WP_Post Object
(
    [ID] => 50349
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2021-04-12 12:10:26
    [post_date_gmt] => 2021-04-12 09:10:26
    [post_content] => כידוע הלשון העברית משופעת במילים מלשונות זרות. פחות מזה ידוע על תרומתה של העברית למילונן של לשונות אחרות. במרוצת הדורות חדרו מילים עבריות לרבות מלשונות העולם, ובעיקר ללשונות אירופה. בדרך כלל אין מדובר בשאילה ישירה, אלא בתיווכם של שניים: תרגומי המקרא הקדומים ליוונית וללטינית ומאוחר יותר לשון קהילות יהודי אירופה, ובראשן היידיש.

מילים עתיקות

איננו יודעים די על מילים שנשאלו מעברית ללשונות אירופה בעת העתיקה, ואולם אין ספק שמילים שמיות (שמוכרות גם מן העברית המקראית) נקלטו ביוונית העתיקה (או בלהגים שקדמו לה) הודות לקשרי מסחר עם יורדי הים הכנענים הפניקים. כך למשל המילה חָרוּץ שמופיעה בשירה המקראית היא המילה הרגילה בפניקית לציון 'זהב'. מילה זו התגלגלה בימי קדם ליוונית, ועד ימינו זהב ביוונית הוא χρυσός (בתעתיק chrysós). בתנ"ך באה המילה כֻּתֹּנֶת ועניינה בגד עשוי פשתים. השורש כת"ן משמש בהוראת 'פשתן' בפניקית ובלשונות שמיות אחרות, ואף הוא התגלגל ליוונית בצורה χιτών (בתעתיק chitón).[1] מילה שמית אחרת מתחום המסחר היא עֵרָבוֹן – ἀρραβών (בתעתיק arrabón).

מן התרגומים

הכנסייה הנוצרית אימצה את שני התרגומים הקדומים, את תרגום השבעים ליוונית ובעיקר את הוולגטה ללטינית, וכך מתחום התפילה והפולחן הנוצריים מוכרות המילים העבריות אמן, סלה, הללויה, הושע־נא, מָן, שבּת, יובֵל, עדן, גיהינום, שרפים, כרובים, לווייתן, בהמות, שטן, משיח, תופת, הר מגידו (ארמגדון). מילים אלו הגיעו גם לחלק מלשונות אפריקה המודרניות שרבים מדובריהן נוצרים.

נתמקד אפוא בכמה מהן.

המילה שבּת לציון יום המנוחה היהודי – באנגלית sabbath או sabbat, בגרמנית Sabbat, בצרפתית: sabbat, ברוסית Суббота (בתעתיק subbota),[2] בפולנית sobota, ביוונית σάββατο, באיטלקית sabbato, בספרדית sábado, בפורטוגלית sabado ועוד. ברוב הלשונות הללו זו המילה הכללית לציון היום השביעי. בלשונות שבהן משמשות מילים אחרות, כגון samedi בצרפתית ו־Samstag בגרמנית, אף הן התגלגלו מן המילה העברית: היסוד sam- לקוח מהמילה הלטינית sambatum, אחד ההֶגוונים של המילה שבּת. מילה זו מוכרת לדוברי העברית משמו של הנהר האגדי סַמְבַּטְיוֹן (גם סבטיון או סנבטיון): על פי המסופר בתלמוד היה הנהר משליך מתוכו אבנים במשך השבוע ונח בשבת.[3]

יש הטוענים כי שמות ימות השבוע בפורטוגלית הושפעו מן העברית המקראית: הימים שני–שישי נקראים במספרים סודרים, כמו בעברית: Segunda feira, Terça feira וכן הלאה.

המילים לווייתן ובהמות (כצורת יחיד) מציינות בעברית המקראית, ובעקבות התרגומים גם בספרות הנוצרית, יצורים מיתיים או בעלי חיים אדירי־ממדים.[4] בימינו משמשת ברוסית המילה Бегемот  (בתעתיק begemot) לציון 'היפופוטם'. המילה Манна (בתעתיק manna), היינו מָן, מזונם של בני ישראל במדבר, ברוסית היא 'סולת'.

בתיווך תרגומי המקרא נתקבלו גם השמות המדעיים לצמחים שנזכרים בתנ"ך דוגמת מור (Myrrha) ורותם (Retama). כמו כן שמות פרטיים בין־לאומיים רבים התגלגלו משמות מקראיים, אבל בהקשר הכללי כדאי להזכיר את מתושלח (Methuselah) שמשמש בלשון הדיבור באנגלית (וגם בעברית) במשמעות 'אדם זקן מאוד', על שום מניין שנותיו הגבוה ביותר בתנ"ך.

מן היידיש והלדינו

מגע הדוק בין יידיש לרבות מלשונות צפון אירופה הביא לקליטתן של מילים עבריות בלשונות אלו, בעיקר מהווי החיים היהודי כגון כשר, רבי, גוי, טרפה, מזל, אבל גם גנב, חוצפה, משוגע וצרות. ואולם מידת קליטתן תחומה בדרך כלל לזמנים ולמקומות מסוימים. עם זאת פה ושם אפשר למצוא גם בימינו מילים עבריות שנותרו בהן. הינה כמה דוגמאות. באנגלית: מבין (maven) ככינוי למומחה וחלה (challah) שהפכה מאכל פופולרי גם באוכלוסייה הכללית. בגרמנית: תוהו ובוהו (Tohuwabohu) במובן 'מהומה', ושמירה בביטוי Schmiere stehen, היינו 'לעמוד על המשמר'. בהולנדית, בעיקר בלשון המדוברת: חבר (Gabber), חכם (Goochem) ובעל בית (Bolleboos) ככינוי לילד נבון.[5] מן הלדינו נטמעה בספרדית המילים מלשין (malsín), גם במובן 'מכפיש'.

מן העברית הישראלית 

תרומתה של העברית הישראלית בהקשר הזה דלה למדי – בעטייה של היחלשות ההשפעות הדדיות בין לשונות בדורות האחרונים ושלטנותה של האנגלית כלשון מקשרת. כך או כך, זיקתן של מילים דוגמת קיבוץ או כנסת[6] למקורן העברי ברורה. בלשון המקצועית בתחומים אחדים אפשר למצוא מונחים הלקוחים מעברית: בגאולוגיה את מכתש (makhtesh), באומנויות הלחימה את קרב מגע (Krav Maga) ובביולוגיה את מגינים (magainins), מונח שקשור במערכת החיסונית.[7] המילה אולפן (wlpan) משמשת בוולשית במשמעות דומה, וממנה גם הפועל wlpaneiddio במובן 'למד באולפן'.

__________________________________________________
[1] אל לשונות אירופה המודרניות הגיעה המילה השמית ככל הנראה בימי הביניים בתיווך הערבית. כך אנו מכירים את cotone באיטלקית, algodón בספרדית וכמובן coton בצרפתית ו־cotton באנגלית. דומה במקצת הוא גורלה של המילה חָרוּב שמִן הערבית הגיעה ללשונות אגן הים התיכון: caroube בצרפתית ו־carruba באיטלקית, ומכאן לאנגלית – carob.
[2] סוּבּוֹטניקים (ברוסית Субботники) הוא כינויים של בני קהילה נוצרית ממקומות שונים בברית המועצות ששימרו או אימצו מנהגים יהודיים, ובעיקר שמירת שבת.
[3] בתיווך הלטינית נגזרה המילה Saturday באנגלית משמו של כוכב הלכת השישי (והשביעי בימי קדם) במערכת השמש סָטוּרְן (Saturn, ובלטינית Saturnus). ייתכן שגם שמו העברי – שבתאי (או שבתי) – ניתן לו מסיבה זו.
[4] מסורת זו נקלטה בנצרות ויש לה הדים בספרות האגדה החז"לית: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו – זכר ונקבה בראם. אף 'לויתן נחש בריח' ו'לויתן נחש עקלתון' זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו... ואף 'בהמות בהררי אלף' זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם..." (בבלי בבא בתרא עד ע"ב).
[5] לא נכללו ברשומה זו מילים עבריות רבות מן היידיש בלשון המלאכותית הידועה בשם Rotwelsch, ששימשה פושעים באירופה בעיקר במאה ה־19.
[6] כשם שדוברי עברית מכנים בשם רייכסטג (Reichstag) את מקום מושבו של בית הנבחרים בגרמניה (הבונדסטאג).
[7] לעיתים התמונה מורכבת יותר. המילה המקראית שיבולת (shiboleth) למשל אומצה בלשונות אירופה לציון אמצעי לזיהוי השתייכות לשונית של דובר (על סמך הסיפור המקראי הנודע על בני אפרים שהתקשו בהגיית המילה שיבולת), וחזרה במשמעות זו לעברית המודרנית כמונח מתחום הבלשנות.
    [post_title] => מילים עבריות בלשונות אירופה
    [post_excerpt] => במרוצת הדורות חדרו מילים עבריות לרבות מלשונות העולם, ובעיקר ללשונות אירופה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a4%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-02-06 13:03:05
    [post_modified_gmt] => 2024-02-06 11:03:05
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=50349
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 50296
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2021-04-11 14:47:49
    [post_date_gmt] => 2021-04-11 11:47:49
    [post_content] => לקריאת המאמר

מה הקשר בין פיורד וגייזר למכתש ופער? ומה העניין שמצאה הוולשית בלשוננו? במאמר קצר ומרתק מספר הכותב את סיפורן של קומץ מילים מן העברית הישראלית שפילסו דרכן ללשונות אירופה.
כידוע התקבלותו של ספר הספרים בדתן ובתרבותן של בני לשונות רבות תרמה לתחום מילונן כמה מילים עבריות, רובן מתחום התפילה (דוגמת עדן וגיהינום, אמן והללויה). במרוצת הדורות העניקו אף לשונות היהודים ללשון הדיבור של דוברי לשונות אחרות כמה מונחים מהווי החיים היהודי, ובימינו לא נפקד אפילו מקומה של העברית הישראלית.

 
    [post_title] => ישראל מייצאת מילים
    [post_excerpt] => מה הקשר בין פיורד וגייזר למכתש ופער? ומה העניין שמצאה הוולשית בלשוננו? סיפורן של קומץ מילים מן העברית הישראלית שפילסו דרכן ללשונות אירופה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%9e%d7%99%d7%99%d7%a6%d7%90%d7%aa-%d7%9e%d7%9c%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-08-27 13:33:39
    [post_modified_gmt] => 2023-08-27 10:33:39
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=50296
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 44345
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2020-09-07 14:39:11
    [post_date_gmt] => 2020-09-07 11:39:11
    [post_content] =>  1. מה (כנראה) משמעות הצירוף 'ראש השנה' בתנ"ך?

 	
היום החשוב בשנה
 	
היום הראשון בשנה, כמו בימינו
 	
החודש הראשון בשנה
 	
החודש האחרון בשנה

הרחבה: מקור הצירוף בספר יחזקאל: "בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ...", וההסבר הפשוט ביותר הוא שהכוונה ליום העשירי של החודש הראשון בשנה. לפי חז"ל "ראש השנה" כאן הוא כינוי ליום הכיפורים של שנת היובל.

 

2. מה משמעות שם החודש תִּשְׁרֵי?

 	
לשון שרייה, שתִּשְׁרֶה עלינו טובה בשנה החדשה
 	
מן האכדית 'תשריתו' – 'התחלה'
 	
ראשי תיבות: תקיעת שופר רחמי י־ה
 	
לשון תשורה – 'מתנה'

הרחבה: שמות חודשי השנה העברית המשמשים בימינו הם שמות החודשים בלוח השנה הבבלי, וגולי בבל הם שהכניסו אותם אל התרבות העברית. השורש שׁר"י במשמע התחלה מוכר גם מן הארמית, למשל בפיוט הידוע 'אקדמות': "אקדמות מלין ושריות שותא" – 'ראשית מילים ופתיחת שיח'.

 

3. איזה שם עברי וכנעני קדום של חודש תשרי מתועד בתנ"ך?

 	
יֶרַח בּוּל
 	
יֶרַח זִיו
 	
יֶרַח הָאֵתָנִים
 	
יֶרַח בֶּן יוֹמוֹ

הרחבה: הכינוי 'ירח האתנים' נזכר בספר מלכים א: "וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כׇּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי", והוא מוכר גם מכתובות פניקיות.
ירח בול הוא שמו הקדום של חודש מרחשוון, ירח זיו – של חודש אייר. וירח בן יומו? זה בכלל שם של טעם נדיר מטעמי המקרא...

 

4. איזו עונה מציינת המילה סתיו בתנ"ך?

 	
סתיו
 	
חורף
 	
אביב
 	
קיץ

הרחבה: בשיר השירים נאמר: ״כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ". בלשונות אחיות לעברית מילים קרובות ל'סתיו' משמען 'חורף', וזה גם מתאים יותר לפסוק העוסק בסוף עונת הגשמים ולא בראשיתה. נראה שרק באמצע המאה ה־19 קיבלה המילה סתיו את משמעה המוכר לנו כיום – עונת המעבר שבין הקיץ לחורף.

 

5. הציפור המזוהה עם הסתיו ועם ראשית השנה היא כמובן הנחליאלי. מי חידש את שמה?

 	
יהודה לייב גורדון
 	
חיים נחמן ביאליק
 	
אשר צבי גינצברג (אחד העם)
 	
שלום יעקב אברמוביץ' (מנדלי מוכר ספרים)

הרחבה: מנדלי מוכר ספרים חידש מילים ומונחים רבים בתחום הטבע והמדעים בחיבורו 'תולדות הטבע' – תרגום של חיבור גרמני ידוע מאת הרולד אוטמר לנץ. שמות עופות נוספים שחידש: ירגזי, עפרוני, סבכי וגִבְּתוֹן.

 

6. איזה זמן מציין הצירוף 'בפרוס השנה החדשה'?

 	
ערב השנה החדשה, לקראת תחילה השנה
 	
תחילת השנה ממש, כלומר שני הימים של ראש השנה
 	
הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים
 	
כל חודש תשרי

הרחבה: המילה פְּרוֹס מתועדת בלשון חז"ל והיא מציינת את הזמן שלפי החג. על פי ההסבר המקובל מקורה במילת יחס יוונית שפירושה 'לפני', 'לקראת', 'בכיוון', ויש הקושרים אותה דווקא למילה היוונית פרהסיה במשמעות הכרזה, ובהקשר זה – הכרזה על בוא החג (כמובן גם כן לפני החג). בספרות חז"ל עצמה היו שפירשו זאת מלשון פריסה, חיתוך – במשמעות מחצית החודש הקודמת לחג.

 

7. איזו מן המילים נרדפת בתנ"ך לשופר?

 	
יוֹבֵל
 	
עוּגָב
 	
שְׁמִינִית
 	
כל התשובות נכונות

הרחבה: המילה יוֹבֵל מציינת ביסודה אַיִל. 'קרן היובל' היא 'קרן האַיִל', ומכאן קיבלה המילה יוֹבֵל לבדה את אותה המשמעות, ככתוב: "בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר" (שמות יט, יג). יש הסוברים שגם המילה שׁוֹפָר ציינה ביסודה את הזָכר שבעיזים או בכבשים, וכי היא קרובה למילה צָפִיר ('צְפִיר עיזים') שמשמעה 'תיש'.
עוגב בתנ"ך – כלי מיתר (ויש הסבורים אבוב), שמינית – כנראה כלי בעל 8 מיתרים.

 

8. "יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה" – מה פשר הצורה יְהִי?

 	
צורת העתיד של הפועל הָוָה, הנרדף לפועל הָיָה
 	
צורת עתיד מקוצר של יִהְיֶה, המביעה משאלה ואיחול
 	
צורה מלשון המקרא (לעומת יִהְיֶה בלשון חז"ל)
 	
צורה מלשון חז"ל (לעומת יִהְיֶה בלשון המקרא)

הרחבה: יִהְיֶה היא צורת העתיד הרגילה של הפועל הָיָה. יְהִי היא צורת עתיד מקוצר (יוסיב) השייכת למערכת הזמנים של לשון המקרא. זו צורה מודלית, המביעה ציווי ("יְהִי אוֹר") או איחול, משאלה וכדומה ("יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ). בעברית בת ימינו היא מוכרת בעיקר מצירופים כבולים כגון לוּ יְהִי, וִיהִי מָה, יְהִי רָצוֹן, יְהִי זִכְרוֹ בָּרוּךְ. בלשון חז"ל רגילה הצורה יְהֵא על דרך הארמית – לרוב היא מחליפה שם את הצורה יִהְיֶה, אך היא עשויה להחליף גם את יְהִי להבעת איחול ומשאלה.

 

9. "שנה הלכה, שנה באה, אני כפיי ארימה" – מה פשר הצורה אָרִימָה?

 	
צורה משובשת שננקטה רק לצורך החרוז והמשקל
 	
צורת הנקבה של אָרִים, ומכאן שהשיר מושר מפי ילדה ולא ילד
 	
צורת עתיד מוארך של אָרִים, המשמשת לזירוז עצמי
 	
שם פעולה של הפועל הֵרִים

הרחבה: כמו צורות העתיד המקוצר, גם צורות העתיד המוארך לקוחות ממערכת הזמנים של לשון המקרא. צורות אלו משמשות בעיקר לזירוז עצמי (קוהורטטיב), לדוגמה: "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ", "אָקוּמָה וְאֵלֵכָה וְאֶקְבְּצָה אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל". צורות כמו 'ארימה' אפשר למצוא בשירים נוספים, למשל: "הבה נגילה... הבה נרננה", "הבה נרימה נס ואבוקה, יחד פה נשירה שיר החנוכה".​

 

10. "בראש השנה, בראש השנה, פרחה עננה ברקיע הסתיו" (נעמי שמר) – מה הייתה כנראה המשמעות המקורית של המילה עֲנָנָה?

 	
מילה נרדפת לענן
 	
ענן קטן
 	
גוש עננים
 	
ענני נוצה קלים

הרחבה: באיוב ג, ה נאמר: "יִגְאָלֻהוּ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, תִּשְׁכָּן עָלָיו עֲנָנָה". בלשוננו עֲנָנָה נרדפת לעָנָן, אך בספר איוב משמעה כנראה 'גוש עננים', כמו דָּגָה – קבוצת דגים.

 

11. "בראש השנה, בראש השנה, בראש מתנגנת מנגינה משונה" (עברי לידר) – באיזו משמעות שימשה בעבר המילה מַנְגִּינָה?

 	
שיר לעג
 	
נגינה
 	
קונצרט
 	
כל התשובות נכונות

הרחבה: מַנְגִּינָה יש בתנ"ך רק פעם אחת, והיא מתפרשת כשיר לעג: "שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה, אֲנִי מַנְגִּינָתָם" (איכה ג, סג). בעיתונות העברית מסוף המאה התשע־עשרה מַנְגִּינָה היא 'קונצרט', 'נגינה' ועוד, אך לבסוף התקבעה בה המשמעות לחן, מלודיה.

 

12. "כי ידוע הרי שחודש תשרי זהו חודש מאוד חגיגי" (דתיה בן־דור) – מה מקור המילה חגיגי?

 	
מילה מקראית
 	
מילה מלשון חז"ל
 	
מילה מלשון ימי הביניים שחידשו התיבונים על פי הערבית
 	
מילה מן העברית החדשה, חידוש של אליעזר בן־יהודה

הרחבה: במילון העברי הגדול של אליעזר בן־יהודה אפשר לראות ליד המילה חֲגִיגִי את הסימן המיוחד שבו הוא ציין מילים שחידש בעצמו.

 

13. המזל של חודש תשרי הוא מאזניים – מה הקשר בין המילים מֹאזְנַיִם ואָזְנַיִם?

 	
המאזניים קרויים על שום צורתם המזכירה שתי אוזניים.
 	
האוזניים קרויות על שום צורתן המזכירה מאזניים.
 	
מאזניים ואוזניים הן משורש אז"ן ושתיהן קשורות לשיווי משקל (מערכת שיווי המשקל של הגוף נמצאת באוזניים).
 	
אין קשר גיזרוני בין המילים – הכתיב מֹאזְנַיִם באל"ף עתיק, אך כנראה אינו מקורי.

הרחבה: בעברית שתי המילים נראות שייכות לאותו השורש, אך מן הערבית והארמית עולה שמדובר בשורשים שונים. בערבית אֹזֶן היא אֻדְ'ן (أُذْن) ובארמית אֻדְנָא, ואילו המקבילה הערבית של מֹאזְנַיִם היא מִיזַאן (مِيزَان) בז' רגילה, וכך גם בארמית: מוֹזְנָוָן, מוֹזְנַיָּא. מכאן שהאות ז באוזן והאות ז במאזניים לא הגיעו מאותו מקור. ההשוואה לערבית ולארמית מלמדת גם כי השורש המקורי של 'מאזניים' היה וז"ן – שורש שעניינו שקילה המשמש בערבית גם בימינו. אלא שכבר בתקופה קדומה קשרו הדוברים את המאזניים לאוזניים, ועל כן החלו לכתוב את המילה בא' במקום בו'. 

 

14. מהי דִּבְשִׁית?

 	
כלי לדבש
 	
סוכריית דבש
 	
עוגת דבש קטנה
 	
דַּבֶּשֶׁת של בֶּכֶר (גמל צעיר)

הרחבה: את המילה דִּבְשִׁית חידשה האקדמיה ללשון העברית בשנת תשע"א (2011), ואיתה חודשה המילה דִּבְשׁוֹן – מקלון להוצאת דבש בעל ראש מעוגל ומחורץ.

 

15. לקישוט שולחן החג אפשר להשתמש בראנר. מהי החלופה העברית של ראנר?

 	
רַצְרַץ
 	
מַפֹּנֶת
 	
שְׁבִילָה
 	
מַצָּעִית

הרחבה: שבילה היא מפה ארוכה וצרה, כעין שביל, ששמים על המפה הגדולה לאורך השולחן. המילה כלולה ברשימת המונחים "תבשילים וכלי בישול" שפרסם ועד הלשון בשנת תרע"ג (1913), ועל פי עדותו של אליעזר בן־יהודה היא נהגה בלשון הדיבור בתקופתו.

 

16. מה נוכל להגיש לשולחן במָגֵס?

 	
יין
 	
מרק
 	
גרגרי רימון
 	
מיני תרגימה

הרחבה: מגס הוא קערה עמוקה להגשת מרק לשולחן. המילה נשאלה ללשוננו בתקופת חז"ל מן היוונית (magis = קערה). המילה מגס נקבעה במילון למונחי המטבח של ועד הלשון משנת תרצ"ח, ובגרסה 'מָגוֹס' ברשימה "תבשילים וכלי בישול" משנת תרע"ג (1913).

 

17. מה נוכל לאחל לקבוצת נשים?

 	
לְשָׁנָה טוֹבָה תִּכָּתְבוּ וְתֵחָתֵמוּ
 	
לְשָׁנָה טוֹבָה תִּכָּתֵבְנָה ותֵחָתֵמְנָה
 	
לְשָׁנָה טוֹבָה תִּכָּתַבְנָה ותֵחָתַמְנָה
 	
כל התשובות נכונות

הרחבה: הצורות המיוחדות לנקבה רבות בסיומת ־נָה היו סדירות בלשון המקרא הקלסית (בתורה ובנביאים), אך כבר בספרי המקרא המאוחרים יש עדויות לשימוש בצורת הזכר גם לנשים, כגון במגילת אסתר: "וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן", וכך רגיל בלשון חכמים. לכן אפשר לומר גם לנשים "תִּכָּתְבוּ וְתֵחָתֵמוּ" (תֵּחָתֵמוּ צורת הפסק של תֵּחָתְמוּ להוספת חגיגיות). אשר לצורות כגון תִּכָּתֵבְנָה, תֵּחָתֵמְנָה בצירי לעומת תִּכָּתַבְנָה, תֵּחָתַמְנָה בפתח – לפי קביעת האקדמיה שתי האפשרויות תקניות.

 

18. שנה טובה ומתוקה! מה מיוחד בניקוד הצורה מְתוּקָה?

 	
שיש בה שווא ולא צירי
 	
שיש בה קמץ לא פתח
 	
שיש בה שורוק ולא קיבוץ ודגש
 	
שאין בה דגש קל אחרי השווא

הרחבה: על פי רוב תנועת o המשתנה בנטיות לתנועת u  מעידה על חולם חסר בצורה היסודית ועל קיבוץ ואחריו דגש בנטיות, למשל: דֹּב דֻּבָּה, חֹק חֻקִּים, כָּחֹל כְּחֻלָּה, עָמֹק עֲמֻקִּים ועוד רבים. לעומת זאת במילה מָתוֹק יש חולם מלא ובנטייה יש שורוק: מְתוּקָה, מְתוּקִים, מְתוּקוֹת. כך גם בנטיות המילים מָגוֹר ומָנוֹס (שלושתן מן המקרא).
    [post_title] => חידון לראש השנה – הפתרונות המלאים
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%97%d7%99%d7%93%d7%95%d7%9f-%d7%9c%d7%a8%d7%90%d7%a9-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%a4%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%90%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-09-21 11:48:29
    [post_modified_gmt] => 2020-09-21 08:48:29
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=44345
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 878
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-03-25 13:06:20
    [post_date_gmt] => 2010-03-25 11:06:20
    [post_content] => 
במערכת השם העברית רוב צורות הרבים הן בעלות אחד משני צורני הריבוי – סיומת ־ִים וסיומת ־וֹת. הבחירה בין שתי הסיומות קשורה בתודעתנו בראש ובראשונה למין הדקדוקי של השם: סיומת ־ִים לשמות ממין זכר וסיומת ־וֹת לשמות ממין נקבה. ואכן, בשמות התואר אנו מוצאים היערכות סדירה וקבועה: זכר רבים – טובים, קשים, ירוקים; נקבה רבות – טובות, קשות, ירוקות. היערכות זו קיימת גם בצורות הבינוני: שומרים, נכנסים, מתעמלים לעומת שומרות, נכנסות, מתעמלות. כך גם במקצת השמות המציינים בעלי מין ביולוגי: ילדים / ילדות, בנים / בנות. אך בכלל שמות העצם לא תמיד הדבר כך: יש ששמות ממין זכר מרובים בסיומת ־וֹת – כגון אָבוֹת, אֲרָיוֹת, מְקוֹמוֹת, ויש ששמות ממין נקבה מרובים בסיומת ־ִים – כגון נָשִׁים, בֵּיצִים, אֲבָנִים, גֶּחָלִים (רבים של גַּחֶלֶת).
מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. בשמות רבים יש אפוא אי־התאמה בין המין הדקדוקי של השם לצורן הרבים המצופה (־ִים לזכר ו־וֹת לנקבה). ואולם בשמות רבים אחרים, בייחוד אלה שנוצרו בעברית החדשה, סיומת הרבים המתווספת לשם נקבעת בפשטות על פי המין הדקדוקי.

סיומת ־וֹת בשמות ממין זכר
לְשמות רבים ממין זכר שתנועתם האחרונה o מצטרפת הסיומת ־וֹת שגם היא בעלת אותה התנועה. כך בשמות רבים מקבוצות המילים האלה:


 	
שמות על משקל אוֹר – אוֹרוֹת, בּוֹרוֹת, חוֹלוֹת, סוֹדוֹת, קוֹלוֹת ועוד (אבל חוֹפִים, נוֹפִים, קוֹצִים ועוד).
 	
שמות על משקל מָקוֹם – מְקוֹמוֹת, מְזוֹנוֹת, מְחוֹזוֹת, מְלוֹנוֹת ועוד (אבל מְרוֹמִים, מְטוֹסִים ועוד).
 	
שמות בסיומת ־וֹן, בייחוד במשקלים פִּעָלוֹן, פִּעְלוֹן – למשל: זִכְרוֹנוֹת, עֶפְרוֹנוֹת, יִתְרוֹנוֹת, רְצוֹנוֹת, אֲרוֹנוֹת (אבל בִּטְאוֹנִים, בִּרְיוֹנִים, עֶגְלוֹנִים ועוד). מילים זרות בעלות תבנית דומה שחדרו ללשוננו בתקופת חז"ל נוטות אף הן לסיומת ־וֹת, למשל לִגְיוֹנוֹת (לצד לגיונים או לגיונין), קִיטוֹנוֹת.
 	
שמות במשקל פָּעוֹל (בקמץ מתקיים) – למשל: לָקוֹחוֹת, פָּעוֹטוֹת, (דיני) מָמוֹנוֹת (אך בכמה שמות נוהגת הסיומת ־ִִִים וראו להלן בסעיף "הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים").

סיומת ־וֹת שכיחה למדי גם בקבוצות האלה:

 	
שמות בני הברה אחת – למשל: נֵרוֹת, שֵׁמוֹת, גַּגּוֹת, קִירוֹת, זוּגוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון עֵצִים, שִׁירִים, טוּרִים).
 	
שמות בתחילית מ' – למשל: מוֹסָדוֹת, מִזְבְּחוֹת, מַזְלְגוֹת (במקרא מִזְלָגוֹת), מַטְבְּעוֹת, מַפְתְּחוֹת, מִקְצוֹעוֹת, מַשָּׂאוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון מִגְרָשִׁים, מִשְׁטָחִים, מַרְתְּפִים, מַלְבְּנִים).
 	
שמות במשקל פְּעָל – למשל: נְיָרוֹת, קְנָסוֹת, קְרָבוֹת, חֲשָׁדוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון פְּגָמִים, שְׁבָבִים).
 	
שמות במשקל פּוֹעָל – למשל: אוֹצָרוֹת, גּוֹרָלוֹת, שׁוֹפָרוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון כּוֹכָבִים, תּוֹתָחִים).

סיומת ־ִים בשמות ממין נקבה
בשמות שמינם הדקדוקי נקבה באה סיומת הרבים ־ִים בעיקר בשמות של צמחים ובעלי חיים. למשל: חִטִּים, שִׁבּוֹלִים, שְׁעוּעִים (רבים של שְׁעוּעִית), שִׁקְמִים, תְּאֵנִים; דְּבוֹרִים, יוֹנִים, כִּנִּים, נְמָלִים, תּוֹלָעִים.
הערה: איש הלשון אהרן בן־אור כתב: "על סמך חיטים, שעורים, פשתים וכו' ביקשו להקפיד (בספרות החקלאית) על בננים במקום בננות, אך נסיון זה נכשל, ובדין, כי אין הכלל שלעיל בגדר חוק ולא יעבור, ביחוד – לא לגבי שמות זרים" (לשון וסגנון, עמ' 72). ואומנם בשנת תר"ץ (1930) יצא לאור בהוצאת 'השדה' ספר בשם "גדול הבננים בארץ־ישראל".

שמות הנוטים בשתי הסיומות
אף שלרוב השמות יש צורת רבים מקובלת אחת, קבוצת שמות לא מבוטלת נוטה בשתי הסיומות. חלק מן הריבויים הכפולים האלה קשור להבדל שבין לשון המקרא ללשון חז"ל: שכיחותה של סיומת הרבים ־וֹת גבוהה למדי בלשון חז"ל, ושמות שבמקרא מתועדים בסיומת ־ִים מופיעים לעיתים בספרות חז"ל בסיומת ־וֹת. כך למשל נמצא במקרא פַּרְדֵּסִים ומְשָׁלִים ובספרות חז"ל גם פַּרְדֵּסוֹת ומְשָׁלוֹת.
הערה: להבדל זה שבין רובדי הלשון היו מודעים חכמי התלמוד. במשנה נאמר "חמש רחלות גוזזות" (חולין יא, ב). רבי יוחנן שמע את רב אסי שונה לבנו "חמש רחלים גוזזות" והעיר לו שיש לִשנות רחלות. רב אסי הסביר ששנה על פי צורת הרבים במקרא, ועל כך השיב רבי יוחנן: "לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן" (בבלי חולין קלז ע"ב; על היחס בין רחלים לרחלות בספרות חז"ל ראו ברשימת המקורות: אפשטיין; שרביט, עמ' 365–367).
בפיוט ובשירת ימי הביניים ננקטו לעיתים צורות רבים חריגות לצורך החרוז. למשל: תְּהוֹמִים (במקום תְּהוֹמוֹת) בחריזה לעֲצוּמִים; מִבְצָרוֹת (במקום מִבְצָרִים) בחריזה לצָרוֹת ועֲצָרוֹת; מְרוֹמוֹת (במקום מְרוֹמִים) בחריזה לנְשָׁמוֹת, נְעִימוֹת.
גם בלשון ימינו יש שמות הנוטים בשתי הסיומות: אַגָּנִים/אַגָּנוֹת; בְּכוֹרִים/בְּכוֹרוֹת; גַּבִּים/ גַּבּוֹת; דְּבֵלִים/דְּבֵלוֹת; הֵיכָלִים/הֵיכָלוֹת; חֻרְבָּנִים/חֻרְבָּנוֹת; חֲרָמִים/חֲרָמוֹת; יוֹבְלִים/יוֹבְלוֹת; מוֹעֲדִים/מוֹעֲדוֹת; מַחֲסִים/מַחֲסוֹת; מַעֲקִים/מַעֲקוֹת; מִדְרוֹנִים/מִדְרוֹנוֹת; מִשְׁקָלִים/מִשְׁקָלוֹת; נִימִים/נִימוֹת (רבים של נִימָה); פְּלָאִים/פְּלָאוֹת; שְׁלוֹמִים/שְׁלוֹמוֹת; שִׁרְיוֹנִים/שִׁרְיוֹנוֹת; תַּעֲנוּגִים/תַּעֲנוּגוֹת. 

צורות רבים שנעלמו מלשוננו
שמות שונים המתועדים בספרות העברית לדורותיה בשתי סיומות הרבים נוהגים בלשון ימינו בדרך ריבוי אחת בלבד. למשל: בִּנְיָנִים ולא בִּנְיָנוֹת, גּוֹזָלִים ולא גּוֹזָלוֹת, פִּזְמוֹנִים ולא פִּזְמוֹנוֹת, מְשׁוֹטִים ולא מְשׁוֹטוֹת; כִּנּוֹרוֹת ולא כִּנּוֹרִים, נְהָרוֹת ולא נְהָרִים, מַחֲנוֹת ולא מַחֲנִים, מְעוֹנוֹת ולא מְעוֹנִים.
ויש שמות שנתחדשה בהם צורת רבים שלא כבמקורות: בימינו נוהגות צורות הרבים גְּבִינוֹת ורְפָתוֹת, ואילו במקורות מתועדות הצורות גְּבִינִים ורְפָתִים. בימינו צורת הרבים של סִיר היא סִירִים, ואילו במקורות – סִירוֹת (להרחבה).
לעיתים הסיומת שנדחקה משתמרת בניבים ובצירופי לשון שירשנו מן המקורות. למשל: לאלוהים פִּתְרוֹנִים; בית קְבָרוֹת (להרחבה); טִפִּין־טִפִּין, מהלך בין הטִפִּין (לצד 'מהלך בין הטיפות') לקבוע מַסְמְרוֹת (להרחבה); מַאֲכָלוֹת אסורים; בתי מִקְדָשׁוֹת; דברי רִיבוֹת (ולא ריבים); כְּלָלוֹת וּפְרָטוֹת (לצד 'כללים ופרטים'); בעשרה מַאֲמָרוֹת נברא העולם (ולא מאמרים).
בצירופים 'שיתוק מוחין', 'פְּגוּעַ מוחין' שנוצרו בעברית החדשה ננקטה צורת הרבים המיוחדת על פי 'קטנות מוֹחִין' מתורת הקבלה של ימי הביניים. מכאן גם 'סיעור מוחין' המשמש לעיתים במקום 'סיעור מוחות'.
בכמה מקרים נדחקה צורת הרבים שבסיומת ־וֹת בגלל זהותה לצורת רבים של מילה אחרת בעלת סיומת נקבה. למשל:


 	
מִדְרָשׁוֹת – כיום רבים של מִדְרָשָׁה; במקורות רבים של מִדְרָשׁ, כגון 'בתי מדרשות'.
 	
מוֹשָׁבוֹת – כיום רבים של מוֹשָׁבָה; במקורות רבים של מוֹשָׁב בעיקר בנטייה, כגון "בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" (שמות יב, כ).
 	
מַסְרְקוֹת – כיום בעיקר רבים של מַסְרֵקָה (אביזר לקישוט השיער); במקורות רבים של מַסְרֵק, כגון 'מסרקות ברזל'.

בידולי משמעות
בכמה שמות נוצר בידול משמעות בין שתי צורות הרבים. למשל:


 	
גְּבוּל: צורת הרבים הרגילה היא גבולות, ואילו הצורה גְּבוּלִים משמשת רק בהקשר ההלכתי לציון שטחי ארץ ישראל שמחוץ לירושלים.
 	
גָּלִיל: במשמעות צורה הנדסית – גְּלִילִים, במשמעות חבל ארץ בעיקר גְּלִילוֹת.
 	
חָצֵר: צורת הרבים הרגילה היא חֲצֵרוֹת, ואילו הצורה חֲצֵרִים היא מונח משפטי לציון שטח אדמה עם כל מה שעליו.
 	
מַסָּע: צורת הרבים הרגילה – מַסָּעוֹת, ואילו הצורה מַסָּעִים התייחדה לתחום השחמט (להרחבה).
 	
מַעֲמָד: במשמעות בסיס – מַעֲמָדִים, במשמעות המושאלת של דרגה ושכבה חברתית בעיקר מַעֲמָדוֹת.
 	
מִפְעָל: צורת הרבים הרגילה היא מִפְעָלִים, ואילו הצורה מִפְעָלוֹת משמשת שם פעולה בלשון הגבוהה ("מפעלותיו החשובים"). לאחרונה יש המשתמשים בצורה מִפְעָלוֹת לציון מיזמי צדקה של ארגונים.
 	
עֲדָשָׁה: הצמח – עֲדָשִׁים, במשמעות המושאלת בתחום האופטיקה – עֲדָשׁוֹת (להרחבה).
 	
עוֹלָם: במשמעות מקום – עוֹלָמוֹת, במשמעות זמן – עוֹלָמִים (להרחבה).
 	
תְּהִלָּה: צורת הרבים הרגילה היא תְּהִלּוֹת, אך שם הספר המקראי הוא תְּהִלִּים.

נסמך־רבים לעומת נפרד־רבים
בשמות שריבוים בסיומת ־וֹת יש שלצד צורת הנסמך המתבקשת משמשת צורת נסמך בסיומת ־יֵ (הקשורה כמובן לסיומת הרבים ־ִים), לעיתים במשלב גבוה יותר. למשל: אוּלַמֵּי אירועים, אִילָנֵי סרק, דַּלְתֵי האולם, מַסְּעֵי הצלב (להרחבה), מעייני הישועה, במַעַגְלוֹת השנה, רִגְשֵׁי אשמה, שִׁטְרֵי חוב, עַרְבֵי־נחל (בתנ"ך ערבים גם בנפרד, כגון "עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ"; תהלים קלז, ב).
בצירופי סמיכות דוגמת דּוֹרֵי דּוֹרוֹת, סוֹדֵי סוֹדוֹת, קוֹלֵי קוֹלוֹת הועדפה צורת הנסמך בסיומת ־ֵי (ולא בסיומת ־וֹת כגון "דורות דורות") כדי להדגיש את מבנה הסמיכות.
על שמות שריבוים בסיומת ־ִים ובנסמך יש שימוש בסיומת ־וֹת ראו כאן.
צורת רבים המשותפת לשני שמות
כמה צורות רבים בסיומת ־וֹת משותפות לשני שמות שאחד מהם הוא בעל סיומת נקבה. למשל: בְּכוֹרוֹת (רבים של בְּכוֹר ושל בְּכוֹרָה); חוֹבוֹת (חוֹב / חוֹבָה); חוֹתָמוֹת (חוֹתָם / חוֹתֶמֶת); לָקוֹחוֹת (לָקוֹחַ / לָקוֹחָה); מְבוֹאוֹת (מָבוֹא / מְבוֹאָה); מַעֲלוֹת (מַעֲלֶה / מַעֲלָה); מַרְאוֹת (מַרְאֶה / מַרְאָה); מִשְׁמָרוֹת (מִשְׁמָר / מִשְׁמֶרֶת); פָּעוֹטוֹת (פָּעוֹט / פָּעוֹטָה); תִּינוֹקוֹת (תִּינוֹק / תִּינֹקֶת).
הערות
א. במילון למונחי תכנון מרחבי של ועד הלשון משנת תש"ד (1944) ראו עורכי המילון לקבוע למילה מַעֲלֶה את צורת הרבים מַעֲלִים.
ב. בלשון הדיבור נוצרה הצורה תּוֹרוֹת כריבוי של תּוֹר במשחקים וכדומה, אף שצורה זו היא גם ריבוי של המילה תּוֹרָה (להרחבה).

סיומת הרבים בהלחמים
שמות שנוצרו בדרך ההלחם, דוגמת רַמְזוֹר ורַמְקוֹל, נוטים בסיומת הרבים על פי מינם הדקדוקי גם כאשר סיומת הרבים הרגילה של הרכיב האחרון שונה. למשל: רַמְזוֹרִים, מִגְדַּלּוֹרִים, תַּקְלִיטוֹרִים (לעומת אוֹרוֹת); רַמְקוֹלִים, רְשַׁמְקוֹלִים, פַּסְקוֹלִים (לעומת קוֹלוֹת).
ראו גם מדרחוב ברבים.

הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים
במילוני ועד הלשון ובמילוני האקדמיה בראשית ימיה אפשר למצוא הנחיות לא מעטות לצורת הרבים המועדפת של שמות, למשל: אַרְנָק–אַרְנָקִים, מִכְשׁוֹל–מִכְשׁוֹלִים, זְרוֹעַ–זְרוֹעוֹת. הנחיות אלו מעידות על חוסר הסדירות שהיה באותם הימים בריבוין של מילים אלו ועל כך שאנשי הלשון ראו לנכון לקבע צורת רבים אחת. במילונים חדשים יותר מספרן של ההנחיות בדבר צורת הרבים קטן בהרבה, ורובן קשורות לשאלות דקדוקיות (כגון שווא לעומת קמץ מתקיים) ולא לבחירה בין שתי סיומות הרבים.
במשקל פָּעוֹל הקפידו מילוני האקדמיה לציין את צורת הרבים בסיומת ־וֹת (ובקמץ מתקיים): גָּשׁוֹשוֹת, סָמוֹכוֹת, פָּגוֹשוֹת, פָּעוֹטוֹת, פָּשׁוֹשׁוֹת, תָּמוֹכוֹת ועוד. כך גם עלה מנוסח הכלל של נטיית משקל פָּעוֹל בכללי הקמץ בהחלטות האקדמיה בנטיית השם. בשנת תשע"ו (2016) החליטה האקדמיה להתיר את צורת הרבים בסיומת ־ִים בכמה שמות במשקל זה על פי הנוהג בציבור: פָּגוֹשִׁים, פָּשׁוֹשִׁים, פָּמוֹטִים (לצד פָּמוֹטוֹת). ראו את נוסח ההחלטה כאן.
ככלל בהחלטות האקדמיה בדקדוק מעטות ההכרעות בדבר סיומת הרבים המועדפת. מן ההחלטות המעטות האלה נזכיר אחת:


 	

 	
צורת הרבים של תִּינוֹק – שם העצם תִּינוֹק מוכר בלשוננו למן ספרות חז"ל. צורת הרבים שלו היא תִּינוֹקוֹת, כגון בצירוף 'תינוקות של בית רבן' (שם זה מצטרף לשמות שבסופם תנועת o ונוטים בסיומת ־וֹת). בלשון ימינו יש המבחינים בין תִּינוֹקִים (זכרים) לתִינוֹקוֹת (נקבות), אך האקדמיה לא סמכה ידה על שימוש זה וקבעה במפורש כי צורת הרבים היא תִּינוֹקוֹת (להחלטה).

    [post_title] => סיומת הרבים – בין קביעוּת להתרוצצוּת
    [post_excerpt] => מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9d%d6%b4%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%95%d6%b9%d7%aa-%d7%91%d7%96%d7%9b%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-08-04 18:35:14
    [post_modified_gmt] => 2023-08-04 15:35:14
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=878
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 6406
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2014-09-16 15:00:51
    [post_date_gmt] => 2014-09-16 12:00:51
    [post_content] => 
ראש השנה
המועד שראש השנה חל בו מצוין בתורה במילים: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" (ויקרא כג, כד; במדבר כט, א). ככל הנראה נהגו בתקופת המקרא שתי מערכות של לוח שנה: שנה שתחילתה באביב – בחודש ניסן, ושנה שתחילתה בסתיו – בחודש תשרי. לימים נעשתה המערכת השנייה עיקר בלוח השנה העברי. הצירוף ראש השנה בא במקרא פעם אחת בלבד: "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ" (יחזקאל מ, א); משמעותו המדויקת כאן אינה ברורה, אך נראה שהכוונה לחודש הראשון בשנה (תשרי או ניסן). בלשון חכמים מציין הצירוף ראש השנה את היום הראשון בשנה: "ארבעה ראשי שנים הן: באחד בניסן ראש שנה למלכים ולרגלים, באחד באלול ראש שנה למעשר בהמה... באחד בתשרי ראש שנה לשנים ולשמיטים וליובלות..." (משנה ראש השנה א, א). בדרך כלל נתייחד בלשון חכמים הצירוף ראש השנה לציון המועד שחל בראש חודש תשרי, וכך מקובל גם בלשון ימינו.


תרועה ותקיעה
בתורה נקרא ראש השנה יוֹם תְּרוּעָה (במדבר כט, א) וזִכְרוֹן תְּרוּעָה (ויקרא כג, כד). שני הפעלים תָּקַע והֵרִיעַ משמשים לציון השמעת קול בשופר או בחצוצרה. על פי הכתוב בבמדבר פרק י היה הבדל בין קול התקיעה לקול התרועה: "וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה... וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ". התרועה שימשה אפוא להודעה על נסיעת המחנות ואילו התקיעה להקהלה. לפי הכתוב שם, להבחנה בין תרועה לתקיעה תפקיד נוסף: התרועה שימשה להודעה על יציאה למלחמה, ואילו התקיעה לציון שמחה: "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת".

גם מן המשנה מובן שקולות התקיעה והתרועה שונים הם: "שיעור תקיעה כשלוש תרועות, שיעור תרועה כשלוש יבבות" (משנה ראש השנה ד, ט). מן התלמוד עולה שהייתה הסכמה שהתקיעה היא קול רצוף, ואילו בנוגע לקול התרועה נחלקו אם הוא גניחה או יללה (ראו בבלי ראש השנה דף לד). לכן נוהגים על פי כל האפשרויות: גניחה = "שברים"; יללה = "תרועה"; גניחה ויללה = "שברים תרועה".
שופר
יש הסוברים שהמילה שׁוֹפָר מציינת ביסודה את הזָכר שבעיזים או בכבשים, כפי שאפשר ללמוד ממשמען של מילים קרובות בשפות שמיות אחרות. ייתכן שמילה זו קשורה למילה צָפִיר (צְפִיר עיזים) שפירושה תַּיִשׁ. ממשמעות זו של המילה שׁוֹפָר התפתחה כנראה ההוראה המוכרת לנו: קרן האַיִל. גם המילה יוֹבֵל מציינת ביסודה אַיִל, אך לצד הצירוף 'קרן היובל', שפירושו קרן האַיִל, משמשת במקרא באותה הוראה המילה יוֹבֵל לבדה.
שירבו זכויותינו כרימון
בעת אכילת רימון בסעודת ראש השנה נוהגים לומר "יהי רצון שירבו זכויותינו כרימון". בספרות חז"ל משמשים בהקשר דומה לשונות של מלאוּת ורֶצף: "כפלח הרמון רקתך – מאי רקתך? אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון" (בבלי ברכות ט ע"א), "...ריקנין שבכם רצופין מצוות ומעשים טובים כרימון הזה" (שיר השירים רבה ד, ד).
גרגר הרימון קרוי בלשון חכמים פֶּרֶד (בכמה כתבי יד של המשנה הניקוד הוא פְּרָד) או פְּרִידָה. להוצאת הגרגרים והפרדתם משמשים הפעלים פָּרַט, פָּרַד (בבניין קל), פֵּרֵד (בבניין פיעל): "פּוֹרֵט ברימון" (משנה מעשרות ג, ט); "הרימון שפְּרָדוֹ" (משנה עוקצין ב, ו – בנוסח אחר שפֵּרְדוֹ); "מְפָרְדִין רימונים לעשותן פרד" (תוספתא שביעית ו, כט).
 שנה טובה
כרטיסי ברכה לראש השנה מכונים בציבור "שנות טובות" לעומת הריבוי שנים טובות במשמעות הרגילה. בלשון התקנית ראוי לומר גלויות שנה טובה או כרטיסי שנה טובה, אך כיום מקובל יותר לשלוח מִסְרֵי שנה טובה בדואר האלקטרוני ואפילו מִסְרוֹנֵי שנה טובה בטלפון הנייד.


    [post_title] => שנה עברית טובה
    [post_excerpt] => הצירוף ראש השנה בא במקרא פעם אחת בלבד: "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ" (יחזקאל מ, א); משמעותו המדויקת כאן אינה ברורה, אך נראה שהכוונה לחודש הראשון בשנה (תשרי או ניסן). בדרך כלל נתייחד בלשון חכמים הצירוף ראש השנה לציון המועד שחל בראש חודש תשרי, וכך מקובל גם בלשון ימינו.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%98%d7%95%d7%91%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-09-02 13:09:53
    [post_modified_gmt] => 2021-09-02 10:09:53
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=6406
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)