים פיוטיים רבים במקרא: כלילת יופי, משוש כל הארץ, עיר האלוהים, עיר הקודש, קריה נאמנה ועוד. ואולם שמותיה האמתיים אינם רבים. ננסה להתחקות אחר מקורם של כמה מהם.
שלם
וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ. וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן, וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן
(בראשית יד,יז–יח)
בפסוקים אלו נזכרת העיר בפעם הראשונה בתנ"ך. הצירוף "מלכיצדק מלך שלם" מקביל לצירוף "אדני צדק מלך ירושלם" שבספר יהושע (י, א ועוד), ומכאן הזיהוי של העיר שלם עם ירושלים. מסורת הזיהוי הזאת עתיקה מאוד והיא נזכרת כבר בתהלים עו, ב: "וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן". במזמור אחר, תהלים קי, הכתוב מקשר בדרך ספרותית־דרשנית את בראשית פרק יד אל דוד: "נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם, עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק" (פסוק ד). דוד, מלך צדיק המולך בירושלים, מכונה כאן על שם המלך הקדמון 'כהן' ו'מלכי צדק'. הקישור הספרותי הזה מבוסס בלי ספק על ידיעה איתנה ששלם של ספר בראשית היא היא ירושלים של דוד.
השמות הגאוגרפיים שבתנ"ך עתיקים מאוד, והתרבות שהם התפתחו בה רחוקה מאתנו. שמות רבים, כגון לכיש, תענך, בית שאן אינם מובנים לנו. האם נוכל להבין את השם שָׁלֵם?
חוקרים אחדים ניסו לקשור את השם הזה לאלוהות האשורית Šulmānu הנזכרת בצורה 'שלמן' בכתובת הקדשה פיניקית מאזור צור. אלוהות זו זהה אולי ל'שלם' – רכיב תאופורי בשם 'צטקשלם' (גלגול מן *צדקשלם; הדל"ת הידמתה לשכנותיה הנחציות), שֵׁם אדם בכתבי אוגרית. לדידם של חוקרים אלו הייתה כאן בראשונה עיר שנבנתה סביב מקדש לאותה אלוהות נעלמה, לפני שהגיע מלכיצדק מלך העיר לאמונה באל עליון.
אולם מסתבר שאין צורך להפליג בהשערות למדניות מסוג זה. כידוע דרשנים ומשוררים אוהבים לקשר את 'שלם' ו'ירושלם' לשלום ולשלמות. נראה שגם לפי הפשט הלשוני קישור כזה אפשרי ומשכנע. מבחינה דקדוקית המילה שָׁלֵם, כמו כָּבֵד, זָקֵן, חָמֵץ וגם אָמֵן, גזורה במשקל המביע מצב נמשך. בצורות כאלה צורת העבר וצורת ההווה שוות במראיהן בגלל יסוד ההתמשכות. תיאור של מצב מתמשך הולם שמות מקומות, ואכן לא מעט שמות מקומות במקרא גזורים במשקל זה, למשל: אָבֵל, גָּדֵר, חָרֵם, יָבֵשׁ, עָנֵר, ובסיומת הנקבה: גְּדֵרָה, עֲזֵקָה, קְהֵלָתָה. השורש של"ם ידוע היטב בעברית ובלשונות שמיות אחרות, ועל כן מותר לשער בזהירות ששם העיר מראשיתו הביע 'מקום של שלום ושלווה'. בין שמות המקומות הקדומים בארץ יש שמות מקומות נוספים המביעים כנראה תוכן דומה, כמו נעמה, ינוחה ומנחת.
ירושלם
ירושלם הוא שמה המובהק של העיר מאז ועד היום. הצורה דמוית הזוגי 'ירושלַיִם' שבפינו היא בוודאי משנית. בתנ"ך יש בעניין זה חילוף קרי וכתיב קבוע: 660 פעם כתיב 'ירושלם' וקרי 'ירושלים'. רק בחמש היקרויות (ירמיה כו, יח; אסתר ב, ו; דה"א ג, ה; דה"ב כה, א; לב, ט) מתוך 665 נמצאת הצורה 'ירושלים' גם בכתיב. הכתיב החסר רווח גם בכתבי יד טובים של מקורות חז"ל. גם Jerusalem הלועזית (המבוססת כנראה על Hierusalēm של תרגום השבעים) וירוּשְלֶם הארמית מתאימות לצורת הכתיב, וכן הקשר שבוודאי קיים ל'שָלֵם' הקדומה.
השם ירושלם ידוע במקורות קדומים מאוד. הוא נזכר במקור הקדום ביותר המכיל שמות ערים בארץ ישראל – כתבי המאֵרות (מתוארכים למאות 18–19 לפסה"נ), ומשם עולה הצורה 'רושלמם' (עם m סופית נוספת). המקורות האכדיים מכירים את השם החל מאיגרות אל־עמארנה (ראשית המאה ה־14 לפסה"נ), בצורה urusalim, ובמקורות האשוריים בצורה ursalimmu. השם גם מוכר בגרסה דומה לגרסה האכדית בנבטית, בסורית ובמנדעית (שלושה ניבים ארמיים).
מה הרקע הלשוני לצורה דמוית הזוגי?
אחד ההסברים קושר זאת עם השקפה שרווחה במחקר ההיסטורי והארכאולוגי באמצע המאה העשרים, ולפיה ירושלים המקראית התרכזה בעיר דוד הקטנה, ורק בימי בית שני התרחבה אל העיר העליונה. לפי הסבר זה צורת הזוגי משקפת את הרחבת העיר לשתי ערים לאחר תקופת המקרא (מעבר לבעיות ההיסטוריות הכרוכות בפרשנות זו, יש לציין שמבחינה לשונית ירושלים אינה צורה זוגית של ירושלם אלא של *ירושל). הסבר אחר מציע שהסיבה לצורה דמוית הזוגי היא פונטית: הקרבה בין הלמ"ד למ"ם הסופית גרמה להוספה של יו"ד.
נראה שיש להעדיף את הצעתם של חוקרי הלשון העברית באואר וליאנדר. לפי הצעתם השפיעה כאן התופעה הנפוצה בשמות גאוגרפיים של הוספת סיומת דמוית זוגי לשמות. סיומת זו אינה חלק אינטגרלי של השם כמו תוספות אחרות, והיא עשויה לנשול או להתווסף בקלות. לכן צורת הייחוס של 'מצרים' היא 'מצרי' ושל 'אפרים' 'אפרתי'. מצד שני פעלה כאן נטייה פונטית לכווץ את ay ל־ē בדיאלקטים שונים של העברית. נראה שיש כאן מקרה של תיקון יתר: הדוברים שהיו רגילים מצד אחד לסיומת ayim בסופי שמות ומצד שני לכיווץ לא תקני של ay ל־ē, "תיקנו" אינטואיטיבית את ירושלֵם לירושלַיִם.
ציון
שם זה, יותר מכל שמותיה של ירושלים, ספוג ערגה וגעגועים ומבטא את הקשר בין העם לארצו ולעירו – מנביאי ישראל, דרך ר' יהודה הלוי והמשוררים ועד חובבי ציון והתנועה הציונית.
חשוב לשים לב להיבטים היסטוריים וסטטיסטיים של הופעת השם בתנ"ך: השם ציון, המוזכר 154 פעמים בתנ"ך, נזכר לראשונה בשמואל ב פרק ה בסיפור כיבוש ירושלים בימי דוד. מלבד סיפור כיבוש העיר וסיפור העלאת הארון (מלכים א ח, א), אין הוא ידוע שוב בהקשר פרוזאי קונקרטי. השם ציון משמש רבות שימוש ספרותי בפי משוררי תהלים ובנביאים האחרונים, אבל לא אצל כולם. לעומת הספרים ישעיהו וירמיהו ומגילת איכה המזכירים את השם הרבה, הוא נעדר לגמרי בכל נבואות יחזקאל. ספרי תרי עשר מתחלקים שווה בשווה: יואל, עמוס, עובדיה, מיכה, צפניה וזכריה מזכירים את ציון, ואילו האחרים אינם מזכירים אותה.
הנתונים האלה מלמדים שציון של המשוררים והנביאים הייתה אימוץ ספרותי של שם ששימש שימוש צר במשך תקופה קצרה. אין להתפלא על שלא כל היוצרים הספרותיים השתמשו בשם זה, כי כך היא דרכם של ביטויים ספרותיים.
ומניין השם ציון?
הרוב סוברים ששם זה גזור מן השורש צי"י שאחריו סיומת ־וֹן – סיומת נפוצה במשקלי שמות בכלל ובשמות גאוגרפיים בפרט. לעומתם יש החושבים שהשורש הוא צי"ן וגיזרונו במשקל גִּבּוֹר, כִּנּוֹר. התומכים בשורש צי"ן מצביעים על השורש הערבי צו"ן שמשמעותו שמירה והגנה ועל המילה הערבית צַוַּאן שמשמעה צור, חלמיש. שורש זה מתאים למצודה מבוצרת בשטח סלעי, והלוא ידוע שבעיר דוד הייתה מצודה. היבוסים כינו אותה 'מצודת ציון', ולאחר כיבושה הסב המלך דוד את שמה ל'עיר דוד'. חסרונו של הסבר זה הוא שמשקל קִטּוֹל נדיר בשמות גאוגרפיים, בעוד ששמות בעלי סיומת ־וֹן שכיחים מאוד. אולם אם אכן מדובר במשקל השכיח, זאת אומרת שהשורש הוא צי"י, שורש שמוכר לנו במובן של צִיָּה – מדבר ושממה – ואינו מתאים לירושלים ולמעיינה השופע.
חוקר מקרא חריף בשם אלברט שַנדה העלה לפני 85 שנה השערה שבאורח פלא עשויה להתאים דווקא לירושלים המודרנית של ימינו. הוא פיתח תאוריה ששמות מקומות בסיומת ־ון בנויים במקרים רבים על בסיס של שמות בעלי חיים. מקרה בטוח מסוג זה הוא 'עגלון', ושנדה, על סמך הסברים אטימולוגיים שונים, הצליח לפרש באותו אופן גם את 'חברון' ו'חשבון'. את ציון פירש על פי 'ציים' – "וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים" (ישעיהו יג, כא), "וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים" (שם לד, יד). מדובר בבעלי חיים השוכנים בחורבות, אולי מין של חתולים (תרגום יונתן ל"איים" – 'חתולין'). אם כן לפי שנדה, ציון היא 'עיר החתולים' (בירושלמית: 'חתולות' במלעיל ...).
לדעתי אין קושי להבין את השם על בסיס המשמעות הרגילה של השורש צי"י – צייה ושממה. השם 'מצודת ציון' יכול להתפרש 'המצודה של חבל הארץ ציון'. ירושלים גובלת במדבר (ראו למשל משנה יומא סוף פרק ו: "אמרו לו לכהן גדול הגיע שעיר למדבר. ומניין היו יודעים שהגיע שעיר למדבר... הולכים מיל וחוזרים מיל ושוהין כדי מיל ויודעים שהגיע שעיר למדבר"), ונראה שהאזור שממזרח ומדרום לה נקרא בראשונה 'ציון' – כפי שמצאנו במקרא ובדברי חז"ל מקומות שנקראו 'ישימון'.
לסיכום דיון זה נעיר על השם המוטעה 'הר ציון' שבו מכונה היום החלק הדרומי של הגבעה המערבית של ירושלים (כיום מחוץ לחומות). ככל הנראה מקור השם בתפיסה נוצרית בראשית התקופה הביזנטית, ואולם במקרא 'הר ציון' היה כינוי לירושלים או להר הבית.
יבוס
יבוס, היבוסי או עיר היבוסי היה שמה העיקרי של העיר בתקופה שמן ההתנחלות ועד לכיבוש העיר בידי דוד על שם העם שישב בה. יבוסים היו ודאי בירושלים עוד קודם לכן, ואולי נותרו מהם גם אחר כך, ואולם בתקופה זו שבין ההתנחלות לימי דוד הייתה העיר ירושלים (וכנראה גם מרחב גדול מדרום לה) מובלעת יבוסית גדולה בלב הארץ. כל סביבותיה – מגב ההר מצפון השומרון ועד דרום הר חברון – כבר היו בידיים ישראליות.
בפרקי הנחלות ביהושע ובמקבילה בשופטים פרק א נזכרת ירושלים חמש פעמים – תמיד בכינוי היבוסי. כדאי לציין במיוחד את רשימת ערי בנימין ביהושע סוף פרק יח. הכתוב מונה 26 ערים בנחלת בנימין, ו"היבוסי היא ירושלים" היא מס' 24 ברשימה. המיקום הזה ברשימה הוא מפני שירושלים עדיין לא הייתה אז נחלה שמומשה למעשה (ביהושע יג, ו נצטווה יהושע לחלק בנחלה גם מקומות שעוד לא נכבשו, וביהושע כג, ד הוא מצהיר שקיים צו זה).
מקורות להרחבה ולעיון:
- יהודה אליצור, "רישומי גבולותיה של ממלכת ירושלים הטרום־ישראלית במקרא ובמקורות מקבילים", ישראל והמקרא, רמת גן תש"ס, 72-71
- יואל אליצור, "וישלחהו מעמק חברון – על עמקים הרריים במקרא", בית מקרא נד (תשס"ט), 5–20
- יואל אליצור, שמות מקומות קדומים בארץ ישראל, ירושלים תשע"ב, 164, 332–337
- ב' מזר, "ירושלים: שמות העיר וכינוייה", אנציקלופדיה מקראית, ז 791–793.
- י' צפריר, ציון – הגבעה הדרום־מערבית ומקומה בהתפתחות העיר ירושלים בתקופה הביזנטית, עבודת דוקטור, ירושלים תשל"ה
- י' קויפמן, ספר יהושע מבואר עם מבוא מפורט, ירושלים 1976, 186
- י' קליין, "שאלו שלום ירושלים: מקור השם ירושלים ומשמעותו ", י' בוסידן (עורך), ירושלים שמות סביב לה, ירושלים 2005, 22–31
- ר' רייך וא' שוקרון, שרידי ביצור מתקופת הברונזה התיכונה ב' שנחשפו לאחרונה בעיר דוד, ירושלים, מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה, 4 (2009), 29–51
- Borée, Die Ale Ortsnamen Palästinas, Hildesheim 1968, 57–61
- הערכים "ציון" ו"שָלֵם" בתוך:
- The Hebrew and Aramaic Lexicon of the OT by L. Koehler and W. Baumgartner, Subsequently Revised by W. Baumgartner and J. Stamm, Translated and Eduted by M. E. J. Richardson, 3–4, Leiden 1996–1999, 1022, 1539
- J. Simons, Jerusalem in the Old Testament, p. 247, n. 1
[post_title] => שמותיה של ירושלים במקרא
[post_excerpt] => לעיר ירושלים כינויים פיוטיים רבים במקרא: כלילת יופי, משוש כל הארץ, עיר האלוהים, עיר הקודש, קריה נאמנה ועוד. אולם שמותיה האמיתיים של העיר אינם רבים.
[post_status] => publish
[comment_status] => closed
[ping_status] => closed
[post_password] =>
[post_name] => %d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e%d7%a7%d7%a8%d7%90
[to_ping] =>
[pinged] =>
[post_modified] => 2022-12-24 14:35:30
[post_modified_gmt] => 2022-12-24 12:35:30
[post_content_filtered] =>
[post_parent] => 0
[guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=9861
[menu_order] => 0
[post_type] => post
[post_mime_type] =>
[comment_count] => 0
[filter] => raw
)
לעיר ירושלים כינויים פיוטיים רבים במקרא: כלילת יופי, משוש כל הארץ, עיר האלוהים, עיר הקודש, קריה נאמנה ועוד. אולם שמותיה האמיתיים של העיר אינם רבים.המאמר מבוסס על ספרו של יואל אליצור "מקום בפרשה", תל אביב 2014, עמ' 261–272.
לעיר ירושלים כינויים פיוטיים רבים במקרא: כלילת יופי, משוש כל הארץ, עיר האלוהים, עיר הקודש, קריה נאמנה ועוד. ואולם שמותיה האמתיים אינם רבים. ננסה להתחקות אחר מקורם של כמה מהם.
שלם
וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ. וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן, וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן (בראשית יד,יז–יח)
בפסוקים אלו נזכרת העיר בפעם הראשונה בתנ"ך. הצירוף "מלכיצדק מלך שלם" מקביל לצירוף "אדני צדק מלך ירושלם" שבספר יהושע (י, א ועוד), ומכאן הזיהוי של העיר שלם עם ירושלים. מסורת הזיהוי הזאת עתיקה מאוד והיא נזכרת כבר בתהלים עו, ב: "וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן". במזמור אחר, תהלים קי, הכתוב מקשר בדרך ספרותית־דרשנית את בראשית פרק יד אל דוד: "נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם, עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק" (פסוק ד). דוד, מלך צדיק המולך בירושלים, מכונה כאן על שם המלך הקדמון 'כהן' ו'מלכי צדק'. הקישור הספרותי הזה מבוסס בלי ספק על ידיעה איתנה ששלם של ספר בראשית היא היא ירושלים של דוד.
השמות הגאוגרפיים שבתנ"ך עתיקים מאוד, והתרבות שהם התפתחו בה רחוקה מאתנו. שמות רבים, כגון לכיש, תענך, בית שאן אינם מובנים לנו. האם נוכל להבין את השם שָׁלֵם?
חוקרים אחדים ניסו לקשור את השם הזה לאלוהות האשורית Šulmānu הנזכרת בצורה 'שלמן' בכתובת הקדשה פיניקית מאזור צור. אלוהות זו זהה אולי ל'שלם' – רכיב תאופורי בשם 'צטקשלם' (גלגול מן *צדקשלם; הדל"ת הידמתה לשכנותיה הנחציות), שֵׁם אדם בכתבי אוגרית. לדידם של חוקרים אלו הייתה כאן בראשונה עיר שנבנתה סביב מקדש לאותה אלוהות נעלמה, לפני שהגיע מלכיצדק מלך העיר לאמונה באל עליון.
אולם מסתבר שאין צורך להפליג בהשערות למדניות מסוג זה. כידוע דרשנים ומשוררים אוהבים לקשר את 'שלם' ו'ירושלם' לשלום ולשלמות. נראה שגם לפי הפשט הלשוני קישור כזה אפשרי ומשכנע. מבחינה דקדוקית המילה שָׁלֵם, כמו כָּבֵד, זָקֵן, חָמֵץ וגם אָמֵן, גזורה במשקל המביע מצב נמשך. בצורות כאלה צורת העבר וצורת ההווה שוות במראיהן בגלל יסוד ההתמשכות. תיאור של מצב מתמשך הולם שמות מקומות, ואכן לא מעט שמות מקומות במקרא גזורים במשקל זה, למשל: אָבֵל, גָּדֵר, חָרֵם, יָבֵשׁ, עָנֵר, ובסיומת הנקבה: גְּדֵרָה, עֲזֵקָה, קְהֵלָתָה. השורש של"ם ידוע היטב בעברית ובלשונות שמיות אחרות, ועל כן מותר לשער בזהירות ששם העיר מראשיתו הביע 'מקום של שלום ושלווה'. בין שמות המקומות הקדומים בארץ יש שמות מקומות נוספים המביעים כנראה תוכן דומה, כמו נעמה, ינוחה ומנחת.
ירושלם
ירושלם הוא שמה המובהק של העיר מאז ועד היום. הצורה דמוית הזוגי 'ירושלַיִם' שבפינו היא בוודאי משנית. בתנ"ך יש בעניין זה חילוף קרי וכתיב קבוע: 660 פעם כתיב 'ירושלם' וקרי 'ירושלים'. רק בחמש היקרויות (ירמיה כו, יח; אסתר ב, ו; דה"א ג, ה; דה"ב כה, א; לב, ט) מתוך 665 נמצאת הצורה 'ירושלים' גם בכתיב. הכתיב החסר רווח גם בכתבי יד טובים של מקורות חז"ל. גם Jerusalem הלועזית (המבוססת כנראה על Hierusalēm של תרגום השבעים) וירוּשְלֶם הארמית מתאימות לצורת הכתיב, וכן הקשר שבוודאי קיים ל'שָלֵם' הקדומה.
השם ירושלם ידוע במקורות קדומים מאוד. הוא נזכר במקור הקדום ביותר המכיל שמות ערים בארץ ישראל – כתבי המאֵרות (מתוארכים למאות 18–19 לפסה"נ), ומשם עולה הצורה 'רושלמם' (עם m סופית נוספת). המקורות האכדיים מכירים את השם החל מאיגרות אל־עמארנה (ראשית המאה ה־14 לפסה"נ), בצורה urusalim, ובמקורות האשוריים בצורה ursalimmu. השם גם מוכר בגרסה דומה לגרסה האכדית בנבטית, בסורית ובמנדעית (שלושה ניבים ארמיים).
מה הרקע הלשוני לצורה דמוית הזוגי?
אחד ההסברים קושר זאת עם השקפה שרווחה במחקר ההיסטורי והארכאולוגי באמצע המאה העשרים, ולפיה ירושלים המקראית התרכזה בעיר דוד הקטנה, ורק בימי בית שני התרחבה אל העיר העליונה. לפי הסבר זה צורת הזוגי משקפת את הרחבת העיר לשתי ערים לאחר תקופת המקרא (מעבר לבעיות ההיסטוריות הכרוכות בפרשנות זו, יש לציין שמבחינה לשונית ירושלים אינה צורה זוגית של ירושלם אלא של *ירושל). הסבר אחר מציע שהסיבה לצורה דמוית הזוגי היא פונטית: הקרבה בין הלמ"ד למ"ם הסופית גרמה להוספה של יו"ד.
נראה שיש להעדיף את הצעתם של חוקרי הלשון העברית באואר וליאנדר. לפי הצעתם השפיעה כאן התופעה הנפוצה בשמות גאוגרפיים של הוספת סיומת דמוית זוגי לשמות. סיומת זו אינה חלק אינטגרלי של השם כמו תוספות אחרות, והיא עשויה לנשול או להתווסף בקלות. לכן צורת הייחוס של 'מצרים' היא 'מצרי' ושל 'אפרים' 'אפרתי'. מצד שני פעלה כאן נטייה פונטית לכווץ את ay ל־ē בדיאלקטים שונים של העברית. נראה שיש כאן מקרה של תיקון יתר: הדוברים שהיו רגילים מצד אחד לסיומת ayim בסופי שמות ומצד שני לכיווץ לא תקני של ay ל־ē, "תיקנו" אינטואיטיבית את ירושלֵם לירושלַיִם.
ציון
שם זה, יותר מכל שמותיה של ירושלים, ספוג ערגה וגעגועים ומבטא את הקשר בין העם לארצו ולעירו – מנביאי ישראל, דרך ר' יהודה הלוי והמשוררים ועד חובבי ציון והתנועה הציונית.
חשוב לשים לב להיבטים היסטוריים וסטטיסטיים של הופעת השם בתנ"ך: השם ציון, המוזכר 154 פעמים בתנ"ך, נזכר לראשונה בשמואל ב פרק ה בסיפור כיבוש ירושלים בימי דוד. מלבד סיפור כיבוש העיר וסיפור העלאת הארון (מלכים א ח, א), אין הוא ידוע שוב בהקשר פרוזאי קונקרטי. השם ציון משמש רבות שימוש ספרותי בפי משוררי תהלים ובנביאים האחרונים, אבל לא אצל כולם. לעומת הספרים ישעיהו וירמיהו ומגילת איכה המזכירים את השם הרבה, הוא נעדר לגמרי בכל נבואות יחזקאל. ספרי תרי עשר מתחלקים שווה בשווה: יואל, עמוס, עובדיה, מיכה, צפניה וזכריה מזכירים את ציון, ואילו האחרים אינם מזכירים אותה.
הנתונים האלה מלמדים שציון של המשוררים והנביאים הייתה אימוץ ספרותי של שם ששימש שימוש צר במשך תקופה קצרה. אין להתפלא על שלא כל היוצרים הספרותיים השתמשו בשם זה, כי כך היא דרכם של ביטויים ספרותיים.
ומניין השם ציון?
הרוב סוברים ששם זה גזור מן השורש צי"י שאחריו סיומת ־וֹן – סיומת נפוצה במשקלי שמות בכלל ובשמות גאוגרפיים בפרט. לעומתם יש החושבים שהשורש הוא צי"ן וגיזרונו במשקל גִּבּוֹר, כִּנּוֹר. התומכים בשורש צי"ן מצביעים על השורש הערבי צו"ן שמשמעותו שמירה והגנה ועל המילה הערבית צַוַּאן שמשמעה צור, חלמיש. שורש זה מתאים למצודה מבוצרת בשטח סלעי, והלוא ידוע שבעיר דוד הייתה מצודה. היבוסים כינו אותה 'מצודת ציון', ולאחר כיבושה הסב המלך דוד את שמה ל'עיר דוד'. חסרונו של הסבר זה הוא שמשקל קִטּוֹל נדיר בשמות גאוגרפיים, בעוד ששמות בעלי סיומת ־וֹן שכיחים מאוד. אולם אם אכן מדובר במשקל השכיח, זאת אומרת שהשורש הוא צי"י, שורש שמוכר לנו במובן של צִיָּה – מדבר ושממה – ואינו מתאים לירושלים ולמעיינה השופע.
חוקר מקרא חריף בשם אלברט שַנדה העלה לפני 85 שנה השערה שבאורח פלא עשויה להתאים דווקא לירושלים המודרנית של ימינו. הוא פיתח תאוריה ששמות מקומות בסיומת ־ון בנויים במקרים רבים על בסיס של שמות בעלי חיים. מקרה בטוח מסוג זה הוא 'עגלון', ושנדה, על סמך הסברים אטימולוגיים שונים, הצליח לפרש באותו אופן גם את 'חברון' ו'חשבון'. את ציון פירש על פי 'ציים' – "וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים" (ישעיהו יג, כא), "וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים" (שם לד, יד). מדובר בבעלי חיים השוכנים בחורבות, אולי מין של חתולים (תרגום יונתן ל"איים" – 'חתולין'). אם כן לפי שנדה, ציון היא 'עיר החתולים' (בירושלמית: 'חתולות' במלעיל ...).
לדעתי אין קושי להבין את השם על בסיס המשמעות הרגילה של השורש צי"י – צייה ושממה. השם 'מצודת ציון' יכול להתפרש 'המצודה של חבל הארץ ציון'. ירושלים גובלת במדבר (ראו למשל משנה יומא סוף פרק ו: "אמרו לו לכהן גדול הגיע שעיר למדבר. ומניין היו יודעים שהגיע שעיר למדבר... הולכים מיל וחוזרים מיל ושוהין כדי מיל ויודעים שהגיע שעיר למדבר"), ונראה שהאזור שממזרח ומדרום לה נקרא בראשונה 'ציון' – כפי שמצאנו במקרא ובדברי חז"ל מקומות שנקראו 'ישימון'.
לסיכום דיון זה נעיר על השם המוטעה 'הר ציון' שבו מכונה היום החלק הדרומי של הגבעה המערבית של ירושלים (כיום מחוץ לחומות). ככל הנראה מקור השם בתפיסה נוצרית בראשית התקופה הביזנטית, ואולם במקרא 'הר ציון' היה כינוי לירושלים או להר הבית.
יבוס
יבוס, היבוסי או עיר היבוסי היה שמה העיקרי של העיר בתקופה שמן ההתנחלות ועד לכיבוש העיר בידי דוד על שם העם שישב בה. יבוסים היו ודאי בירושלים עוד קודם לכן, ואולי נותרו מהם גם אחר כך, ואולם בתקופה זו שבין ההתנחלות לימי דוד הייתה העיר ירושלים (וכנראה גם מרחב גדול מדרום לה) מובלעת יבוסית גדולה בלב הארץ. כל סביבותיה – מגב ההר מצפון השומרון ועד דרום הר חברון – כבר היו בידיים ישראליות.
בפרקי הנחלות ביהושע ובמקבילה בשופטים פרק א נזכרת ירושלים חמש פעמים – תמיד בכינוי היבוסי. כדאי לציין במיוחד את רשימת ערי בנימין ביהושע סוף פרק יח. הכתוב מונה 26 ערים בנחלת בנימין, ו"היבוסי היא ירושלים" היא מס' 24 ברשימה. המיקום הזה ברשימה הוא מפני שירושלים עדיין לא הייתה אז נחלה שמומשה למעשה (ביהושע יג, ו נצטווה יהושע לחלק בנחלה גם מקומות שעוד לא נכבשו, וביהושע כג, ד הוא מצהיר שקיים צו זה).
מקורות להרחבה ולעיון:
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
