הדף בטעינה

יָשַׁב

במילון

 (ללא ניקוד: יושב)
בנייןקל
שורשישׁב
נטייהיוֹשֶׁבֶת לכל הנטיות
נטיית הפועליָשַׁב, יֵשֵׁב, לָשֶׁבֶת (בלשון המשנה: לֵישֵב) לכל הנטיות

הגדרה

  • נמצא בתנוחת ישיבה כשעכוזו על מושב או על הרצפה וכדומה
  • מתיישב, עובר לתנוחת ישיבה
  • גָּר
  • (על רעיון, על תוכנית) מהרהר, מתעמק
  • [בצורת הווה] תוֹשָב

צירופים

לכל הצירופים
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור של ילד עם פלסטר על הפה והכיתוב: מה רצית לומר או לאמר?

לומר ולאמור

WP_Post Object
(
    [ID] => 147
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-11-16 11:22:09
    [post_date_gmt] => 2011-11-16 09:22:09
    [post_content] => לשם הפועל של אָמַר שתי צורות – האחת מן המקרא והאחרת מלשון חכמים. במקרא משמשת הצורה לֵאמֹר (באל"ף נחה), והיא רווחת מאוד כפתיחה של דיבור ישיר, בדומה לסימן הפיסוק נקודתיים, כגון בנוסחה הנפוצה בתורה "וידבר ה' אל משה לֵאמֹר". בימינו צורה זו של שם הפועל אינה רגילה, אך יש הנוקטים אותה בלשון הגבוהה, ובעיקר בלשון המשפטית, כגון "בסעיף 4 לחוק נקבע לאמור..." (שימוש זה דומה לשימוש במקרא). על פי כללי הכתיב חסר הניקוד צורה זו של שם הפועל נכתבת כך: לאמור, כלומר בווי"ו לציון החולם.

צורת שם הפועל הרגילה בעברית החדשה היא הצורה לוֹמַר שירשנו מלשון חכמים. צורה זו נוצרה בהיקש לצורת העתיד יֹאמַר. תופעה זו מוכרת בצורות שם פועל נוספות בלשון חכמים: לֵילֵךְ (לפי צורת העתיד יֵלֵךְ), לֵישֵׁב (בסוכה, לפי יֵשֵׁב), לִטַּע (לפי יִטַּע), לִקַּח ולִתֵּן (לפי יִקַּח ויִתֵּן). בלשוננו היום משמשות בדרך כלל צורות שם הפועל שירשנו מן התנ"ך: לָלֶכֶת, לִנְטֹעַ וגם לָטַעַת, לָקַחַת, לָתֵת וכדומה. אך במקרה זה גברה דווקא הצורה לוֹמַר בשל שכיחותה הרבה בספרות חז"ל ובספרות הרבנית, ואולי גם בגלל הנגזרת הנפוצה שלה כְּלוֹמַר (= 'כמו לומר').

שלא כצורת העתיד יֹאמַר, הצורה לוֹמַר נכתבת בווי"ו ולא באל"ף. אמנם בכתבי היד של ספרות חז"ל מצויים פה ושם גם הכתיבים 'לאמר' ו'לאומר', ואולם הכתיב הרגיל מאז ועד היום הוא לוֹמַר בווי"ו, כתיב המשקף את ההגייה. כבר בתנ"ך מצאנו כתיבים של פעלים שפ' הפועל שלהם אל"ף בהשמטת אות זו: וַתֹּפֵהוּ (=וַתֹּאפֵהוּ, שמואל א כח, כד), תֹּמְרוּ (=תֹּאמְרוּ, שמואל ב יט, יד), וַתֹּחֶז (=וַתֹּאחֶז, שמואל ב כ, ט), ואף כתיב בווי"ו: יוֹכְלוּ (=יֹאכְלוּ, יחזקאל מב, ה). בכתבי יד של לשון חכמים יש עוד צורת שם פועל על דרך לומר: לוֹכַל או לֹאכל (לפי יֹאכַל), אך היא אינה מקובלת כיום.

מכל האמור עולה שהכתיב "לאמר" (ללא ניקוד) אינו תקני, שכן אין הוא מתאים לא לצורה מלשון חז"ל לומר, הנכתבת בווי"ו ולא באל"ף, ולא לצורה המקראית לֵאמֹר, הנכתבת בכתיב חסר ניקוד בווי"ו: לאמור.
    [post_title] => לומר ולאמור
    [post_excerpt] => הכתיב "לאמר" (ללא ניקוד) אינו תקני, שכן אין הוא מתאים לא לצורה מלשון חז"ל לומר, הנכתבת בווי"ו ולא באל"ף, ולא לצורה המקראית לֵאמֹר, הנכתבת בכתיב חסר ניקוד בווי"ו: לאמור.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%a8-%d7%95%d7%9c%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-06-20 15:16:54
    [post_modified_gmt] => 2022-06-20 12:16:54
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=147
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

הכתיב "לאמר" (ללא ניקוד) אינו תקני, שכן אין הוא מתאים לא לצורה מלשון חז"ל לומר, הנכתבת בווי"ו ולא באל"ף, ולא לצורה המקראית לֵאמֹר, הנכתבת בכתיב חסר ניקוד בווי"ו: לאמור.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור של שתי בחורות ליד שולחן עם מחשב האחת צוהלת והשנייה זועפת והכיתוב: מקנאה או מקנאת?

קוֹרֵאת וקוֹרְאָה – צורת הבינונית בפועלי ל"א

WP_Post Object
(
    [ID] => 897
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-03-24 13:26:23
    [post_date_gmt] => 2010-03-24 11:26:23
    [post_content] => סיומת הנקבה של צורות הבינוני (ההווה) יכולה להיות ־ת או ־ָה, אלא שלרוב בכל בניין מבנייני הפועל נעשתה סיומת אחת לסיומת השגורה, ואילו הסיומת האחרת או שאינה משמשת כלל או שמוצאים אותה רק בלשון ספרותית או בצירופים כבולים.

ברוב הבניינים הסיומת השגורה היא ־ת, ואילו בבניין הפעיל שגורה הסיומת ־ָה. כך למשל בבניין קל רגילים לומר 'יושבת', 'עומדת' אבל בספרות מוצאים 'יושבה', 'עומדה' כבשיריו של ביאליק: "הִיא יוֹשְׁבָה לַחַלּוֹן וְשׂוֹרְקָה שְׂעָרָהּ", "לֹא בָהָר וְלֹא בַבִּקְעָה שִׁטָּה עוֹמְדָה שָׁם עַתִּיקָה". לעומת זאת בבניין הפעיל אומרים 'מרגישה', אבל בספרות ההלכה יש 'מַרגשת'; בדרך כלל אומרים 'משיגה' אבל 'אין ידו מַשגת'.

הוא הדין לצורות בינונית משורשים המסתיימים באל"ף (להבדיל משורשים שיו"ד בסופם): בהפעיל – 'מקריאה', 'ממציאה', ובשאר הבניינים סיומת ־ת: 'קוראת', 'מדכאת', 'ממולאת', 'מומצאת', 'מתבטאת'. אבל כפי שמותר לומר 'יושבה' במקום 'יושבת', מותר לומר 'קוֹרְאָה' במקום 'קוֹרֵאת' (בבניין קל), 'מְמַלְּאָה' במקום 'מְמַלֵּאת', 'מְקַנְּאָה' במקום 'מְקַנֵּאת' (בבניין פיעל) ושאר הצורות כיוצא בהן.

אבל מדוע נשמעות דווקא בפעלים משורשים המסתיימים באל"ף צורות נקבה בה"א במקום בתי"ו? מדוע למשל ייכתב וייאמר מקנאה או מתרפאה אך לא 'מבקְשה' במקום 'מבקשת' או 'מתקלְחה' במקום 'מתקלחת'? זאת ועוד, צורות כמו מְקַנְּאָה או מִתְפַּלְְּאָה אומנם אפשריות אבל אינן קלות לביצוע שהרי את האל"ף, הבאה במקרים האלה אחרי שווא, ראוי להגות.

האמת היא שהאומרים מקנאה או מתפלאה הוגים מן הסתם משהו מעין מְקַנָּאה, מִתְפַּלָּאה (ואינם הוגים את האל"ף!) – על פי הדגם המוכר מפעלים בלי אל"ף בסופם, כמו 'מְשַׁנָּה' או 'מִתְאַוָּה' (מן השורשים שנ"י, או"י). צורות אלו אינן תקניות. על כן עדיף לדבוק בצורות הפשוטות והרגילות מוֹצֵאת, מְקַנֵּאת, מִתְפַּלֵּאת וכיו"ב.
    [post_title] => קוֹרֵאת וקוֹרְאָה – צורת הבינונית בפועלי ל"א
    [post_excerpt] => סיומת הנקבה של צורות הבינוני (ההווה) יכולה להיות ־ת או ־ָה, אלא שלרוב בכל בניין מבנייני הפועל נעשתה רק סיומת אחת לסיומת השגורה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%90%d7%aa-%d7%95%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%90%d7%94-%d7%a6%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%a0%d7%a7%d7%91%d7%94-%d7%91%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%a0
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-08-02 15:54:51
    [post_modified_gmt] => 2022-08-02 12:54:51
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=897
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

סיומת הנקבה של צורות הבינוני (ההווה) יכולה להיות ־ת או ־ָה, אלא שלרוב בכל בניין מבנייני הפועל נעשתה רק סיומת אחת לסיומת השגורה.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך יָשַׁב ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>