WP_Post Object
(
    [ID] => 95261
    [post_author] => 60
    [post_date] => 2024-07-01 16:19:55
    [post_date_gmt] => 2024-07-01 13:19:55
    [post_content] => שמות הדרגות בצבא – ובהם 'אלוף', 'סגן' ו'נגד' – הם דוגמה מאלפת למתן לבוש עברי מקורי למערכת שלמה של מונחים השאולה מן הלעז.
[presto_player id=95262]
    [post_title] => דרגות הצבא
    [post_excerpt] => שמות הדרגות בצבא – ובהם 'אלוף', 'סגן' ו'נגד' – הם דוגמה מאלפת למתן לבוש עברי מקורי למערכת שלמה של מונחים השאולה מן הלעז.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%93%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a6%d7%91%d7%90
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-07-02 23:25:37
    [post_modified_gmt] => 2024-07-02 20:25:37
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=95261
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 230
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-12-27 11:08:40
    [post_date_gmt] => 2011-12-27 09:08:40
    [post_content] => כבר בספרות חז"ל משמשות שתי דרכי ההבעה: נרות דּוֹלְקִים וגם נרות דְּלוּקִים, ואולם הראשונה היא הצורה השלטת. דּוֹלֵק היא צורת ההווה (בינוני) של הפועל דָּלַק. לדוגמה: "נכנס ומצא שני נרות מזרחיים דולקין" (משנה תמיד ו, א), "לְמה משה דומה? לאבוקה שדולקת – הדליקו ממנה כמה נרות, אבל אורה של אבוקה לא חסרה כלום" (ספרי זוטא במדבר כז, כ).

בתלמוד אנו מוצאים מעט גם את צורת הבינוני הפָּעוּל דָּלוּק, כגון "נר הדלוק במסיבה" (בבלי שבת קכב ע"א). צורה זו באה גם במדרשים מאוחרים, כגון "כיון שנכנסו ראו נר דלוק ומִטה מוצעת" (תנחומא חוקת ב).

גם בימינו משמשות שתי הצורות: 'הנר דולק' ו'הנר דלוק', ואף 'הטלוויזיה דולקת' ו'הטלוויזיה דלוקה' – ושתי הדרכים כשרות לשימוש.

כבר במקרא יש שימוש בצורות בינוני פָּעוּל לצד צורות בינוני פּוֹעֵל בהקשרים דומים:

 	
"כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה" (שיר השירים ג, ח) וגם "אֹחֵז רֹמַח וְצִנָּה" (דברי הימים ב כה, ה);
 	
"וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ" (שמואל א יז, ה) וגם "כָּל הַלֹּבְשִׁים מַלְבּוּשׁ נָכְרִי" (צפניה א, ח);
 	
"וַיִּצָּעֲקוּ מִכֹּל חֹגֵר חֲגֹרָה וָמַעְלָה" (מלכים ב ג, כא) וגם "נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד" (שמואל א ב, יח);
 	
"דֶּרֶךְ הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים" (שופטים ח, יא) וגם "שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר" (איוב ד, יט);
 	
" בָּטֻחַ בה'" (תהלים קיב, ז) וגם "בוֹטח בה'" (משלי טז, כ ועוד).

נראה שבדוגמאות אלו אין הבחנת משמעות בין צורות הבינוני הפועל ובין צורות הבינוני הפעול.

בספרות חז"ל התופעה שכיחה הרבה יותר: זוֹכֵר–זָכוּר ("זָכוּר אני כשהייתי תינוק", וכן זָכוּרְנִי,זְכוּרַנִי – המשמשות גם כיום), זוֹעֵף–זָעוּף, כּוֹעֵס–כָּעוּס, רוֹכֵב–רָכוּב (על בהמה), עוֹסֵק–עָסוּק (בתורה, למשל), שׁוֹכֵב–שָׁכוּב, רוֹבֵץ–רָבוּץ. חלק מזוגות פּוֹעֵל–פָּעוּל שנוצרו בלשון חז"ל רגילים גם בימינו באותה המשמעות, כגון חוֹלֵק–חָלוּק ('אני חולק עליו', 'אני חלוק עליו'), סוֹבֵר–סָבוּר ('הוא סובר ש...' / 'הוא סבור ש...') ועוד. גם בתקופות מאוחרות יותר נוצרו צורות פָּעוּל המקבילות לצורות פּוֹעֵל: דָּאוּב–דּוֹאֵב, יָשׁוּב–יוֹשֵׁב, נָפוּל– נוֹפֵל.

כמובן לא כל צורת בינוני פָּעוּל מקבילה לצורת בינוני פּוֹעֵל. התופעה קיימת בעיקר בתחומי משמעות מוגדרים, כגון לבישה ותנוחה, וגם בהם אינה קיימת בכל הפעלים (כפי שכתב בעניין זה חוקר הלשון מרדכי מישור: "מי שרבץ הרי הוא רָבוּץ, אבל מי שעמד איננו עָמוּד"). הפעלים שבהם התופעה קיימת מציינים מצב, ובעיקר מצב הנובע מפעולה כלשהי: האיש יָשַׁב או התיישב בכיסאו וכעת הוא יָשׁוּב, העץ נָפַל וכעת הוא נָפוּל, הנר דָּלַק או נִדְלַק וכעת הוא דָּלוּק (או דּוֹלֵק).
    [post_title] => דולק ודלוק
    [post_excerpt] => בימינו משמשות שתי הצורות: 'הנר דולק' ו'הנר דלוק', ואף 'הטלוויזיה דולקת' ו'הטלוויזיה דלוקה' – ושתי הדרכים כשרות לשימוש.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%93%d7%95%d7%9c%d7%a7-%d7%95%d7%93%d7%9c%d7%95%d7%a7
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-12-01 08:27:14
    [post_modified_gmt] => 2021-12-01 06:27:14
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=230
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 1018
    [post_author] => 40
    [post_date] => 2011-12-13 12:30:00
    [post_date_gmt] => 2011-12-13 10:30:00
    [post_content] => שמות הדְּרגות בצבא הם דוגמה מאלפת למתן לבוש עברי מקורי למערכת שלמה של מונחים השאולה מן הלעז. הצורך בקביעת שמות הדרגות, שהתעורר בייחוד לקראת קוּם המדינה, היה יכול לבוא על סיפוקו בשאילת השמות כצורתם מלשונות זרות. אך הנאמנות לעברית הולידה סולם של דרגות עבריות – מהן לקוחות מן המקורות ומהן מחודשות.

המִדרג הצבאי מתחלק לשניים: דַּרגות החוגרים (מטוראי עד רב־נגד) ודרגות הקצינים (מסֶגֶן־משנה ומעלה). המילה חוֹגֵר לקוחה מן התנ"ך. במקורה היא מציינת את קשירת חגור החרב על המותניים, ומכאן גם את הלוחמים: "וְכָל מוֹאָב שָׁמְעוּ כִּי עָלוּ הַמְּלָכִים לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּצָּעֲקוּ מִכֹּל חֹגֵר חֲגֹרָה וָמַעְלָה וַיַּעַמְדוּ עַל הַגְּבוּל" (מלכים ב ג, כא).

גם המילה קָצִין מקורה בתנ"ך. קָצִין הוא מנהיג – אם במלחמה, כגון בדברי זקני גלעד ליפתח: "לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן" (שופטים יא, ו), ואם בהקשרים אחרים, כגון "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם, אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל" (משלי ו, ו–ז). יש הקושרים את המילה קָצִין למילים הערביות קַדַא (שָׁפַט) וקַאדִי (שופט).

הדרגות הצבאיות הבסיסיות הן טוּרַאי, סַמָּל, נַגָּד, סֶגֶן, סֶרֶן ואַלּוּף, והדרגות האחרות נוצרות בהוספת מילים דוגמת רַב־, תַּת־, רִאשׁוֹן, מִשְׁנֶה.
החייל הפשוט נקרא טוּרַאי משום שהוא עומד בטוּר, אחד מן השורה. שם זה הושפע כנראה מן הדרגה המקבילה ברוסית.
סַמָּל אינו אלא ראשי תיבות של 'סגן מחוץ למניין' (על פי האנגלית: non-commissioned officer ובראשי תיבות NCO).
הצורה סֶגֶן היא מסורת הגייה אחרת של המילה סְגָן. בתנ"ך סְגָנִים הם מושלים ושליטים, ובלשון חכמים סְגָן או סֶגֶן הוא המשנֶה לכוהן הגדול. מקור המילה באכדית, ומאותו מקור התגלגלה ללשוננו גם המילה סוֹכֵן.

המילה נַגָּד חודשה במשקל בעלי המקצוע, וכמוה פַּקָּד במשטרה. השורש נג"ד במשמעות הובלה והנהגה מוכר מן המילה המקראית נָגִיד – שפירושה שליט.

חמשת סַרְנֵי פלשתים (הנזכרים למשל בשמואל א פרק ו) תרמו ללשוננו את הדרגה סֶרֶן. יש הסוברים שמילה זו – הנזכרת רק בהֶקשר של הפלשתים – קשורה למילה היוונית tyrannos (בצורתה העברית: טִירָן) שפירושה היסודי הוא מושל.

אַלּוּף בתנ"ך הוא מנהיג וראש של שבט או משפחה, כגון אלופי אדום הנמנים ברשימת יוחסין בספר בראשית. ייתכן שמשמעותה המקורית של המילה היא מעין 'שר אלף' – מי שממונה על אלף איש. ואולי אַלּוּף הוא ראש של אֶלֶף במשמעות 'משפחה', 'חלק משבט', כגון בדברי גדעון "הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי" (שופטים ו, טו) ובביטוי "רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר א, טז ועוד). בתקופות מאוחרות יותר שימשה המילה אַלּוּף תואר כבוד לגדול בתורה ובהמשך גם תואר שְׂרָרָה ואצולה, כגון בסיפורו הידוע של ביאליק 'אלוף בַּצְלוּת ואלוף שׁוּם'. המילה אַלּוּף רווחת בימינו גם במשמעות של champion – מנצח בענף של ספורט, וכן במשמעות של 'אדם המצטיין בתחום מסוים'.

לא באחת נוצרה רשימת שמות הדרגות. במסמכים של ועד הלשון נמצאו הצעות אחרות, ובהן שר עשרה (טוראי ראשון), שר עשרים (רב טוראי), שר חמישים (סמל), נַגָּשׂ (סמל), מִשְׁנֶה (סגן).

לצד הדרגות הצבאיות נקבעו בראשית שנות המדינה שמות דרגות גם במשטרה, בשירות בתי הסוהר ובשירותי הכיבוי וההצלה, וכולם עבריים מקוריים.
כתבו: רונית גדיש ותמר כץ
קובץ מעוצב (להדפסה)

    [post_title] => מילים בסולם הדרגות
    [post_excerpt] => שמות הדְּרגות בצבא – ובהם אַלּוּף, סְגָן ונַגָּד – הם דוגמה מאלפת למתן לבוש עברי מקורי למערכת שלמה של מונחים השאולה מן הלעז.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a1%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%94%d7%93%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-01-15 14:33:09
    [post_modified_gmt] => 2024-01-15 12:33:09
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1018
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)