WP_Post Object
(
    [ID] => 50349
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2021-04-12 12:10:26
    [post_date_gmt] => 2021-04-12 09:10:26
    [post_content] => כידוע הלשון העברית משופעת במילים מלשונות זרות. פחות מזה ידוע על תרומתה של העברית למילונן של לשונות אחרות. במרוצת הדורות חדרו מילים עבריות לרבות מלשונות העולם, ובעיקר ללשונות אירופה. בדרך כלל אין מדובר בשאילה ישירה, אלא בתיווכם של שניים: תרגומי המקרא הקדומים ליוונית וללטינית ומאוחר יותר לשון קהילות יהודי אירופה, ובראשן היידיש.

מילים עתיקות

איננו יודעים די על מילים שנשאלו מעברית ללשונות אירופה בעת העתיקה, ואולם אין ספק שמילים שמיות (שמוכרות גם מן העברית המקראית) נקלטו ביוונית העתיקה (או בלהגים שקדמו לה) הודות לקשרי מסחר עם יורדי הים הכנענים הפניקים. כך למשל המילה חָרוּץ שמופיעה בשירה המקראית היא המילה הרגילה בפניקית לציון 'זהב'. מילה זו התגלגלה בימי קדם ליוונית, ועד ימינו זהב ביוונית הוא χρυσός (בתעתיק chrysós). בתנ"ך באה המילה כֻּתֹּנֶת ועניינה בגד עשוי פשתים. השורש כת"ן משמש בהוראת 'פשתן' בפניקית ובלשונות שמיות אחרות, ואף הוא התגלגל ליוונית בצורה χιτών (בתעתיק chitón).[1] מילה שמית אחרת מתחום המסחר היא עֵרָבוֹן – ἀρραβών (בתעתיק arrabón).

מן התרגומים

הכנסייה הנוצרית אימצה את שני התרגומים הקדומים, את תרגום השבעים ליוונית ובעיקר את הוולגטה ללטינית, וכך מתחום התפילה והפולחן הנוצריים מוכרות המילים העבריות אמן, סלה, הללויה, הושע־נא, מָן, שבּת, יובֵל, עדן, גיהינום, שרפים, כרובים, לווייתן, בהמות, שטן, משיח, תופת, הר מגידו (ארמגדון). מילים אלו הגיעו גם לחלק מלשונות אפריקה המודרניות שרבים מדובריהן נוצרים.

נתמקד אפוא בכמה מהן.

המילה שבּת לציון יום המנוחה היהודי – באנגלית sabbath או sabbat, בגרמנית Sabbat, בצרפתית: sabbat, ברוסית Суббота (בתעתיק subbota),[2] בפולנית sobota, ביוונית σάββατο, באיטלקית sabbato, בספרדית sábado, בפורטוגלית sabado ועוד. ברוב הלשונות הללו זו המילה הכללית לציון היום השביעי. בלשונות שבהן משמשות מילים אחרות, כגון samedi בצרפתית ו־Samstag בגרמנית, אף הן התגלגלו מן המילה העברית: היסוד sam- לקוח מהמילה הלטינית sambatum, אחד ההֶגוונים של המילה שבּת. מילה זו מוכרת לדוברי העברית משמו של הנהר האגדי סַמְבַּטְיוֹן (גם סבטיון או סנבטיון): על פי המסופר בתלמוד היה הנהר משליך מתוכו אבנים במשך השבוע ונח בשבת.[3]

יש הטוענים כי שמות ימות השבוע בפורטוגלית הושפעו מן העברית המקראית: הימים שני–שישי נקראים במספרים סודרים, כמו בעברית: Segunda feira, Terça feira וכן הלאה.

המילים לווייתן ובהמות (כצורת יחיד) מציינות בעברית המקראית, ובעקבות התרגומים גם בספרות הנוצרית, יצורים מיתיים או בעלי חיים אדירי־ממדים.[4] בימינו משמשת ברוסית המילה Бегемот  (בתעתיק begemot) לציון 'היפופוטם'. המילה Манна (בתעתיק manna), היינו מָן, מזונם של בני ישראל במדבר, ברוסית היא 'סולת'.

בתיווך תרגומי המקרא נתקבלו גם השמות המדעיים לצמחים שנזכרים בתנ"ך דוגמת מור (Myrrha) ורותם (Retama). כמו כן שמות פרטיים בין־לאומיים רבים התגלגלו משמות מקראיים, אבל בהקשר הכללי כדאי להזכיר את מתושלח (Methuselah) שמשמש בלשון הדיבור באנגלית (וגם בעברית) במשמעות 'אדם זקן מאוד', על שום מניין שנותיו הגבוה ביותר בתנ"ך.

מן היידיש והלדינו

מגע הדוק בין יידיש לרבות מלשונות צפון אירופה הביא לקליטתן של מילים עבריות בלשונות אלו, בעיקר מהווי החיים היהודי כגון כשר, רבי, גוי, טרפה, מזל, אבל גם גנב, חוצפה, משוגע וצרות. ואולם מידת קליטתן תחומה בדרך כלל לזמנים ולמקומות מסוימים. עם זאת פה ושם אפשר למצוא גם בימינו מילים עבריות שנותרו בהן. הינה כמה דוגמאות. באנגלית: מבין (maven) ככינוי למומחה וחלה (challah) שהפכה מאכל פופולרי גם באוכלוסייה הכללית. בגרמנית: תוהו ובוהו (Tohuwabohu) במובן 'מהומה', ושמירה בביטוי Schmiere stehen, היינו 'לעמוד על המשמר'. בהולנדית, בעיקר בלשון המדוברת: חבר (Gabber), חכם (Goochem) ובעל בית (Bolleboos) ככינוי לילד נבון.[5] מן הלדינו נטמעה בספרדית המילים מלשין (malsín), גם במובן 'מכפיש'.

מן העברית הישראלית 

תרומתה של העברית הישראלית בהקשר הזה דלה למדי – בעטייה של היחלשות ההשפעות הדדיות בין לשונות בדורות האחרונים ושלטנותה של האנגלית כלשון מקשרת. כך או כך, זיקתן של מילים דוגמת קיבוץ או כנסת[6] למקורן העברי ברורה. בלשון המקצועית בתחומים אחדים אפשר למצוא מונחים הלקוחים מעברית: בגאולוגיה את מכתש (makhtesh), באומנויות הלחימה את קרב מגע (Krav Maga) ובביולוגיה את מגינים (magainins), מונח שקשור במערכת החיסונית.[7] המילה אולפן (wlpan) משמשת בוולשית במשמעות דומה, וממנה גם הפועל wlpaneiddio במובן 'למד באולפן'.

__________________________________________________
[1] אל לשונות אירופה המודרניות הגיעה המילה השמית ככל הנראה בימי הביניים בתיווך הערבית. כך אנו מכירים את cotone באיטלקית, algodón בספרדית וכמובן coton בצרפתית ו־cotton באנגלית. דומה במקצת הוא גורלה של המילה חָרוּב שמִן הערבית הגיעה ללשונות אגן הים התיכון: caroube בצרפתית ו־carruba באיטלקית, ומכאן לאנגלית – carob.
[2] סוּבּוֹטניקים (ברוסית Субботники) הוא כינויים של בני קהילה נוצרית ממקומות שונים בברית המועצות ששימרו או אימצו מנהגים יהודיים, ובעיקר שמירת שבת.
[3] בתיווך הלטינית נגזרה המילה Saturday באנגלית משמו של כוכב הלכת השישי (והשביעי בימי קדם) במערכת השמש סָטוּרְן (Saturn, ובלטינית Saturnus). ייתכן שגם שמו העברי – שבתאי (או שבתי) – ניתן לו מסיבה זו.
[4] מסורת זו נקלטה בנצרות ויש לה הדים בספרות האגדה החז"לית: "כל מה שברא הקב"ה בעולמו – זכר ונקבה בראם. אף 'לויתן נחש בריח' ו'לויתן נחש עקלתון' זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם כולו... ואף 'בהמות בהררי אלף' זכר ונקבה בראם ואלמלי נזקקין זה לזה מחריבין כל העולם..." (בבלי בבא בתרא עד ע"ב).
[5] לא נכללו ברשומה זו מילים עבריות רבות מן היידיש בלשון המלאכותית הידועה בשם Rotwelsch, ששימשה פושעים באירופה בעיקר במאה ה־19.
[6] כשם שדוברי עברית מכנים בשם רייכסטג (Reichstag) את מקום מושבו של בית הנבחרים בגרמניה (הבונדסטאג).
[7] לעיתים התמונה מורכבת יותר. המילה המקראית שיבולת (shiboleth) למשל אומצה בלשונות אירופה לציון אמצעי לזיהוי השתייכות לשונית של דובר (על סמך הסיפור המקראי הנודע על בני אפרים שהתקשו בהגיית המילה שיבולת), וחזרה במשמעות זו לעברית המודרנית כמונח מתחום הבלשנות.
    [post_title] => מילים עבריות בלשונות אירופה
    [post_excerpt] => במרוצת הדורות חדרו מילים עבריות לרבות מלשונות העולם, ובעיקר ללשונות אירופה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a4%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-02-06 13:03:05
    [post_modified_gmt] => 2024-02-06 11:03:05
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=50349
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 39101
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2020-01-23 14:51:27
    [post_date_gmt] => 2020-01-23 12:51:27
    [post_content] => 
זִקּוּק, הַטְבָּעָה, הַבְרָקָה, הֲלִימָה, הֲרָמָה, הַחְתָּמָה, הַרְפָּיָה, הַשְׁחָרָה, כְּבִישָׁה, נְשֹׁפֶת, רִדּוּד, שִׁבּוּץ, זָהָב, כֶּסֶף, נְחֹשֶׁת
הצורפת ענת גולן פנתה לאקדמיה ללשון העברית בחיפוש אחר דרך להביא את דברהּ של הצורפות העכשווית. הדברים שלהלן שולבו בתערוכה שהכינה במסגרת התואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל.
הַבְרָקָה
הברקה היא נצנוץ, הֶאָרה רגעית או ניקוי וצחצוח של דבר כדי שיהיה נוצץ ומבריק, כגון 'הברקת כלי כסף'. בהשאלה הברקה היא גם רעיון מפתיע.

שם הפעולה הַבְרָקָה והפועל הבריק עשויים לציין גם מצב (של נצנוץ והארה) וגם גרימה (למשהו לנצנץ ולהאיר).

מסתבר שמילת היסוד של שורש זה היא בָּרָק – תופעת הטבע של נצנוץ אור בין עננים. במקרא מצוי גם הפועל לברוק: "בְּרוֹק בָּרָק וּתְפִיצֵם שְׁלַח חִצֶּיךָ וּתְהֻמֵּם" (תהלים קמד ו).

בלשון חז"ל 'הבריק' פירושו 'התעוור' – כנראה בשל סנווּר מאור.
הַחְתָּמָה
במקרא אנחנו מוצאים את המילה חוֹתָם ופעם אחת גם חוֹתֶמֶת – במשמעות כלי שחותמים בו, כלומר מטביעים בו את השם על מכתב וכדומה. למשל על איזבל נאמר: "וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ" (מלכים א כא, ח); וכדימוי בדברי הרעיה לדודה בשיר השירים: "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ" (ח, ו).

הפועל חָתַם נגזרככל הנראה מן המילה חותם. לצד המשמעות של 'לשים חותם' קיבל הפועל גם משמעות של 'לסתום', 'לסגור', שהרי מה שנחתם בחותם אסור לאיש לפתוח חוץ מלנמען. וכך למשל כתוב: "הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי" (דברים לב, לד).

בתלמוד נמצא לראשונה הפועל החתים במשמעות גרם לאחר לחתום: "אמר הקב"ה: לא דיין לרשעים שעושין סלע [=חותם של מטבע] שלי פומבי, אלא שמטריחין אותי ומחתימין אותי בעבירה" (בבלי עבודה זרה נד ע"ב; הרשעים הם הנואפים עם נשים נשואות ומביאים ילדים לעולם הנבראים בצלם אלוהים, ובכך "מחתימים" את הקב"ה בעבירה).
הַטְבָּעָה
הטבעה היא קביעת צורה על ידי לחץ של דפוס. הפועל הוא הִטְבִּיעַ בבניין הפעיל.

נראה שיש קשר בין הטביע במשמעות השקיע (במים, בבוץ וכד') ובין הטביע במובן של יצר צורה – שכן יצירת הצורה נעשית על ידי השקעת תבליט בתוך חומר רך.

בלשון חז"ל אנו מוצאים לראשונה את השימוש בפועל טָבַע בבניין קל במשמעות של קביעת צורה וכן את המילה מַטְבֵּע – שנוצר באופן זה. ובהקשר זה ידועה המימרה במשנה: "להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. שאדם טובע מאה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה. ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע את כל האדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם" (סנהדרין ד, ה).

הפועל הִטְבִּיעַ מאוחר ללשון חז"ל, והוא מצטרף לפעלים נוספים בבניין הפעיל המשמשים ללא הבדל משמעות מבניין קל (כך גם טָעַן והִטְעִין). אם כן אפשר לטבוע מטבעות או להטביע מטבעות.

ההטבעה קשורה למילה המקראית טַבַּעַת – תכשיט שבו נמצא החותם: "וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ" (אסתר ח, י).
הֲלִימָה
הלימה היא דפיקה ופעימה. משמעות אחרת היא: התאמה.
הפועל הָלַם בבניין קל משמעו דפק או חבט, וזה מה שעשתה יעל לסיסרא: "יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ" (שופטים ה, כו). הַלְמוּת בפסוק היא פטיש. היום יש פטיש מיוחד הקרוי הַלְמָן.
הֲרָמָה
הרמה היא הזזה כלפי מעלה, העלאה, הגבהה.
השם הֲרָמָה הוא שם הפעולה של הפועל הֵרִים בבניין הפעיל, והוא מוכר כבר מן התנ"ך, למשל: "וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ" (שמות יד, טז).

השורש הוא רו"ם, והוא משותף גם למילים רָם (גבוה), מָרוֹם ומְרוֹמִים (שמיים).

גם המילה תְּרוּמָה היא מן השורש רו"ם. במקרא הרימו תרומה לה': "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ" (במדבר טו, כ). מאוחר יותר נוצר מן השם תרומה הפועל תָּרַם, וכיום לרוב תורמים תרומה ולא מרימים תרומה.
הַרְפָּיָה
הרפיה היא הקלה ממתיחות, גרימת רווחה. (בדקדוק) הגייה בלי דגש.

המילה הַרְפָּיָה היא שם פעולה של הפועל הִרְפָּה בבניין הפעיל, ושורשם הוא רפ"י. במקרא הפועל מופיע במשמעות 'עזב': "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ" (דברים לא, ו). מן הפועל הזה מוכרת צורת הציווי המקוצרת "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם" (דברים ט, יד).

הוראתו היסודית של השורש רפ"י היא חולשה. משמעות זו מצויה בשלל מילים: נִרְפֶּה (בבניין נפעל) הוא מי שאין לו כוח לעבוד ולעשות; דיבר בקול רָפֶה – דיבר בקול חלש; רָפוּ ידיו –לא היה לו כוח לעשות דבר מה; לרַפות ידיים – לגרום למישהו חולשה ולהביאו לחוסר מעש.
הַשְׁחָרָה
השחרה היא קבלת צֶבע שחור או צביעה בצבע שחוֹר.
המילה הַשְׁחָרָה היא שם פעולה של הפועל השחיר בבניין הפעיל, ושניהם גזורים משם הצבע שחור. הפועל 'השחיר' מופיע לראשונה במשלי בן־סירא, ושם הוא נרדף לפועל 'הקדיר' (הָפַךְ לקודר). הפועל כמו שם הפעולה מציין הן גרימה – הפך לשחור, הן שינוי מצב – נעשה שחור. למשל במשנה נאמר על שערות: "היו לבנות והשחירו" (נגעים, א, ה).

מטבע הלשון השחיר את פניו חולק משמעות משותפת עם מטבע הלשון ההפוך 'הלבין את פניו – בייש אותו.
זִקּוּק
זיקוק בימינו הוא הפרדת נוזל מחומרים המעורבים בו, כגון 'זיקוק נפט', 'זיקוק מים', וגם בהשאלה: 'זיקוק המחשבה', 'אמת מזוקקת'.

בלשון המקרא הפועל זִקֵּק מתקשר דווקא למתכות: "וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף וְטִהַר אֶת בְּנֵי לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף" (מלאכי ג, ג); "אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם" (יב, ז).

יש קרבת משפחה בין זִקּוּק ובין זִכּוּךְ. שתי המילים משמען היסודי טיהור וניקוי, וקרבת הצליל שלהן אינה מקרית.
כְּבִישָׁה
לפועל כָּבַשׁ כמה משמעויות – השתלטות בכוח על שטח או על אוכלוסייה, התגברות על התפרצות של רגש וכדומה (כבש את כעסו), שימור מזון במלח וכדומה, סלילת דרך. ככל הנראה משמעות היסוד היא דריכה, הפעלת לחץ באמצעות הרגל. וכך נאמר במדרש בראשית רבה: "אמר הקב"ה לאבינו אברהם: צא וכבוש את הדרך לפני בניך".

מן המשמעות הזאת נוצר בלשון חז"ל שם הכלי מַכְבֵּשׁ, כלי שמפעיל לחץ על דבר מה. בתוספתא מכבש של שַׁכָּף, אדם שמלאכתו בעור: "מכבש של שכף שהוא מותח עליו את העור ומניח עליו את האבן".

בעברית החדשה חודשה מן השורש הזה המילה כְּבִיש.
מְשִׁיכָה
משיכה היא גרירה, סחיבה.
שלל ביטויים ומטבעות לשון קשורים לפועל מָשַׁךְ ולשם הפעולה, ובהם כוח המשיכה, מושך בעט, מושך בחוטים.
נְשֹׁפֶת
נשופת היא אבקה הנופלת מחומר ששפים או משייפים אותו בשופין (פצירה, מכשיר לשיוף).

המונח נְשֹׁפֶת שִׁיּוּף נקבע במילון למונחי כלים של האקדמיה ללשון משנת תשכ"ה (1965) כנגד המונח file dust. במילונים קודמים של ועד הלשון הוצע לעניין זה הצירוף נְשֹׁפֶת שׁוֹפִינִים.

המילה נְשֹׁפֶת שקולה במשקלם של שמות המציינים שיירים, כגון פְּסֹלֶת, נְסֹרֶת, נְשֹׁרֶת.
שורש המילה הוא נש"ף – והוא מרמז שאפשר לסלק את פירורי האבקה בנשיפה.

במילון של ועד הלשון משנת תרפ"ט (1929) המילה מנוקדת נִשֹּׁפֶת (נישופת). נראה שצורה זו מבוססת על הצורה "נישופות" – גרסה של "נישובות" – מילה יחידאית בתלמוד הבבלי (בבא בתרא צד ע"א) שפירושה מוץ. שני השורשים נש"ב ונש"ף קרובים בהגייתם ובמשמעם.
רִדּוּד
רידוד הוא שיטוּח, עשיית דבר לשָטוּח ודק.
רִדּוּד הוא שם הפעולה של הפועל רִדֵּד בבניין פיעל. בתנ"ך מופיע פועל מאותו שורש בבניין קל: "חַסְדִּי וּמְצוּדָתִי מִשְׂגַּבִּי וּמְפַלְטִי לִי מָגִנִּי וּבוֹ חָסִיתִי הָרוֹדֵד עַמִּי תַחְתָּי" (תהילים קמד, ב). רש"י מפרש: "הרוקע ושוטח את עמי".

מן המקרא הגיע גם שם העצם רדיד – יריעת בד העוטף את הצוואר: "מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת" (שיר השירים ה, ז). רדיד הוא גם משטח מרודד עד דק, כגון רדיד אלומיניום.
שִׁבּוּץ
שיבוץ הוא קביעת דבר בתוך משבצת, כגון אבן יקרה בתכשיט.

השיבוץ מקורו בתיאור בגדי הכוהנים בפרק כח בספר שמות: "וְשִׁבַּצְתָּ הַכְּתֹנֶת שֵׁשׁ" (לט). כתונת התשבץ נזכרת ברשימת בגדי הכוהנים בתחילת הפרק: "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ: חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט" (ד). גם החושן משובץ במשבצות: "מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה אֹתָם" (יא). "וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם וְיָשְׁפֵה מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם" (כ).

משבצות זהב הן גם לבוש של בת מלך: "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ" (תהלים מה, יד).

רש"י לשמות כח, ד מפרש: "והמשבצות הן גומות גומות, כמין גומות העשויות בתכשיטי זהב למושב קביעות אבנים טובות ומרגליות".
זָהָב
זָהָב הוא שם מתכת יקרה שנזכרת בשלל הקשרים בתנ"ך. לעיתים הוא בא בצירוף שמות כלים ותכשיטים דוגמת טַבְּעֹת זָהָב, מְנוֹרַת הַזָּהָב, פַּעֲמֹן זָהָב, נֶזֶם זָהָב, שַׁרְבִיט הַזָּהָב, אֲגַרְטְלֵי זָהָב ואפילו אֱלֹהֵי זָהָב, אבל גם כמתכת גולמית: "כׇּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב" (בראשית ב, יא); "מִצָּפוֹן זָהָב יֶאֱתֶה [=יבוא]" (איוב לז, כב).

המילה זהב, הקרובה אל השורש המקראי צה"ב, מוכרת מלשונות שמיות רבות, ובכלל אלו ארמית (דְּהַב‎) וערבית (ذَهَب, דַ'הַבּ), ואולם היא נעדרת מאוצר המילים של לשונות שמיות אחרות כפניקית, אוגריתית ואכדית. בלשונות אלו היא באה בדמות שם מקראי אחר לזהב – חָרוּץ – הנקרה בלשון השירה: "וַתִּצְבׇּר כֶּסֶף כֶּעָפָר וְחָרוּץ כְּטִיט חוּצוֹת" (זכריה ט, ג). המילה השמית חרוץ התגלגלה גם ליוונית (χρυσός, chrysós) והיא משמשת בה עד ימינו לציון 'זהב'. לזהב יש מקום של כבוד באוצר המילים המקראי: לבד מ'זהב' ומ'חרוץ' נמצא גם 'כתם', 'פז' ואולי אפילו 'ירקרק', ולא פעם הם באים יחדיו: "טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז" (משלי ח, יט); "רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז" (שיר השירים ה, יא); "כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ" (תהלים סח, יד).

לעיתים נזכרים זהב וכסף בפסוקי השירה והחוכמה בבחינת 'הדבר החומרי היקר ביותר' כנגד קנייני הרוח; תורה ומצוות, ערכי מוסר ומזג חיובי: "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף" (תהלים קיט, עב); "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז" (תהלים יט, יא).
כֶּסֶף
כֶּסֶף הוא שם מתכת יקרה, שנייה כנראה רק לזהב, שנזכרת רבות בתנ"ך. מקובל לגזור את המילה 'כסף' משורש שמי שעניינו שבירה וחיתוך, רמז למתחולל בתהליך עיבוד מתכות. יש הטוענים כי זהו אותו השורש המשמש בפעלים מקראיים דוגמת "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי" (תהלים פד, ג), שכן 'השתוקק' הוא 'מי שלבו נשבר'.

הכסף מוכר בשם זה גם בלשונות שמיות אחרות, וכשם שבפסוקים רבים בתנ"ך באים כסף וזהב בסמיכות מוחשית ורעיונית: "וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו" (ישעיהו ב, ז), כך גם בשירה ובספרות של עמים שמיים שכנים. כסף הוא כמובן שמה של המתכת, ובפסוקי המקרא פזורים פה ושם אזכורים על אודות הפקתו ועיבודו: "כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף בְּתוֹךְ כּוּר" (יחזקאל כב, כב); "וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף" (זכריה יג, ט), ועל שימושיו כחומר לייצור ולציפוי של כלים ותכשיטים: "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף" (במדבר י, ב). ברם חשיבות רבה נודעה לו בעיקר כאמצעי תשלום: "אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר" (בראשית כג, טז), וגם בהשמטת יחידת התשלום: "וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף" (שם לז, כח).

בימי קדם ערכה של יחידת התשלום – משלב מסוים היו אלה בעיקר מטבעות – נקבע על פי ערך המתכת שממנה הייתה עשויה, אך הודות לשימוש הרווח בכסף נתרחבה משמעות המילה ובימינו היא משמשת שם כללי לאמצעי תשלום, גם אם הוא עשוי מתכת פשוטה, שטרות נייר או מספר ב'עובר ושב'. תהליך דומה עברה המילה הצרפתית argent שמציינת הן money הן silver.
נְחֹשֶׁת
נְחֹשֶׁת הייתה אחת המתכות החשובות בעולם העתיק, והשימוש בה נחשב למחולל מפנה טכנולוגי בתולדות האדם. בשמה נקראת התקופה הכלקוליתית – χαλκός (כלקוס) ביוונית פירושו נחושת – כינויה של התקופה הארכאולוגית שבה החל האדם להשתמש במתכות לצורכי יום־יום. אף בפסוקי התולדות שבפרשת בראשית נתפס עיבוד נחושת נקודת זמן ראויה לציון מבחינה היסטורית: "תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כׇּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל" (בראשית ד, כב) לצד אישים אחרים שעליהם נאמר "אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה" ו"אֲבִי כׇּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב" בפסוקים שלפני כן.

המילה נחושת מוכרת מלשונות שמיות אחדות ואין ספק שמדובר במתכת הידועה בשם זה בימינו. עם זאת חוקרים משערים כי המילה 'נחושת' בתנ"ך שימשה גם לציון 'ברונזה' ובעברית אָרָד, סגסוגת שרובה נחושת ומיעוטה בדיל. עניין זה מסתבר גם מכלי הנחושת ששימשו במשכן, שכן נחושת לבדה היא מתכת נטולת ברק וחוסן, ואילו ארד הולם יותר. אף על כלי המקדש נאמר שנעשו "נְחֹשֶׁת מְמֹרָט" (מלכים א ז, מה) ובמקביל "נְחֹשֶׁת מָרוּק" (דברי הימים ב ד, טז), היינו ממין מלוטש ומשובח במיוחד.

מספר במדבר אנו מכירים את נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, דמות נחש עשוי נחושת שנצטווה משה רבינו ליצור כך שמי שיביט בו יירפא מיד, ובספר מלכים מכנה אותו חזקיהו המלך נְחֻשְׁתָּן. מממצאים ארכאולוגיים ומסיפורי עמים אפשר ללמוד כי נחש הוא סמל לרפואה גם בתרבויות אחרות, ואומנם הוא מופיע בסמלם של ארגוני בריאות ברחבי העולם.
    [post_title] => מילים של צורפים
    [post_excerpt] => מסתנוורים מן הנצנוץ? אולי זה בגלל מילות הצורפים שקיבצנו יחד – על המילים זִקּוּק, הַטְבָּעָה, הַבְרָקָה, הֲלִימָה, הֲרָמָה, הַחְתָּמָה, הַרְפָּיָה, הַשְׁחָרָה, כְּבִישָׁה, נְשֹׁפֶת, רִדּוּד ושִׁבּוּץ.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%a6%d7%95%d7%a8%d7%a4%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-03-23 09:24:56
    [post_modified_gmt] => 2024-03-23 07:24:56
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=39101
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)